פני משה על תלמוד ירושלמי קידושין· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה ג
מתני' עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. כדדריש בגמרא דכתיב והתנחלתם וגו' הקיש עבדים לאחוזה וחזקת העבד כגון שהתיר מנעלו לרבו או הנעילו או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גרדו הלבישו הגביהו או שהגביה הרב את העבד קנה. בכסף ע"י אחרים. שיתנהו לרבו על מנת שיהיה זה בן חורין אבל הוא עצמו לא יקבלו מהם ואפילו שיתנהו ע"מ שאין לרבו רשות בו דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו:
ובשטר ע"י עצמו. אבל לא על ידי אחרים. דקסבר חובה הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות שאם עבד כהן הוא פוסלו מלאכול בתרומה ואם עבד ישראל הוא אוסרו בשפחה ואין חבין לאדם אלא בפניו וכסף דעל ידי אחרים שאני שכן קבלת רבו גרמה לו להשתחרר מאליו ואין אחרים הללו חבין לו אלא קבלת הרב ואין הרב נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו הוא ומאליו מקנהו:
וחכמים אומרים אף בכסף ע"י עצמו. דקסברי יש קנין לעבד בלא רבו הלכך קונה את עצמו בכסף אפילו על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים:
ובשטר על ידי אחרים. דקסברי זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות וזכין לאדם שלא בפניו:
ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. דהעבד אין לו כלום דאף מציאה וקבלת מתנה הכל לרבו ואם בא לפדות על ידי עצמו צריך להיות הכסף משל אחרים שיתנוהו לו על מנת שאין לרבו רשות בו והלכה כחכמים:
גמרא וחתום והעד עדים. כפל לשון הוא:
אלו עידי חזקה. שמעידין על החזקה שמע מניה קרקע נקנית בחזקה:
או אינן אלא אילו עדי שטר. ואחתום קאי שיחתום בעדי מכירה על השטר:
כבר כתיב. וחתום והעד עדים למה לי אלא לעדי חזקה:
שדות בכסף יקנו. ופחות משוה פרוטה לאו כסף הוא:
ופליג. רבי יוחנן על ההיא דרבי חנינא:
ובנביאים ליטרא. מנה שהוא כ"ה סלעים ורבי יוחנן הא קאמר שדות בכסף יקנו דכתיב בנביאים. שוה פרוטה הוא:
קינטרין. מאה סלעים בכל שקל:
בכסף מלא. משמע קינטרין שהוא משקל הגדול:
ולא דמייא. וקאמר הש"ס דלא פליג רבי יוחנן דשאני התם כסף כתיב ואפילו שוה פרוטה מיקרי כסף והכא הא דרבי חנינה כתיב שקלים ולא אמר אלא במקום דשקלים כתיבא אצל כסף:
התיבון. בני הישיבה על זה הרי האונס דלא נאמר בו אלא כסף חמשים כסף ואפילו הכא את אומר שקלים דסלעים הן ושמע מינה אפילו כסף סתם אמר רבי חנינא ורבי יוחנן פליג עליה:
ודלא כרבי אלעזר. אדלעיל קאי הא דאמרו קרקע נקנית בחזקה דלא כרבי אליעזר דאמר אפי' הילוך בעלמא קונה:
עד שעה שיחזיק. עד שיתקן דבר מה בקרקע או נעל או גדר ופרץ כל שהוא:
הכל מודים במוכר שביל. בשביל של כרמים איירי שאינו עשוי אלא להילוך אבל שאר דרך עשוי קצת לתשמיש אחר:
מה טעמא. דרבי אליעזר דכתיב קום התהלך בארץ אלמא בהילוך קנה. ורבנן ס"ל דחביבותי' דאברהם קמ"ל כדאמר בבבלי פרק המוכר פירות:
אית מתניתין. כדמייתי להו לקמיה:
דתנינן תמן חזקת הבתים כו' והעבדים. אלמא יש לעבדים חזקה לאחר ג' שנים כקרקעות:
אית מתניתין אמרה עבדים אינן. כמו הינן כמטלטלין דנקנין במשיכה כמטלטלין דנטל לפניו למרחץ קאמר והיינו כמשיכה:
מיליהון דרבנין. דלקמן אמרי עבדים כמטלטלין דאין גובין מן העבדים כקרקעות:
דאמר ר' יוסי בשם רבנן. אלין תרתי מילי אין שיעבוד אחריות נכסים למתנה אא"כ כתב לו בפירוש שמקבל עליו אחריות ועוד אמר בשם רבנן אין גובין מן העבדים כקרקעות ר' יצחק ור' אימי. הן דסברי דאין גובין מן העבדים דארמלתא אחת תפסה אמתא בשביל כתובתה ואמר ר' יצחק הואיל דתפס' תפסה וש"מ דלכתחילה אין גובין ור' אימי צוה להוציא מידה דתפיסה בטעו' הויא דסברה שהיא שלה דגובה מן העבדים ולית היא דידה לפי שעבדי' כמטלטלין הן ואין כתובה נגבית מן המטלטלין מדינא דגמרא:
ולא כקרקעות. השתא מפרש להאי מתני' דאמרה לא כקרקעות ולא כמטלטלין דלא הויין כקרקעות שמעינן מהאי ברייתא דתני קרקעות ועבדי' מכר לו שניהם החזיק. בקרקעות לא קנה עבדי' ואם את אומר עבדים כקרקעות כיון שהחזיק בקרקעות החזיק נמי בעבדים דלא יהא אלא מכר לו שתי שדות שקנה אחת בחזקה של חבירתה כדאמר ר' יסא בשם רבי יוחנן:
לא כמטלטלין. נמי דלא חשיבי שמעינן מהאי ברייתא גופה וה"ג אם את אומר עבדים כמטלטלין כיון שהחזיק בקרקעות החזיק בעבדים דתנינן תמן נכסים שאין להן אחריו' נקנין עם נכסים שיש להן אחריו'. כדתנן לקמן בפרקין:
בכסף. הא דקתני במתני' בכסף ע"י אחרים ר' ירמיה אמר דוקא מאחר לרבו דאע"ג דס"ל לר"מ חובה הוא לעבד שיצא לחירות שאני גבי כסף שקבלת רבו גרמה לו ואין האחרים הללו חבין לו אלא קבלת הרב והוא עושה לצורך עצמו ומקנהו מאליו:
הא מרבו לאחר. שהרב נותן כסף לאחרים ומזכה על ידן להעבד שיצא לחירות לא דהואיל שאין הרב מקבל כלום אינו יכול לחובו שלא בפניו:
א"ר זעירא אפי' מרבו לאחר. נמי מהני דמהו מוציא זה האחר מרבו לעצמו של עבד הוא מוציא וכלומר שקבלת אחרים נמי מהני שיזכו ע"י כן להעבד שיצא לחירות ודמיא לשטר שרבו נותן לאחרים והעבד יוצא לחירות לר"ש בן אלעזר דקאמר משום ר"מ הכי כדמסיק טעמיה דר' זעירא לקמן:
הילך כסף זה שתצא שדך לחירות. היתה לו שדה משועבדת מיד הלוה וא"ל אחד הילך כסף זה שתצא שדך לחירות לאיש פלוני מהו:
א"ל יצאת. שכן זכין לאדם שלא בפניו:
זה זיכה לבן דעת. בשביל זה הלוה אבל כשאמר תצא השדה להבקר לא זיכה בה לאדם מסוים כלום:
הגע עצמך שהיה חרש. זה הלוה:
א"ל איש. כתיב בזכייה ואפי' חרש:
דרכו להגדיל. ואפי' בקטן אמרינן דזוכה בכה"ג שכן קבלתו של זה גרמה לו:
אתייא דר' זעירא כרשב"א. אדלעיל קאי הא דקאמר ר' זעירא אפי' מרבו לאחר כרשב"א דפליג טל תנא דמתני' משמיה דר"מ וס"ל לא אמר ר"מ בשטר על ידי עצמו אלא אף בשטר ע"י אחרים דוקא אבל ע"י עצמו לא דאין לעבד יד לקבל גיטו ולית ליה גיטו וידו באין כאחד:
מהו בשטר ע"י אחרים. דקאמר לא שרבו נותן שטר לאחרים וע"י זה יצא לחירות אוף הכא נמי בכסף רבו נותן כסף לאחרים שיצא עבדו לחירות גרסינן:
אתייא כרבי. לאו אהאי מתני' קאי אלא אמתני' דפרק השולח מי שחציו עבד וחציו בן חורין כדגרסינן התם דמוקי לה כרבי ואגב דלקמן דאמר מזכה לו ע"י אחר נקט לה הכא:
דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו. וקנה ורבנן פליגי עליה התם וס"ל דאין אדם משחרר חצי עבדו ובין בכסף ובין בשטר לא קנה:
ולית לרבנן אדם משחרר חצי עבדו. כלומר אם מתני' דהשולח לא אתיא כלל אליבא דרבנן דודאי אדם משחרר חצי עבדו לית להו אלא אי לא משכחת לה חצי עבד אליבא דרבנן הוא דקבעי:
אית לון בעבד של שותפות. רבנן מוקמי להאי מתני' דהשולח בעבד של שני שותפין דמכיון שאין לו בו אלא חציו אפי' רבנן מודו דקנה כי שחרריה האי לפלגיה דלא שייר מידי בקנינו:
אבל בעבד שכולו שלו שנייא היא. לרבנן ולא קנה אם משחררו לחציו:
שהוא כזכה מימינו לשמאלו. כיון דעדיין הוא חצי עבדו אין חציו השני נמי משוחרר שהרי הוא כנותן שטר שחרור מימינו לשמאלו ולאו כלום הוא שאינו מזכהו ע"י אחר:
ולית לרבי שהוא כזכה מימינו לשמאלו. ומ"ט דר' דאמר משחרר חצי עבדו קנה:
אית ליה. כלומר ודאי אית לרבי האי סברא והכא מיירי במזכה לו השטר ע"י אחר לשחרר חציו והלכך אמר ר' דקנה:
ולית לרבנן במזכה לו ע"י אחר. ומ"ט דרבנן דפליגי בזה אדרבי הא ס"ל זכות הוא לעבד וכדאמרי במתני' בשטר ע"י אחרים:
סברי רבנן הראוי לזכות ע"י עצמו. אם משחררו לכוליה וראוי לקבל גיטו ע"י עצמו דגיטו וידו באין כאחד ראוי נמי לזכות ע"י אחר אבל זה חצי העבד שאינו ראוי לזכות ע"י עצמו דהוי כמימינו לשמאלו אינו ראוי לזכות ע"י אחרים ורבי ס"ל אפילו בכה"ג ע"י אחרים לעולם הוא ראוי לזכות:
הגביה את המציאה. אסתם עבד קאי דקי"ל מציאת העבד לרבו ואם הגביה את המציאה ואמר על מנת שאזכה בה אני ולא רבי מהו:
על כורחו זכה הוא ורבו. כלומר בעל כורחו של רבו הוא שהרי זכה הוא זכה רבו דיד העבד כיד רבו או זכה הוא ולא רבו כיון דבשעת הגבהה אמר ע"מ שלא יזכה בה רבי:
נישמעינה מן הדא. דתנן בפ' בתרא דנדרים המודר הנאה מחתנו כו' ותני עלה דצריך נמי לומר לה ולא ליך שלא יהא לך רשות בהן לדבר אחר אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך דאי לאו הכי הרי זכתה היא וזכה בעלה:
א"ר זעירא. ואר"ז התם מאן תנא דבעי נמי ולא ליך ר"מ היא דקאמר הכא בכסף ע"י אחרים ולא על ידי עצמו דיד עבד כיד רבו וכן נמי ס"ל יד אשה כיד בעלה:
במתנה כר"מ. השתא פשיט לה דאם במתנה סתים לן תנא התם כר"מ דיד האשה כיד בעלה ויד העבד כיד רבו:
במציאה כרבנין. בתמיה כלומר דמכ"ש במציאה דאמרינן יד העבד כיד רבו כדמסיק לקמן:
שנייא היא. התם שהוא כזכה מדעת אחר שזכתה מיד אביה שנתן לה המתנה ולפיכך זכתה היא זכה בעלה:
ולא כ"ש היא. מה אם התם שהיא כזכה מדעת אחר ולה הוא שנתן אביה ואפ"ה את אומר זכת האשה זכה בעלה כאן במציאה שהעבד מדעת עצמו הוא דזוכה ואין כאן דעת אחרת מקנה לו לכ"ש דזכה הוא וזכה רבו:
ולמה לא תנינן. במתני' שהעבד קונה עצמו בראשי האברין שאינן חוזרין:
מפני המחלוקת. דפלוגתא דתנאי היא דאיכא לתנא דסבר שאע"פ כן צריך גט שחרור והלכך לא קחשיב להו במתני' בהדי הנך שהעבד קונה את עצמו בחדא מינייהו:
פשיטא. הא שהעבד מקבל מתנה מיד אחר לאחר וכן הוא מקבל מאחר בשביל רבו וכשבאת לידו זכה בו רבו:
מרבו לעצמו לא. וכן פשיטא הא לן דמרבו לעצמו לא דלא יצאת מרשות רבו:
מאחר לעצמו. אם הוא מקבל בהא מחלוקת ר"מ וחכמים היא כדתני' בברייתא וחכמים אומרים זכה העבד לא זכה רבו. כיון שזה אמר ע"מ שלא יהא לרבך רשות בהן בזה יש לו קנין לעבד:
מה צריכא ליה. כי קא מיבעיא לן מרבו לאחר מהו מי אמרינן דיד העבד כיד רבו והוי כמי שלא יצא מרשות רבו ולא זכה בו האחר או דילמא כשם שהעבד זוכה מאחר לרבו כך הוא זוכה מרבו לאחר:
נישמיעינה מן הדא. דתנן בפרק השואל:
ושילחה לו ביד עבדו. וקתני התם אם אמר לו השואל שלח לי ביד עבדך ומתה בדרך חייב השואל באונסין ולית הדא אמרה שהעבד זוכה מרבו לאחר והוי כאלו בא ליד השואל דאי אמרת אין העבד זוכה מרבו בשביל אחר אמאי חייב הא יד העבד כיד רבו והוי כאלו עדיין ברשות המשאיל:
תיפתר בעבד עברי. ואין ראיה מהתם:
אמר רבי יוחנן. לעולם תיפתרינה למתני' דהתם בעבד כנעני ואפ"ה לא תיפשוט מידי דתיפתר באומר לו השואל פתח לה לדרך והיא באת מאליה דמיד כשיצאת מרשות הבעלים עומדת ברשות השואל וכדתנינן הנהיגה השואל או משכה או קרא לה ובאת מתחייב זה האחרון בה כשואל גמור:
ר' זעירא שמע לה מן הדא. מתני' דעירובין שאינו זוכה מרבו לאחר:
אבל אינו מזכה. העירוב לא ע"י בנו כו' וש"מ שאין העבד זוכה מרבו לאחר:
תיפתר. מתני' דהתם כר"מ וס"ל אפילו מרבו לאחר לא:
והתני. התם ברישא אשתו דיכול לזכות העירוב ע"י אשתו ואי דר"מ הא עביד נמי יד האשה כיד בעלה:
תיפתר כהדין תנייא. אליבא דרבי מאיר דאשכחן דפליגי אליביה דר"מ:
דתני אשתו אינה פודה לו מעשר שני. כלומר בלא חומש דכשהבעלים פודין מעשר שני שלהן מוסיפין חומש ויד האשה כיד בעלה:
והדין תנייא. דעירובין כרשב"א ס"ל דאמר התם משום ר"מ אשתו פודה לו מעשר שני דכאחר דמיא ואם כן אשכחן להדין תנייא דס"ל משום ר"מ יד העבד כיד רבו אבל אין יד האשה כיד בעלה:
נראין דברים שיזכה העבד בגט שחרור. בשביל עבד חבירו:
ואל יזכה בגט אשה. לקבל מיד בעלה שאינו בתורת גיטין:
אין תימר מתניתא היא. ואם תקשה לדברי מהאי ברייתא דקתני אם היתה עוברה זכת לו שאני עוברה שעשו אוחו כאחד מאיבריה ומפרש לה רבי בא מאי קושיא הוי ליה למימר מהאי ברייתא:
רבי בא בר חייה בשם רבי יוחנן. הכי קאמר לה ר' יוחנן דנראין דברים שיקבל העבד גט שחרור ואל יקבל גט כוותין כמו כוותיה כלומר אם אותו העבד הוא כמותו דשניהם מרב אחד הן אל יקבל דיד עבד כיד רבו ולא יצא מרשות רבו ואע"ג דהעבד מקבל גט שחרור לעצמו התם משום דגטו וידו באין כאחד הן ולא אמרו העבד מקבל גט שחרור בשביל חבירו אלא מרבו של חבירו והשתא שייכא שפיר האי קושיא:
אין תימר משנה קודמת היא הרי את שפחה וולדך בן חורין ואם היתה עוברה זכת לו. אלמא דמקבלת היא גט שחרור לצורך עוברה אפילו מיד רבה שלה הא ל"ק דשאני עוברה שעשו אותו כאחד מאבריה דעובר ירך אמו הוא והוי ליה כמו שהקנה לה אחד מאבריה:
פלונית שפחתי. מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עושה אני לה כתב שלא תשתעבד מהיורשין לאחר מותי. אעלון עובדא. שאלו הלכה למעשה מרבי יוחנן וא"ל לא הכל ממנו לשעבד כלומר לא כל הימנו לחוב ולהפסיד בניו אלא אמרינן בניה מה הן עבדים דאין זה לשון שחרור ולא לשון הפקר ומה שייר בה מעשה ידיה שלא יטריחוה היורשין בעבודתה ולהקל מעליה ממעשה ידיה הוא דקאמר אבל בניה עבדים הן דאין כופין אותן לשחררה:
דרבי היא. אדלעיל קאי הא דאמרינן אם היתה עוברה זכת לו לא קשיא על הא דאמרן אין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו דהאי ברייתא כרבי אתיא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה והאי עובר נמי כחצי גופה הוא:
כתב כל נכסיו לשני עבדיו כאחת. וקס"ד השתא דמיירי שאמר חצי נכסי לפלוני עבדי וחצי נכסי לפלוני עבדי והרי זה כמשחרר חצי עבדו:
שניהן יצאו לחירות. כדין הכותב כל נכסיו לעבדו דיוצא לחירות:
ושניהן צריכין לשחרר זא"ז. שהרי כל אחד קנה החצי של חבירו:
לית הדא אמרה. וכי לא שמענו מכאן שהעבד זוכה מרבו בשביל אחר שהרי כשאמר להאחד חצי נכסי לפלוני עדיין חצי עבד הוא וקתני משחררין זא"ז והא קי"ל לעיל דאין העבד זוכה גט שיחרור לחבירו מיד רבו שלו:
מה את סבור משזכו בנכסים. כל אחד החצי ואח"כ משחררין זא"ז וכדקס"ד הא ליתא אלא הכא מיירי כאחת שכתב בשני שטרות כל נכסיו לזה וכל נכסיו לזה וזיכה להן ע"י השליח בבת אחת וזכו בנכסים ובשחרורן כאחת דכיון דזיכה להם בבת אחת נפקי כולהו מיניה וקנו הנכסים ועצמן ואפילו אליבא דרבנן. והכי מסיק לה בפרק השולח דף מ"ב:
הרי את בת חורין וולדך עבד וולדה כיוצא בה. בן חורין דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה בזמן שהאשה לאדוניה הולד לאדוניה אין האשה לאדוניה אין הולד לאדוניה:
כך פירשה רבי הושעיה אב המשנה. לדברי חכמים הא דאמרי לא עשה כלום לענין שתהיה שפחה אלא שניהן בן חורין הן:
רבי יוחנן. מפרש מאי לא עשה כלום ששניהן עבדים דהואיל דשייר לולד גם היא לא קנתה עצמה ב"ח:
ומקשי הש"ס על דעתיה דרבי יוחנן ניחא. דמחלוקת היא לדברי רבי יוסי הגלילי שניהן ב"ח ולחכמים שניהן עבדים אלא ע"ד דרבי אלעזר משום ר' הושעיה מה איכא מחלוקת בין ר"י הגלילי לחכמים:
אלא כיני. הכי גרסינן בדברי רבי יוסי הגלילי דבריו קיימין קאמר היא בת חורין וולדה עבד וחכמים אומרים לא עשה כלום והשתא שפיר פליגי בפירוש דברי חכמים דרבי אלעזר מפרש שניהן ב"ח קאמרי ורבי יוחנן אמר שניהן עבדים:
וכרבי. הא דר' יוסי הגלילי כרבי אתיא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה וה"נ כחצי עבדו הוי וכהאי אוקמתא דלעיל כרבי והלכך ס"ל דבריו קיימין: