אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי שבועות· רבי משה מרגלית

פרק ו · הלכה א

פרק ו

מתני' שבועת הדיינין. השבועה שהדיינים משביעין אותה ע"י הודאה במקצת הטענה צריך שלא תהא הטענה פחות משתי כסף. ולאו אתחילת טענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חבירו לבד הודאת הפרוטה דבעינן שתהא תחילת הטענה שתי כסף ופרוטה:

שתי כסף. שתי מעות כסף שהוא שליש דינר שהדינר שש מעות והוא משקל צ"ו שעורות בינוניות נמצאו שתי מעות משקל ל"ב שעורות כסף מזוקק:

וההודייה בשוה פרוטה. ההודאה שמחייבתו לישבע לא תהא פחות משוה פרוטה שהוא משקל חצי שעורה של כסף מזוקק ואם היה מה שכפר לו פחות משתי כסף או מה שהודה פחות משוה פרוטה אינו חייב שבועה דאורייתא אבל משביעין אותו שבועת היסת שהיא מתקנת חכמים:

אין לך בידי אלא פרוטה. סתם פרוטה של נחשת היא ואין ההודאה ממין הטענה שזה טענו כסף והוא הודה לו נחשת ודוקא שלא טענו אלא משקל שתי מעות כסף ויותר אבל טענו מטבע כסף היוצא בהוצאה כאילו תבעו שוה זה הוי וכל מה שיודה לו חשיב מין הטענה:

שתי כסף ופרוטה. הוי כתבעו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן דחייב:

מפני שהוא כמשיב אבידה. שהוא פטור משבועה כדתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ודוקא כשאין הבן טוען ודאי מנה לאבא בידך אלא שמא דבהא פטור אפי' משבועת היסת שאין משביעין על טענת שמא אבל טענו ודאי ואמר הלה לא היה אצלי אלא חמשים חייב שבועה דאורייתא דאין זה משיב אבידה:

גמ' הטענה. ברייתא היא דפליגי ב"ש וב"ה בשיעור הטענה וגרסינן להאי סוגיא בפ"ק דקידושין הל' א':

מחלפה שיטתין דב"ש. דהתם גבי קידושין אמרי דכסף דינר הוי והכא מפרשי לכסף דקרא מעה וכן קשיא דב"ה אדב"ה:

ר' יעקב בר אחא. קאמר דהיינו טעמייהו דב"ש בקידושין דלמדין מתחילת מכירת של אמה העברייה שהיא בדינר כדיליף לקמיה וב"ה סברי דלמדין מסוף גירועיה כשהיא יוצאת בגרעון כסף ואפי' אין לו עליה אלא פרוטה אחת מגרעת בפדיונה ויוצאת:

ומה טעמא דב"ש. השתא מפרש מנא להו דתחילת מכירתה בדינר הוי:

וכי אין אנו יודעין. שאם יוצאת בחנם אין כסף:

מכאן שנמכרת. בתחלה במה שהוא יותר מסתם כסף האמור בתורה והוא מעה ומוקמינן הכא איותר ממעה שהוא דינר כדמפרש ואזיל:

וכמה היא יותר מכסף דינר. דקרא ה"ק אין כסף שכבר אין מעה כסף עליה לפי שמגרעת היא בפדיונה שמחשבת היא עם האדון בכמה לקחה וכמה שנים שעברו בשיעבודה ולפי חשבון השנים מגרעת פדיונה ונותנת לו השאר ומזה שמענו דע"כ שנמכרת בתחילה בדינר כדמסיק לקמיה:

או כסף פרוטה. או נימא דכסף האמור כאן פרוטה הוא ויותר מכסף שתי פרוטות הן ובאלו היא נמכרה בתחלה:

סוף מטבע כסף מעה. הא לא מצית אמרת דע"כ אין מטבע כסף האמור בתורה פחות ממעה דגרה הוא מעה ולא מצינו דכתיבא בקרא פחות מגרה:

ותהא מעה. ומנא לך דביותר היא נמכרה ודוקא בדינר:

שאם ביקשה ליגרע מגרעת מעה בכל שנה ויוצאת. כלומר להכי אמרי בדינר דשייכא ביה גרעון מעה בכל שנה שאם נמכרה בתחילה לשש שנים בדינר והדינר הוא שש מעין מגרעת לו מעה לכל שנה ושנה שהיתה בשיעבודו ויוצאת:

ותגרע בפרוטה. ומנא לך דהגרעון במעה הוא הא שפיר משכחת לה נמי שנמכרה לו בתחילה במעה והגרעון היא בפרוט' ובפרוטות:

הגע עצמך. אי אתה יכול לומר כן דהגע עצמך שאם נמכרה בתחילה במעה ואם בקשה ליגרע מתחילת השנה הששית וכלומר שאף שעדיין לא הגיעו סוף השנים והיא רוצה להגרע בפדיונה ולחשוב עמו על כרחך בפרוטה פרוטה מגרעת ולא במעה וא"כ קשיא:

מה תחילת השנה הששית גירועיה בפרוטה וסוף גירועיה בפרוטה. כצ"ל וכן הוא בקידושין ושם גריס תחלת גירועיה בפרוטה וכו' ויותר מתישב היא. כלומר מה תאמר כאן דהשתא תחלת גירועיה וסוף גירועיה בפרוטות הן בתמיה והיכי מקיימית לקרא דאין כסף שעל המעה הוא נאמר שהרי משמעות הכתוב על סוף השנים הוא ויצאה חנם אין כסף שכבר אין עליה מעה כסף והלא אפי' בתחילת גירועיה כגון שהוא רוצה לצאת לאחר ב' או ג' חדשים ולחשוב עמו ולהגרע בפדיונה שוב אין מעה כסף עליה וא"כ שנמכרה במעה לא מצית אמרת:

אלא תחלת גירועיה מעה וסוף גירועיה פרוטה. כלומר אלא ודאי דהשתא מוקמינן אדינר ושפיר מצית לאוקמי לקרא דבסוף השנים איירי דכשהיא נמכרת בדינר היה תחלת גירועיה במעה מעה וסוף גירועיה הוא דבפרוטה וה"ק ויצאה חנם אין כסף שבשעת יציאתה היינו בתוך שנה הששית שוב אין מעה כסף עליה אבל אם נמכרה בתחילה בפחות מדינר אפי' קודם שנה ששית אין מעה כסף עליה והיינו טעמייהו דב"ש:

ומ"ט דבית הלל. גמרי מסוף גירועיה שהיא בפרוטה דהגע עצמך שאפי' אם לא נשתייר עליה אלא שוה פרוטה שמא אינה מגרעת ויוצאת הילכך ילפינן קידושין מינה הואיל דאשכחן דשוה פרוטה חשיב ממון לענין גרעון:

מחלפה שיטתהון דב"ה. אכתי קשיא על ב"ה מ"ט אמרו בטענה שתי מעין:

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו'. כתיב ומה בא כסף ללמדנו:

אם. ללמד שאין ב"ד נזקקין לדון בפחות משוה פרוטה הא כבר שמעינן מדכתיב לאשמה בה ודריש לה בת"כ פרט לפחות משוה פרוטה דלאו אשמה וחוב מיקרי ולאו כפירה היא:

מיכאן. דכסף דקרא בה ללמדינו שיש כאן בטענה יותר ממעה כסף והן שתי מעין כדיליף לקמיה מהקישא דכלים:

או. נימא דכסף דקרא פרוטה הוא ויותר מכסף דילפינן על ב' פרוטות הוא:

סוף מטבע כסף. של תורה מעה הוא ולא פחות מכאן:

ותהא מעה. ונימא דכסף אחת קאמר קרא:

או כלים. כתיב ומקשינן כסף לכלים:

מה מקיימין דב"ש או כלים. דאי לאו להיקשא אתו או כלים למה לי:

להביא כלי חרס. דכלים כל שהן משמע ואי לאו דכתיבי ה"א דוקא דבר חשוב כמו כסף בעינן:

והן. דוקא שהמחטין יפות שתי פרוטות כדי שלא תהא הכפירה וכן ההודאה פחות מפרוטה:

אתיא כב"ש. הא דשמואל כב"ש אתיא דע"כ שמואל ס"ל דלא בעינן בכלים שיהו שוין שתי מעין והא קמ"ל וא"כ אזלא שיטתיה כב"ש בענין דלא ילפי היקשא דכסף לכלים והלכך לא מקשינן נמי כלים לכסף אבל לב"ה דמקשי כסף לכלים ודכוות' מקשינן כלים לכסף מה כסף דבר חשוב ושתי מעין בעינן ה"נ כלים דבר חשוב שיהו שוין שתי מעין:

זוקקו לשבועה. אם מכחישו:

והרי שנים מחייבין אותו קרקע. אם מעידין בקרקע שרוצה להחזיק שהיא של זה מחייבין אותו וא"כ נימא נמי דבעד אחד מחייבו שבועה:

שנייא היא. קרקע דלא שייכא שבועה עלה דאימעיט מקרא דאין נשבעין על קרקעות ושמואל לא אמר אלא במידי דשייכא שבועה:

והרי שנים מחייבין אותו. כשמעידין שחייב קנס וא"כ ליחייביה עד א' בשבועה:

שנייא היא שאין נשבעין בקנס. ה"נ מידי דלא שייכא ביה שבועה שאם אין עדים יודה ויפטר:

והרי שניים מחייבין אותו פרוטה וכן הא דתנינן שבועת הדיינין וכו'. כלומר ותנן דהשבועה היא דוקא בטענת שתי כסף וא"כ היכי קאמרת דכל מקום ששנים מחייבין ממון עד אחד מחייבו שבועה והרי שנים מחייבין אותו כשמעידין אפי' על פרוטה ואין שבועת הדיינין בטענה שהיא פחותה מב' כסף ואין עד אחד יכול לחייבו שבועה בפרוטה:

מתניתא בשנשבע מפיו. הא דאמרינן דאין שבועת הדיינין בטענה שהיא פחותה משתי כסף כשנשבע ע"י טענת עצמו שאין כאן עד כלל אלא שהודה במקצת וכפר במקצת:

מה דאמר שמואל בנשבע מפי אחרים. כלומר שמואל דאיירי בנשבע על ידי פי אחרים הוא שהעד שמעיד עליו הוא שזוקקו לשבועה ובהא לא בעינן שיהא הטענה שתי כסף אלא אפי' בפרוטה זוקקו עד אחד לשבועה:

פליגי. אדשמואל וס"ל דלא שנא נשבע ע"י טענת עצמו ולא שנא דנשבע על ידי עד אחד דמחייבו שבועה בעינן שיהא הטענה שתי כסף דשבועת הדיינין דתנינן כל שבוע' הדיינין בכלל:

לעולם. אינו חייב עד שיהא הטענה שתי כסף צ"ל:

וההודאה שוה פרוטה. לא שייכא הכא דהא בשבועת עד אחד לא בעינן הודאה במקצת ואגב שיטפ' המתני' היא:

הטוען לחבירו טענת גנב. בפקדון אינו חייב עד שיודה במקצת דכי הוא זה כתיבא בפרשה ומינה ילפינן דהודאת במקצת בעינן לחייבו שבועה:

וכל חברוי פליגין עלוי. כדמפרש ואזיל דסברי כי הוא זה בטוענו ממון וכלומר במלוה קאי וכדמסיק:

אם בטוענו ממון. משתעי הפרשה בדא כתיב ישלם שנים לרעהו בתמיה ומה שייך כפל במלוה:

ועירובי פרשיות יש כאן. משני דבאמת עירוב פרשיות הוא דקרא דכי הוא זה לא קאי אהאי פרשה אלא אפרש' דאם כסף תלוה קאי:

אינו חייב עד שיהא בכפירה שתי כסף חוץ מהודייה. אמתני' מהדר דתנן הטענה שתי כסף לאו אתחילת טענה הוא אלא על הכפירה שיהא כופר בטענת חבירו שתי כסף לבד ההודאת הפרוטה ותחילת הטענה צריך שתהא שתי כסף ופרוטה:

אתיא כחברוי דר' יוחנן. אמתני' קאי דקתני ואם אין הודאה ממין הטענה פטור דילפינן מדכתיב כי הוא זה שצריך שתהא ההודא' ממין זה שהוא טוענו וזהו כחברוי דר' יוחנן דלעיל דפליגי עליה וסבירא להו דעירוב פרשיות כתיב כאן וכי הוא זה אמלוה קאי:

מנה לי בידך אין לך בידי פטור. קתני במתני' ומתמה הש"ס דמאי קמ"ל בזה אפי' כמה לי בידך כלומר אפי' יהיה כמה שיהיה שזה טוענו והלה כופר בכל הוא פטור משבועת התורה דהא כבר תנינן דצריך שתהא ההודאה במקצת:

אלא כיני מנה לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב. כלומר ודאי לגופה לא איצטריך האי בבא במתני' אלא לדיוקא איצטריך דמהו דתימא כי תנן ההודאה בשוה פרוטה בשלא היה הטענה אלא שתי כסף וכיוצא בזה בסך מועט אבל בטוענו מנה לי בידך והלה מודה בפרוטה לא חשיבא הודאה כגד הכפירה במנה וכאלו לא הודה לו בכלום דמי קמ"ל דוקא אם אומר אין לך בידי כלו' הוא דפטור אבל אם אומר אין לך בידי אלא פרוטה חייב דלעולם הודאה בפרוטה הויא הודאה ואפי' בסך מרובה והיינו דאשמעינן הך משנה יתירה:

והוא שהלוהו בעדים. הא דתנן מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר חייב דוקא שהלוהו בעדים דאינו יכול לומר להד"מ אבל אם הלווהו שלא בעדים מתוך שהיה יכול לכפור בכל יכול מימר ליה הלויתני ונתתי לך מחצה:

אין אומר בממון מאחר. אין אומרים מיגו זה בממון:

מאחר וכו'. בתמיה כלומר דנימא מאחר שאלו היה רוצה היה אומר לא היו דברים מעולם נאמין לו במה שאומר הלויתני ונתתי לך חציין הא לא אמרינן בממון וטעמא דמיגו דהעזה הוי שאין אדם מעיז בפני בע"ח ולומר לו לא הלויתני מעולם והלכך אפי' הלוהו [צ"ל שלא] בעדים ומודה במקצת הוא מיחייב שבועה:

מתניתא פליגא בר' יוחנן. דקאמר בהלווהו בלא עדים נאמן במיגו ומוקי למתני' דבשהלוהו בעדים מיירי וא"כ קשיא עליה הא דקתני אין לך בידי פטור ממתני' דלקמן:

מנה לי בידך אמר לו הין. והכא כשאמר לו בפני עדים מיירי דאי לאו הכי יכול לומר לו משטה הייתי בך והוי כהלוהו בפני עדים וקתני אין לך בידי חייב אלמא דאם הלוהו בעדים אינו יכול לומר להד"מ:

מנה לי בידך אין לך בידי. כלומר והשתא אי כר' יוחנן דמתני' ובעדים מיירי קשיא הא דקתני במתני' מנה לי בידך אין לך בידי פטור:

לא יפרענו אלא בעדים. ומשום דמילתיה דאסי בסתמא הוא מפרש לה ר' אבין דה"ק לא יחזיר לו אלא בעדים וכלומר דלא תימא דעצה טובה קמ"ל שלא יפרענו אלא בעדים כי היכי דלא ליהדר ולתבעיה אע"ג דלא מהימן הוא ולא שצריך הוא לפרעו בעדים והלכך מפרש דלא יחזיר לו אלא בעדים קאמר דמשום שהלוהו בעדים אינו יכול זה לומר פרעתיך ביני לבין עצמך:

מתני' פליגא עלוי. דאסי דקתני מנה לי בידך וכו' ובשהודה בפני עדים מיירי וכהלוהו בעדים הוא וקתני נתתיו לך פטור:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי שבועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה