פני משה על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה ב
מתני'. לבית סאה. שהוא חמשים על חמשים:
אם ראויין לעשות. כל אחד מהן יהיה ראוי לעשות ובין כולן יהו עושין ככר של דבילה והן תאנים יבשים עשוין בדפוס כעיגול כעין ככר לחם וקרוי ככר דבילה:
של ששים מנה באיטלקי. כמשקל מנה של איטליא של יון ולפי שהיה כך בימי משה משערין בו והמנה היא מאה דינרים שהן כ"ה שקלים והשקל ד' דינרים והדינר שש מעה כסף ומשקל המעה ט"ז שעורות בינוניות:
פחות מכאן. שלא היו ג' אילנות בבית סאה או שלא היו כל הג' ראוין לעשות שיהיה בין הכל מהן ככר של ס' מנה אין חורשין בשבילם כל הבית סאה אלא תחתיהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. המלקט תאנים קרוי אורה מל' וארוה כל עוברי דרך ומקום הסל שהוא נוחן בו מה שהוא לוקט ושאר השדה כשדה לבן חשבינן לה שאין חורשין אותה אלא עד הפסח כדתנן לקמן (בפ"ב):
גמ' הקונה ג' אילנות בתוך של חבירו. דקי"ל דקנה קרקע כדתנן בפרק המוכר את הספינה וקמ"ל הכא כמה צריך שיהא בין זה לזה:
רחוקים מטע עשר לבית סאה. כלומר שיעור הריחוק ביניהן הוא כפי הערך אם היו כאן מטע עשרה אילנות לבית סאה ולפי שיעור הזה צריך שיהא ההרחק בין אלו ג' האילנות שקנה ולא יותר:
קרובין. ושיעור הקירוב ביניהן צריך שיהא כדי שיהא הבקר עובר בכליו ולא פחות מזה ואם הוא כך אז קנה קרקע שתחתיהן ושביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו:
רב אמר בעשוין צובה. כמו מצובה ודוגמתו בפרק אלו מציאות (בהלכה ג') גבי ג' מטבעות כגון אהן מצובה. מל' חציבה כג' רגלי הקנקן וכלומר דרב ס"ל אם הן נטועין אחד כנגד האויר של השנים מיירי ושמואל אמר בעשויה שורה אפילו הן במקום אחד ועשוין כחומה ופליגי ר' יוסי ור' מנא אהיכא קאי מילתייהו דרב ושמואל:
תמן איתאמרת. לקמן בפרקין על מתני' שלשה אילנות של שלשה אנשים מצטרפין וחורשיו כל בית סאה בשבילן ואהא איתמר מילתייהו דרב קאמר בעשוין כמין מצובה מצטרפין הן אבל אם הן כשורה זה אצל זה במקום א' אין מצטרפין שיהא מותר לחרוש כל בית סאה בשבילן וטעמא דמכיון שהן קרובין כל כך למיעקר קיימי דכל שרשי האילנות הן נוגעין זה בזה ומזיקין זה לזה ולשמואל אפילו עשוין כשורה מצטרפין אבל בדין קניית קרקע ס"ל לר' יוסי דלא שייכא מילתיה דרב ושמואל דלעולם קנה קרקע כ"ז שיש ביניהן כדי שיהא הבקר עובר בכליו:
א"ר יונה. דלא היא אלא אפילו הכא בדין קניית קרקע איתמר נמי מילתיה דרב ושמואל וכגון בקרובין זה לזה דלרב צריך שיהו עשוין כמצובה ולשמואל אפי' עשוין כשורה זה אצל זה:
א"ל ר' מנא. לר' יונה ואם בקרובין מיירי והתנינן שיעור הקרובין שלא יהא ביניהן פחות מכדי שיהא הבקר עובר בכליו והשתא הוה קשיא דבמאי פליגי אם עשוי כך או כך הא מיהת בעינן שיהא הבקר עובר בכליו ומ"ש אם הן כמצובה או כשורה:
איתא חמי. ר' יונה הוא דמהדר ליה בל' תמיה בא וראה דמאי קשיא לך מ"ש עשוין כמצובה או עשוין כשורה מהאי דצריך שיהא בקר עובר בכליו התם טעמא הויא דבשעה שיש ביניהן כדי שיהא הבקר עובר בכליו השרשים מהלכות מן הצד כלומר שאינם נוגעין זה בזה אלא מן הצד הן מהלכין למיקם קיומו ובשעה שאין ביניהם שיהא הבקר עובר בכליו א"כ השרשים אין מהלכין מן הצד אלא הן נוגעין זה בזה ולמיעקר קיימו והשתא איכא למימר דבדאיכא ביניהם שיהא הבקר עובר בכליו פליגי רב ושמואל דרב ס"ל אע"ג דיש ביניהן כשיעור הזה אפ"ה צריך שיהו עשוין כמצובה ולא כשורה מפני שהן נראין כבמקום אחד ושמואל ס"ל אפי' הן עשוין כשורה הואיל ויש ביניהן כמלא הבקר עובר בכליו לאו למיעקר קיימי:
ר' ליעזר שאל. אמתני' קאי הא דתנן ג' אילנות לבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן אם צריך שיהא מזה לזה ט"ז ולצד עשרין וחמש. כלומר לפי שבית סאה היא חמשים אמה אורך על חמשים אמה רוחב והשאלה היא אם דוקא כשהג' אילנות מסודרין הן באמצע הבית סאה שנמצא מן אילן לאילן ט"ז אמה שהן שני מרחקין של ט"ז אמה לג' אילנות והן ל"ב אמה דהכי אמרינן נמי בפ' הספינה לענין קניית קרקע בג' אילנות דבעינן שלא יהא ביניהן פחות מד"א ולא יותר מט"ז אמה נשאר עוד י"ח אמה תן ט"ז אמה לשני הצדדין של האילנות ח' אמות מכאן וח' אמות. מכאן לפי שכל אילן תופס יניקתו ח' מכאן וח' מכאן ונמצאו ב' המרחקין שבין האילנות צריך ט"ז אמה ולצדדין ח' מכאן וח' מכאן והן בין הכל מ"ח אמות ושתי אמות העודפין למקום האילנות וזהו לאורך חמשים לפי סדר האילנות בשורה באמצע הבית סאה ומן הצדדין של האילנות לרוחב הסאה שהוא ג"כ חמשים והן כ"ה מכאן וכ"ה מכאן:
היו נתונין בצד הגדר חורשין כל בית סאה בשבילן. הך בעיא כך היא פירושה אם חורשין כל בית סאה בשבילן גם מצד השני להגדר דתופסין בית סאה מכאן ובית סאה מכאן דמי נימא הואיל ונתונין בצד הגדר לא חשבינן הבית סאה אלא מצד האילנות ולא מצד השני להגדר דהגדר מפסיק הוא או לא והיינו דמקשה ר' יוסי עלה:
אין בעי ניתן להן ארבעה סאה. כצ"ל סאה מכאן וסאה מכאן סאה מכאן וסאה מכאן. כלומר לדידך להבעיא דמספקא לך אם נותנין בית סאה מצד השני להגדר ש"מ דסבירא לך לפרש דחורשין בית סאה בשבילן מכאן ובית סאה מכאן הלכך מספקא לך אם הגדר הוי הפסק לענין זה א"כ טפי הוה לך למיבעי אם נותנין להן ארבעה בית סאה והיינו בית סאה לכל רוח ורוח סאה מכאן למזרח אורך סדר האילנות וסאה למערב וסאה לדרום מצדי האילנות וסאה לצפון מצידי האילנות אלא דלא היא דאנן לא תנינן אלא חורשין כל בית סאה בשבילן דמשמע בית סאה אחת ותו לא דהא לא קתני בית סאה לכל רוח:
היתה גפן אחת מודלה על שתי סאין. לפי שדרך הגפן המודלה ע"ג קנים להתפשט ולהתרחב לפיכך נקט הבעיא בגפן ואם נתפשטו הזמורות והעלין עד מקום שתי בית סאה אם אמרינן דאת מותר לחרוש כל הקרקע שתחתיהן ואף שהן שתי סאין ועוד גם לקרקע שחוצה להן כמלא אורה וכמלא סלו חוצה לו והבעיא היא בשאין עושין כל אחד מהן כדי ככר של ס' מנה דתנינן דאין נותנין להן אלא צרכן ובכה"ג אם מותר לחרוש כל שתחתיהן ואפילו הן ב' סאין מלבד שיעור חוצה להן ולא איפשטא:
באיסור שני פרקים הראשונים אלו מלמעלן וכו'. כלומר דמפרש הדין כיצד הוא בענין החרישה שאמרו חורשין כל סאה בשבילן עד העצרת ומפני שזה אינו נוהג בזמן הזה שהרי כבר נמנו ר"ג וב"ד והתירו לאלו ב' פרקים הראשונים הלכך קאמר באיסור ב' פרקים הראשונים במשנה הקודמת בזמן שהיו נוהגין באיסור תוספת שביעית כפי שנשנה בב' פרקים הללו ומפרש דכן היה הדין:
אלו מלמעלן חורשין בו מלמטן. אם הג' האילנות האלו שאמרו במתני' הן מלמעלן כגון שהן נטועין במקום הגבוה והשדה בית סאה היא מלמטן במקום המדרון חורשין אותה בית סאה בשבילן וכן איפכא אם אילנות אלו מלמטן במקום המדרון חורשין בשבילן את השדה בית סאה שהיא מלמעלן:
ופריך ניחא. אם אלו אילנות מלמעלן שפיר הוא שמותר לחרוש השדה מלמטן מפני ששרשי האילנות מתפשטין למטה והחרישה מועלת להאילנות ואין החרישה נראית לצורך השדה בשביל שביעית:
ולא מלמטן חורשין בו מלמעלן. בתמיה. דהרי אין דרך השרשים שילכו למעלה א"כ אם הן נטועות מלמטן לא יהו חורשין בשבילן להבית סאה שהיא מלמעלן דנראית החרישה שהיא לצורך השדה לבן ולא התירו בה אלא עד הפסח:
נשמעינה מן הדא. דתנינן בפ' לא יחפור דאין חילוק בין אם האילנות מלמעלן או אם הן מלמטן כדלקמן:
מרחיקין את האילן מן הבור. משום דשרשי אילן מזקי לבור:
ותני עליה. בתוספתא דב"ב (פ"ק):
או נימר בין שהאילן למעלן וכו'. כלומר דמעיקרא רוצה הש"ס לפרש התוספתא דהא דקתני בין מלמעלן בין מלמטן אם נימא דה"ק בין שהאילן הוא למעלה והבור הוא מלמטן במקום הנמוך ובין איפכא או דנימא בין שניהן למעלה בין שניהן למטה קאמר:
והתני. כלומר דפשיט ליה דהתני בהדיא בברייתא כן בין שהאילן מלמעלן וכו':
ניחא. והשתא מדייק עלה. וכדי לפשוט להא דלעיל וכלומר דהא קשיא לן הניחא אם האילן הוא מלמעלה והבור מלמטה דצריך להרחיק את האילן לפי שהשרשים הולכין למטה ומזקי לכותל הבור אלא אם האילן מלמטה והבור הוא מלמעלה וכי דרך השרשים לעלות מלמעלן בתמיה ואפ"ה קתני דמרחיקין אלמא דלא פלוג רבנן וה"נ במתניתין כן:
א"ר חנינא. דלא היא דמהתם לא תפשוט דלא מפני השרשים שמתפשטין והולכין עד כותל הבור הוא הטעם אלא מפני שהן עושין עפר תיחוח במקומן ומתוך כך הן מלקין ארעיתו של בור שנתקלקל הקרקע והולך עד יסוד הקרקע של בור וזה לא שייך הכא לטעמא דמתניתין דהחרישה שניתרת היא בשביל שמועלת היא להאילנות וא"כ איכא למימר דדוקא כשהאילנות למעלה אז מהניא החרישה מלמטה מפני השרשים שהולכין לשם ולא כשהן מלמטה דלא מהניא להו החרישה שמלמעלן ונראה שלצורך השדה בלבד הוא חורש:
יחידי היא. ר' חנינא ולא סמכין עליה בהא דאמר לפרש הך ברייתא דמרחיקין אלא דטעמא מפני השרשים שהולכין לשם והכי תני עלה בהדיא בתוספת' שם רש"א כשם שאמרו להרחיק להאילן מלמעלן כך אמרו להרחיק מלמטן ש"מ דחדא טעמא אית להו ואע"ג שאין דרך השרשים לעלות מלמעלן לא פלוג רבנן וה"ה. במתני' כן: