אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית

פרק ט · הלכה ג

הלכה ב

מתני' מה בין פסח הראשון לשני. בתוספתא פ"ח טובא קא חשיב ובמתני' שייר ולא קתני אלא מהנלמד מאותה פרשה:

והשני חמץ ומצה עמו בבית. דכתיב ביה ככל חקת הפסח יעשו אותו ודרשינן על מצות שבגופו כגון צלי אש וכמו הכתוב בו ועל מצות ומרורים יאכלוהו ולא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו וה"נ מרבינן צלי אש מככל חוקת הפסח אבל מצות שהן על גופו ממקום אחרי כגון תשביתו שאור מבתיכם ולא תשחט על חמץ וכיוצא בהן מה דקחשיב בתוספתא שאינו נשחט בג' כתות ואינו דוחה את הטומאה ואינו טעון חגיגה עמו לא מרבינן מככל חוקת הפסח והשני אינו טעון הלל באכילתו דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ליל המקודש לחג שהוא פסח ראשון טעון הלל ושאינו מקודש לחג אינו טעון הלל:

זה וזה טעונין הלל בעשייתן. דלילה אימעט משיר ולא יום:

ודוחין את השב'. מדכתיב במועדו בפרשה מרבינן שאף פסח שני דוחה את השבת אבל לא את הטומאה שמפני הטומאה הוא בא והיאך ידחה את הטומאה:

גמ' כתיב לא ישאירו ממנו עד בקר אם לאכול וכו'. כלומר הא דכתוב אבתריה ככל חקת הפסח ולענין מה הוא אומר אם לענין מצות אכילה שבו הרי כבר אמור ולא ישאירו וגו' וזה מצות עשה שבו דלא ישאירו ממנו אלא יאכלוהו הכל ומכלל לאו הוא והוא עשה ועצם לא תשברו בו ה"ז מצות ל"ת שבו וכשהוא אומר ככל חוקת הפסח וגו' לריבוי הוא ויכול שאני מרבה אף לביעור חמץ ולאכילת מצה כל שבעה כחקת הפסח הראשון:

ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו. פרט הכתוב עוד לזה ללמד שאין לך דבר שחוץ מגופו מעכבו אלא זה בלבד:

וכר' ישמעאל וכו'. כלומר וזה אתיא כר' ישמעאל דהברייתא די"ג מדות שאומר כלל ופרט הכל בכלל והיינו כלל ופרט הקודמו דזהו פרט וכלל כמו כאן בפרשה שהפרט הוא קודם ואח"כ כתיב הכלל ככל חוקת הפסח והוה אמינא דהכלל מוסיף על הפרט והכל שבראשון הוא בכלל ויכול יהו כל הדברים שבראשון מעכבין אותו ולפיכך פרט עוד הכתוב על מצות ומרורים יאכלהו ללמד שאין לך דבר שמחוץ לגופו מעכב בו אלא זה בלבד:

אית תניי תני וכו'. ומפרש להו דבפירושא דקרא פליגי דכתיב כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא דמ"ד על הראשון ענוש כרת ולא על השני מפרש לקרא דחטאו ישא בראשון קאי כי קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון חטאו ישא מ"ד על השני הוא ענוש כרת. אם לא עשאו דריש ליה חטאו ישא בשני קאי שעל הראשון לא היה ענוש כרת אפי' הזיד אם היה עושה השני ולדידיה עיקר הכרת על השני הוא נאמר ונ"מ שאם שגג בשני אפי' הזיד בראשון פטור הוא מכרת לפי שהיה יכול לתקן בעשיית השני ואינו מתחייב על הראשון ובשני שוגג הוא ופטור:

מ"ד בין על הראשון בין על השני ענוש כרת. וכלומר בין שהזיד בזה או בזה ואיהו דריש חטאו ישא קאי בין על הראשון אם הזיד בו ובין על השני אם הזיד בו ולהאי מ"ד אם הזיד על הראשון ושגג על השני מתחייב הוא בשביל שהזיד בראשון ולא עשאו:

מ"ד על השני אין ענוש כרת וכו'. כלומר דדחי ליה הש"ס להאי דבעי למימר דמאן דתני על הראשון ענוש כרת על השני אינו ענוש כרת משום דאיהו דריש חטאו ישא בראשון בלחוד הוא דקאי כדקאמר לעיל ועלה קאמר דלא היא אלא האי מ"ד הכי הוא דדריש כי את קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון במזיד לפיכך חטאו ישא בשני אם ג"כ לא הקריבו במזיד ואינו ענוש כרת על השני דקאמר האי מ"ד היינו אם לא היה מתחייב על הראשון כגון ששגג בראשון ובזה הוא שאינו ענוש כרת על השני אפי' הזיד בו וזהו דמפרש אליבא דהאי מ"ד אינו ענוש כרת על השני אלא א"כ לא עשה את הראשון. כלומר אינו מתחייב כרת על המזיד דשני אא"כ הזיד גם כן בראשון אבל אם שגג בראשון אע"פ שהזיד בשני פטור וכדאמרן:

בא ליל פסח ללמד וכו'. דזה נאמר על מפלתו של סנחרב שבישר להם הנביא שיאמרו שיר עליו כליל התקדש חג וה"ז בא ללמד ונמצא למד שליל התקדש חג דווקא הוא דטעון הלל במפלתו של סנחרב שהיה בלילה:

את שאינו טעון הלל באכילתו. אינו טעון חגיגה עמו באכילתו:

ודוחה את הטומאה. בעיא היא אם השני דוחה את הטומאה כהראשון כמו שהיא דוחה השבת כראשון:

אמרת כל עצמו וכו' ואת אמר דוחה את הטומאה. בתמיה אלא אינו דוחה את הטומאה:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה