פני משה על תלמוד ירושלמי ראש השנה· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ח
מתני' והיה כאשר ירי' משה ידו וגבר ישראל. איידי דאיירי לעיל בכוונת הלב תני נמי להנך דבשעה שמתכוונים ומשעבדים לבם לשמים הם מתגברים ומתרפאים:
גמ' עמלק כישפן היה. מכשף שהיה יודע לכוין השעות והיה מעמיד בחיילותיו בני אדם שהן ביום גנוסיא שלו נולדו לפי שלא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא ולידה שלו מה עשה משה ערבב את המזלות וכו' כדדרשי להו מקראי ומתוך כך לא ידע לכוין להיום ממש:
מרום ידיהו נשא. מחמת שמשה הרים את ידו נתן תהום קולו שגבר ישראל ונפל עמלק וירד עד שנתן התהום קולו:
בפשעה של תורה. בשעה שפושעי' מתעצלים ומשליכים התורה אז צבא תנתן עליהם ומפני שכך נדרש גם כן קראי ויחנו ברפידים שרפו ידיהם מן התורה לפיכך ויבא עמלק דריש נמי הכא להני קראי כעין זה ועשה לך שרף ולא פי' ממה יעשה אלא משה למד מעצמו וכי עיקרה של השרף לא נחש הוא שהארס שורף הגוף לפיכך עשה מנחושת לשון נופל על לשון: