אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי קידושין· רבי משה מרגלית

פרק א · הלכה ז

הלכה ו

מתני' כל מצות האב על הבן. כדמפרש בגמרא מצות שהאב מצווה לעשות לבן ובנוסחת הבבלי ברישא כל מצות הבן על האב ומפרש לה דה"ק כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו:

האנשים חייבין. האב חייב במצות הללו לבנו והאם פטורה:

כל מצות הבן על האב. שהבן מצווה לעשות לאב הבנים והבנות חייבין:

כל מצות עשה שהזמן גרמא. שהזמן גורם למצוה שתבא כגון שופר סוכה לולב ציצית:

שלא הזמן גרמא. כגון מזוזה מעקה אבדה ושילוח הקן והני תרי כללי לאו דוקא כדקי"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ שהרי מצה בליל פסח ושמחה במועדים והקהל בחג הסוכות כולן מ"ע שהזמן גרמא הן ונשים חייבות ותלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן ממצות עשה שלא הזמן גרמא הן ונשים פטורות אבל כללא בתרא דכל מצות לא תעשה אחד אנשים ואחד נשים חייבין חוץ מבל תקיף כו' כללא דוקא הוא וילפינן ליה מדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:

חוץ מבל תקיף ובל תשחית. דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה דכתיב פאת זקנך ולא זקן אשתך אפילו העלתה זקן ליתה בהשחתה ליתנהו בהקפה ובל תטמא למתים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן:

הסמיכות כו'. אינה סומכת ואינה מניפה ואינה מגשת מנחה בקרן מערבית דרומית כמשפטה אם היא כהנת ואינה קומצת ולא מקטרת ולא מולקת עוף ואינה מקבלת דם במזרק ואינה מזה דם חוץ מסוטה ונזירה שהן מניפות מנחתן בעצמן בסוטה נאמר ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ובנזיר נאמר ונתן על כפי הנזיר ודין הנזיר והנזירה שוין בענין הקרבן:

גמ' אימתי אתה זוכה לבניך. שאתה עושה מצוה וזוכה בהן:

קטנים. מרמז ולבני בניך דריש:

דכתיב למען תחיה וגו'. וזה נמי בכלל חיותיה הוא:

מה. לענין מאי איתמר אם למצוה או לעיכוב שכופין עליה ואלהשיאו אשה קאי והדומה דקראי אסמכתא בעלמא הוו אבל הני מילי אחריני דמפורש בהדיא בתורה דינן כשאר מצות עשה שבתורה. א"ל פייס לאבא. בשבילי שישיאני אשה:

אין תימר לעיכוב. היה לו לר' אימי לכופו להאב ולהטריחו עד שישיאו:

אדם תפדה. מיתורא דאדם דריש שעליו בעצמו מוטל אם אין אביו פודה:

ונמלתם את בשר ערלתכם. קרי ביה ונמלתם אתם אם לא מלו האב חייב הוא למול א"ע וכן ולמדתם עצמיכם וכן והודעתם אתם עצמיכם להשיא אשה וכן למען תחיה אתה בעצמך:

תמן תנינן. סוף פ"ב דעדיות האב זוכה לבן כלומר זכות האב גורם לבן לה' דברים הללו כדדריש לה מקראי:

כך הוא. הבן חייב לאב באלו חמשה דברים כלומר דין הוא שיתחייב לו בשביל זה אף על גב דבלאו הכי חייב משום מצות כיבוד:

הדא הוא דכתיב יחולו וגו'. כלומר כי היכי דאמר הכא האב זוכה לבן בחמשה דברים כך מצינו נמי שאם האב אינו הגון מחייב לבניו בחמשה דברים כמו שנאמר ביואב שגזר דוד עליו ועל זרעו:

תשיש. תש וחלוש כח וגורם הזיבות תמיד:

עזיב. מכוער בהשחתת פנים מחמת הצרעת או שהוא נעזב לבדו כדכתיב בדד ישב ואלו שני דברים הן בהפוך מהזכות בנוי בכח:

ומחזיק בפלך בוריי. שוטה והפכפכן בדבריו ואינו עומד בדעתו כמו המחזיק בפלך:

נופל בחרב קצר ימים וחסר לחם מסכן. ואלו השלשה הן בהפוך מהזכות בעושר ובחכמה ובשנים:

קבלין. עליך ואנא מתקטל וקבלן שלמה כדדריש לה בבבלי פ' נגמר הדין כה דבר וכה ענני א"ל תרתי לא תעביד לי כו' וכולן נתקיימו בבית דוד:

מ"ד זב. איכא למ"ד דדריש מהאי קרא זב כדכתיב במרכבה ולשון מרכב הזב ואיכא למ"ד איסטניס ולנוס דריש כמי שנפשו קצה מכל דבר ונמאס:

מחזיק בפלך זה יואש. כדדריש ואת יואב עשו שפטים שעשו בו מעשה אשה המחזקת בפלך:

בירניות קשים. מלשון בריוני פריצים ועזי נפש ובעלי כח הרבה:

משיתיר איזורו. חגורו להפשיט מעליו בגדיו:

רבי יהושע בן לוי. היה רגיל לשמוע הפרשה מבן בנו בכל ע"ש פעם אחת שכח ונכנס לרחוץ במרחץ של טבריא:

אנהר. ונזכר בתוך המרחץ שלא שמע עדיין הפרשה מבן בנו ויצא לו מן המרחץ:

מה הוה. איך היה המעשה ר' דרומי אמר כך הוה שנכנס למרחץ נשען על כתיפו דר"ח ולא התחיל עדיין לפשוט בגדיו:

רבי לעזר בר' יוסי אמר שליח מנוי. כבר מופשט מבגדיו היה ואעפ"כ חזר ולבש ויצא וא"ל רבי חייא לא כן למדתנו רבינו אם התחילו אין מפסיקין וכבר התחלה היא משפשט בגדיו:

אם יכול את לשלשל השמועה. לחברם ולהזכירם כלם זה קבל מזה וזה מזה עד משה רבינו אמור וכלומר דמצוה לאומרו מפי השמועה בשם אמרה ודריש לה דכתיב והודעת לבניך ולבני בניך דור אחר דור וקבלה זה מזה עד יום אשר עמדת בחורב:

ואם לאו. שאין אתה יכול להזכירם כלם תפוס או ראשון ראשון האומרה או אחרון אחרון שקבלה כלומר דאע"פ כן יאמר בשם מי שיודע לאמרה בשמו כדמסיק דמצוה גדולה היא לומר הדבר בשם אומרו:

אך בצלם יתהלך איש. האדם יתהלך בעולם תמיד בצלם וזהו כשאומרים שמועה מפיו וכאלו צורתו וצלמו לנגדם הוא:

ואיש אמונים מי ימצא זה ר"ז. שלא אמר שמועה בשם אדם אא"כ נתאמת לו שבודאי מפיו יצאו הדברים:

לית אנן חשין. אין אנו צריכין לחוש לשמועות דרב ששת שהוא אומר בשם האומרן:

דהוא גברא מפתחא. שהוא סגי נהור ואפשר שהוא טועה ואינו בקי בהן בטביעת קלא:

חכים רבי לבר פדייא. וכי מכיר אתה לבר פדא שאתה אומר שמועות משמו משם האומרים לפניך משמו:

רבי יוחנן אמר משמו. ועל ר' יותנן אני סומך עצמי שודאי האמת הגיד:

מצות שהבן חייב לעשות לאביו. מורא וכיבוד:

ולא מדבר במקומו. בעמדו בסוד זקנים עם חביריו אל ידבר לפניו:

מן דמאן. הוא מאכילו ומשקהו משלו או משל אביו:

משל זקן. משל האב:

לא כן אמר ר' אבהו. אפילו אמר השלך את הארנקי הזו לים חייב לשמוע לו וקשיא אמ"ד משל האב:

בההוא דאית ליה חורנין. הכא במאי עסקינן כגון שיש לאב ארנקי אחרת מלא מעות כזו ורוצה ליתן לו מחיר שלו אלא שעכשיו רוצה שיעשה לו נחת רוח זה ולהשליך ארנקי זו לים:

אחד האיש ואחד האשה. חייבין במורא וכיבוד וא"כ למה נאמר איש אמו ואביו תיראו אלא שהאיש סיפוק בידו לעשות אבל האשה אין סיפוק בידה לפי שרשות בעלה עליה:

נתאלמנה או נתגרשה. מבעלה כמי שהיא כו' כלומר עכשיו חייבת כמו הבן במצות כיבוד שיש סיפוק בידה:

עד היכן כיבוד אב ואם. לר' אלעזר שאלו כדאיתא בפיאה:

ראש פטר בולי הוה. שר העיר וראש החיילות והחשוב שבהן היה:

מסטרתו לפני בולי שלו. היתה מכה אותו על הלחי בפני אנשיו וצבאיו ונפל קורדקסין ביתי היד שלה מידה. וכיון שמת. אביו עשה אותה האבן ליראה ולעכו"ם שלו מפני כבוד אביו:

ישפה של בנימן. אבן הישפה מאבני החשן שבנימן חקוק עליה ושאלו אחרי דוגמתה ואמרו שיש לדמה בן נתינה:

דילמא דהוא בעי פריטין טובין. שמא מבקש הוא מעות הרבה והעלוה לפסוק לו במאתים ויותר עד אלף ולא רצה:

כד פסקו לה לאחרייא. רצו ליתן לו כמו שפסקו לו בפיסוק האחרון באלף ואמר להן מה וכי אני מוכר לכם כיבוד אבי במעות איני רוצה ליהנות ממצוה זו כלום:

לא יענה. לשון עינוי הדין לא מאחר ולא משהא מתן שכרן של עכו"ם ופורע להן מיד:

ונפסק קורדייקון. הסנדל שלה ולא היה יכול לקשרה בשבת:

ותניית. וסיפרה להם המעשה:

אמרה. זה הדבר הוא עושה לי כשהוא יוצא מבית המדרש ובא לביתו ורוצה אני מחמת חשק אהבתו לרחוץ רגליו ולשתות המים ואינו מניחני ואמרו לו חכמים הואיל והוא רצונה יניחנה לעשות כן ובענין זה הוא מקיים כיבודה:

ויאות אילין טחונייא אמרין. יפה הם אומרים אלו הטוחנים קמח כל אדם זכותו בתוך קופתו הוא ולפי זכותו ומזלו יוציא הקמח מהרחיים אם מעט ואם הרבה ודרך משל הוא שהכל תלוי במזל וכן הכא אמו של רבי טרפון אמרה לחכמים כן שהוא נוהג בכבודה יותר מדאי והשיבו לה שעדיין לא הגיע לחצי הכיבוד ואמו של ר' ישמעאל אמרה לחכמים כן והשיבוהו למעט בכבודה כל כך וזהו כבודה:

כד שמע אילין תרי אולפנייא. אלו שתי הברייתות והמעשים של רבי טרפון ושל רבי ישמעאל:

פטור אני מכיבוד אב ואם. דרך הודיה אמרה כן כרבי זעירא שלא היה לו לא אב ולא אם לפי שכשעברתו אמו מת אביו וכשילדתו מתה אמו:

כודנו. קושרו לרחיים ומטחינו ויורש גן עדן לפי שלכבודו הוא עושה כדמפרש ואזיל וזה מאכילו פטומות ויורש גיהנם לפי שמבזהו בדבריו ומראה שעינו צרה ורעה בו:

אכול ואדיש. ושתוק כמו שהכלבים אוכלין ושותקין:

אתא מצוותא. בא ציווי המלך אל הטוחנים שהיה דרכם ליתן מכל בית איש אחד לטחון לעבודת המלך וא"ל לאביו בא וטחון אתה בבית תחתי ואני אלך תחתיך לעבודת המלך:

אין מטת. שאם יבאו לבזות או להכות כדרך השוטרים והרודים בעושי מלאכה טוב שיבוזו או יכו אותי ולא אותך:

אבל אי אפשר לומר מכה כלפי מעלה. כלומר אבל בהכאה לא מצינו היקש לפי שאי אפשר לומר כן כלפי מעלה:

וכן בדין. שיוקשו במורא וכיבוד למקום מפני ששלשתן שותפין בו הקב"ה ואביו ואמו:

חונה בר חייה אמר. כמו אמר מר דלעיל אמר חונה בר חייה משל זקן וקאמר הש"ס מילתיה דר' חייא בר בא פליגא על חונה בר חייא:

שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו. שבכבודו נאמר מהונך משמע אם יש לך אבל בכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך סתם ואפי' אין לו צריך לסבב על הפתחים ולכבדם:

טילטל הקב"ה. נטל הקב"ה פירוש מתן שכרן מהן ולא הודיע אותם כדי שלא יהא שוקל ומפלס במצות ולומר מצוה זו שכרה הרבה ושל זו אינו כל כך:

כדי שיהו עושים אותם באמונה. כל מצוה ומצוה שתזדמן לידו יעשנה שאינו יודע מאי זו יהיה לו שכר הרבה:

מכל מה שאמרתי לך בתורה. ונצטוית תשמור מלזלזל ומלהתעצל בה לו' זו מצוה קלה היא שאין אתה יודע מאיזה מהן יוצא לך תוצאות חיים לפי שיש מצוה שמתן שכרה בצידה ויש לעתיד ופעמים שהקב"ה ישלם שכר כפי צורך השעה:

ובשתיהן כתיב הארכת ימים. ללמד שאין קצבה בשכר מצוה ולפעמים אתה רואה מצוה קלה ושכרה מרובה:

מה אם דבר שהוא כפריעת חוב. ממצות כבד גופה אנו למדין כמה גדול שכר המצות דמה מצוה זו שהיא כפריעת חוב לאדם שכל מה שיעשה לאביו ולאמו אינו אלא כפרעון חוב שגמלוהו הטובה בלידתו וגידולו ולמודו וכתיב בה שכר גדול כזה שאר מצות שיש בהן חסרון כיס כגון תרומות ומעשרות וכיוצא בהן וסכנת נפשות כגון מילה וכיוצא בה לא כל שכן לשכר. גדול ביותר:

אמר רבי לוי וההיא דרבנין. וחד מרבנן עמו ולא הוזכר שמו:

גדול דבר שהוא כפריעת חוב. כלומר דפליגי על ר' אבון וס"ל דדבר שהוא כפריעת חוב יותר גדול הוא מדבר שאינו כפריעת חוב ועל דרך שאמרו גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה והטעם לפי שהמצווה על הדבר דואג ומצטער תמיד פן יעבור אבל שאינו מצווה אם ירצה יניח ולא יעשנה וה"נ כן בפריעת תוב לבו דואג ביותר ומצטער שמחויב בדבר לעשותו גם מפני החוב שעליו אבל בשארי מצות איננו מצטער כ"א מפני יראת המקום:

כשם שמתן שכרן שוה. מצות כיבוד אב ואם ושילוח הקן כשם ששוין הן במתן שכרן כך פורענותן שוה כדדריש מקרא:

ותבוז לקהת אם כמו לקחת בחילוף האותיות שביזה במצות שילוח האם:

יבוא עורב שהוא אכזרי. על בניו כדאיתא במדרש תנחומא על פסוק מי יכין לעורב צידו כשהעורב מוליד ילדיו לבנים הם ואומר הזכר להנקבה עוף אחר בא עליך ומואסים ומניחים אותם והקב"ה מזמן להם ומוציא מצואתם יתושים ופורחין עליהן ואוכלים אותן ומשם הן משחירין:

יבא נשר. שהוא רחמן כמה שדרשו חכמינו ז"ל בפסוק על גוזליו ירחף ועונש העורב דקאמר הוא נגד האכזריות שמתנהג בכיבוד אב ואם ועונש הנשר נגד שלא רצה לרחם ולשלוח האם:

מה טיבו הוא. של זה שמשלם לך היום הכבוד הזה:

חד זמן אתא קבל לי. על בנו שיזונו ונתתי לו עצה ואמרתי לו לך ואסוף עליו אנשים בבית הכנסת ותבזהו להוכיחו על פניו ומתוך כך יתרצה לזון אותך:

וא"ל. ר' ינאי ולמה לא כפית הבן שיזון אותו בע"כ:

אמר ליה וכופין. בתמיה הא כיבוד משל אב:

אמר ליה. ר' ינאי ואדיין את לזו וכי עדיין הדבר נסתפק בעיניך וצריך אתה לזה דפשיטא דכופין:

אמרון חזר ביה ר' יונתן וקבעה שמועה משמיה. דר' ינאי שכופין על מצות כיבוד וכן העיד רבי יעקב משם ר' יונתן דס"ל דכופין:

ותפילין. שאינו נוהג בשבתות וי"ט שהן גופן אות:

פסחן של נשים. בראשון רשות ואפ"ה דוחין עליו את השבת:

רשות כל שכן דוחק עליו את השבת. בתמיה אם פסחן רשות הוא וכי היאך דוחין את השבת. א"נ כיני שאין דוחין מיתפרשא אם רשות הוא פשיטא לן שאין דוחין:

מצתן מהו. אם הוקשה מצה לפסח או לא:

ר' זעירא אמר מחלוקת. ולמ"ד לקמן פסח חובה מצה נמי חובה ולמאן דאמר רשות מצה נמי רשות:

מתני' מסייעא לר' זעירא. דקתני חזרת מצה ופסח לילה הראשון חובה אלמא למ"ד פסח חובה מצה נמי חובה דהא דמצה בלילה הראשון חובה נפקא ליה מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו הכתוב קבעו עליו חובה ומאן דמיחייב בפסח מתחייב נמי במצה ולמ"ד פסחן רשות מצתן נמי רשות:

מתני' מסייע לר' הילא. דלד"ה מצה חובה דנפקא לן מהיקישא דהאי קרא כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה:

והא תנינן מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ואי תימא דבמצו' חייבין א"כ נילף לכל מצות עשה שהזמן גרמא ממצה:

אמר ר' מנא. שנייא הכא דחומר הוא מצות עשה שהיא באה מכח בל"ת דכתיב בהאי קרא לא תאכל עליו חמץ והלכך הכא הוא דגלי קרא כל שישנו בבל תאכל כו' ולא ילפינן שאר מצות עשה שהזמן גרמא מינה:

ואתייא כמ"ד פסחן של נשים רשות. לאו אדהכא קאי אלא אמתני' דסוף מסכת חלה והאי סוגיא כתובה התם ואגב דלעיל נקט לה נמי הכא דתנן התם גבי יוסף הכהן אף הוא העלה בניו ובני ביתו לעשות פסח הקטן בירושלים והחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה וקאמר עלה ואתיא כמ"ד פסחן של נשים רשות כלומר פסח הראשון רשות והלכך בפסח שני החזיריהו דלהאי מ"ד נשים בפסח שני אינן עושין כלל כדלקמן:

לעצמה. דקסבר בראשון חובה והשני עושה היא טפילה לאחרים אם יש אחרים שעושין אבל לעצמה לא דקסבר נשים בשני רשות:

פסח שני לעצמה. דקסבר אפילו בשני חובה:

ראשון טפילה לאחרים. דקסבר נשים בראשון רשות אבל בפסח שני אינה עושה כל עיקר:

איש שה לבית אבות. שה לבית כתיב ודריש הכי שה לבית אבות ואם רצו אף לבית זו אשה כדאמרינן בעלמא ביתו זו אשתו שאם רצתה עושה בפני עצמה:

כ"ש לבית. וכי אתי קרא לפסח שני הוא דאתא לומר שלעולם עושה היא פסח לעצמה ואפילו בשני:

איש לא אשה. ובפסח ראשון איתרבו לטפלה מבמכסת נפשות ושמעינן מיהא מהאי ברייתא דלמ"ד נשים בראשון רשות בפסח שני אינן עושין כלל והיינו טעמא דהחזירוהו דאלו למ"ד בראשון חובה ס"ל דבשני עושה טפילה לאחרים ואמאי החזירוהו דהא טפילה הוי:

אפילו כמ"ד חובה בראשון ס"ל בשני רשות נמי שפיר אתייא דשנייא התם שהדבר מסויים כלומר טעמו בצדו הוא כדמפרש במתני' שלא יקבע הדבר חובה דהרואה שהן עושין פסח שני יסבור שחובה הן בשני ויקבע הדבר לחובה:

אף משום לא יקרחו קרחה. נשים פטורות:

ועוד מן הדא. דכתיב בקרחה בנים אתם לה' וגו' ולא תשימו קרחה בנים ולא בנות:

א"ר לעזר. נשים נמי חייבות בקרחה דכתיב התם כי עם קדוש אתה ואחד אנשים אחד נשים במשמע:

רב מפקד לאילין דבי רב. הא דלקמן אתי רב המנונא ומפקד לכל חברייא שיצוו לנשיהון כשעומדות ומספידות על המת שיזהרו מן הקרחה דס"ל כר"א:

ממשמע. שנאמר לא יקרחו מה ת"ל קרחה אפי' כל שהוא:

ונאמר להלן. קרחת בנגעים ששיעורה כגריס:

כהנת כו'. מבואר בפ"ג דסוטה:

וכהן כו'. אמתני' קאי דקתני חוץ ממנחת סוטה שהיא מנפת וכדתנן בריש פ"ג דסוטה וכהן מניח ידו כו' ושם איתא להא ולא גריס התם תני ר' חייא מצוי אלא תני ר"ח סוטה גידמת כו' וכן העיקר. כל מצוה שאינה תלויה בארץ. כל מצוה שהיא חובת הגוף מיקרי אינה תלויה בארץ ושהיא חובת הקרקע מיקרי תלויה בארץ:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה