פני משה על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה א
מתני' עד אימתי חורשין שדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית נקרא שדה לבן לפי שאין בה אילן ואין כאן צל וכן מפני שכשמתבשלת התבואה היא מתלבנת:
עד שתכלה הליחה. לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים והוא כל זמן שבני אדם חורשין כדי ליטע במקשאות ומדלעות והוא מקום שזורעין בו הקשואים והדלועין אבל מכאן ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:
א"ר שמעון נתת תורת כאו"א בידו. שזה אומר כלתה הליחה וזה יאמר לא כלתה הליחה בתוך שלי:
אלא בשדה לבן. שהיא עשויה לזורעה אחר החרישה וצריך שבתחלה תהא הליחה קיימת אין חורשין אלא עד הפסח ובשדה האילן שהיא נטועה מכבר ואין צריך שתהא רוב הליחה קיימת והחרישה היא כדי שירדו הגשמים בתוך הקרקע לפיכך חורשין בה עד העצרת והכי קאמר בגמ' והלכה כר"ש וכל זה בזמן המקדש כדאמרי' לעיל בריש מכילתין דר"ג ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו והם פסח ועצרת והתירו בזמן הזה לחרוש עד ר"ה של שביעית:
גמ' מאן תנא ליחה ר"מ היא. פלוגת' דר"מ ור"ש בתוספת' דריש מכילתין גבי שדה האילן דתני התם שלשה בתוך בית סאה הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן דברי ר"מ ור' יהודה. ר' יוסי ור"ש אומרים אין חורשין להן אלא צרכן וקס"ד השתא דר"ש דפליג במתניתן בשדה הלבן ולא ס"ל עד שתכלה הליחה אלא עד הפסח לטעמי' הוא דאזיל דכמו דמחמיר בשדה האילן מחמיר נמי בשדה לבן דאפי' לא כלתה הליחה קודם הפסח אסור לחרוש מפסח ואילך ור"מ דמיקל בשדה האילן מיקל הוא נמי בשדה לבן והיינו דקאמר מאן תנא ליחה דכל זמן שלא כלתה הליחה מותר לחרוש ר"מ היא:
ור"מ כב"ש ור"ש כב"ה. כלומר וטעמיה דר"מ דמיקל בהני דיני משום דכב"ש ס"ל דמקילין ג"כ בריש מכילתין בשדה האילן וקסברי מותר לחרוש כ"ז שהוא יפה לפרי ור"מ דתוספתא אליבא דב"ש קאמר לפיכך מיקל נמי הכא בשדה לבן ור"ש דמחמיר בתוספת בשדה אילן וכן במתני' בשדה לבן כב"ה ס"ל דקאמרי בריש מכילתין דאין מותר לחרוש אלא עד העצרת וכן מחמיר הכא בשדה לבן ודקאמר ר"ש בשדה אילן אין חורשין להן אלא צרכן היינו אחר העצרת:
וכן אתינן מתניתא. בתמיה כלומר דמתמה מאי חזית לפרש למתניתן דהכא דר"מ לטעמיה דב"ש קאמר ור"ש לטעמיהו דב"ה והא לא שמעינן להו לב"ש ולב"ה דפליגי בהדיא בשדה הלבן ואמאי תלית לה בפלוגתייהו דפליגי בשדה האילן אימא במאי דפליגי פליגי ובמאי דלא פליגי לא פליגי:
אלא אימא הכא. דרבי מאיר כמשנה הראשונה שנה משנתו וזהו קודם תקנת ר"ג ובית דינו שהיו מחמירין בתוספת שביעית ור"ש כמשנה אחרונה ומתמה עלה הש"ס וכן אתינן מתני' וכו' דהא נמי לא מצית אמרת דר"ש אליבא דמשנה אחרונה קאמר דהא משנה אחרונה של ר"ג וב"ד לגמרי התירו לתוס' שביעית ומותר לחרוש עד ר"ה:
אלא ר"מ שנייה מחלוקת. כלומר אלא לעולם כדאמרינן מעיקרא דמאן דמחמיר בשדה אילן מחמיר הוא בשדה הלבן ומאן דמיקל בזה מיקל בזה ודקשיא לך היכא שמעינן לב"ש וב"ה דפליגי בשדה הלבן בסברא זו גופה פליגי ר"מ ור"ש דר"מ שנה לה במחלוקת דאיהו הוא דס"ל הכי דבמחלוקת ב"ש וב"ה בשדה האילן תליא וכמו דמקולי ב"ש בשדה האילן ה"ה נמי בשדה הלבן ור"ש שנה לה לדינא דשדה הלבן כד"ה דס"ל דלא פליגי ב"ש וב"ה בהא ולכ"ע עד הפסח:
הוי. דמסקנא דמלתא כך היא כדאמרן דמאן תנא עד אימתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית משתכלה הליחה ר"מ וס"ל כב"ש:
ברם כר"ש דברי הכל עד הפסח כצ"ל. דלדידי' לא פליגי בשדה הלבן ולגי' הספר עד העצרת י"ל דה"ק דר"מ שנייה במחלוקת למתני' דריש מכילתין בשדה האילן כמו שנשנית במשנה והלכך תלי נמי דינא דשדה הלבן בפלוגתייהו וס"ל כב"ש וא"כ ת"ק דהכא ר"מ היא אבל ר"ש לא שנה להמתני' דריש מכילתין בפלוגתא אלא דברי הכל בשדה האילן עד העצרת והלכך נמי שנה דינא דשדה הלבן עד הפסח וככ"ע אתיא והיינו דמסיים במתני' וקתני לשדה האילן עד העצרת לומר דכמו דלא פליגי ב"ש וב"ה בזה ל"פ נמי בזה:
לא סוף דבר וכו'. הא דקתני כל זמן שבני אדם חורשין וכו' ואע"ג דכבר תני משתכלה הליחה ולמה לו לשנות עוד לסימן הזה הלכך מפרש דהא קמ"ל דאע"ג דלית ליה לדידיה מוקשה ומודלה לידע מתי כלתה הליחה מהן מ"מ כל זמן שבני אדם שיש להן עתידין ליטע מותר לו לחרוש שדהו דאכתי לצורך ששית היא ולא מיתזי לצורך שביעית:
א"ר שמעון וכו' כדפרישית במתניתי' וכן להאי מה בין וכו':