פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית
פרק ה · הלכה ו
מתני' שחט ישראל. אם היה רוצה לפי שהשחיטה כשירה בזר בכל הקרבנו':
וקיבל הכהן. את הדם מצואר הפסח בהבזך שמקבלה ואילך מצות כהונה:
נותנו לחבירו. שאצלו באותה השורה:
וחבירו לחבירו. משום דברוב עם הדרת מלך:
ומקבל את המלא. מיד הנותן תחילה ואח"כ מחזיר את הריקן ולא יחזיר הריקן ברישא משום דאין מעבירין על המצות וכי מושיט ליה האי המלא בעי מיד לקבולי:
זורקו זריקה אחת. מהבזך עצמו לא מתנה באצבעו שאין טעון מתנת אצבע אלא במקום דכתיב באצבעו:
כנגד היסוד. באותן רוחות המזבח שתחתיהן היסוד לפי שרוח דרומית לא היה לו יסוד על פני כולו שהיסוד היה על פני רוח צפונית ורוח מערבית ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת לפיכך הוצרך לומר כנגד היסוד והזריקה היתה בזקיפה של המזבח והדם נופל ליסוד:
גמ' כתוב א' אומר וכו'. הא כיצד אם שפיכה למה כתוב זריקה ואם זריקה למה כתוב שפיכה:
תני ישפך וכו'. כלומר וכן משמע מהאי ברייתא דדרי' ישפך ולא שיטיף טיפין טיפין ולא יזה באצבעו ולא יזרוק אלמא דזריקה לאו שפיכה היא:
ופי' בקבלה וכו'. כלומר מה שאין מפורש מהכתוב שבתורה למדנו ממה שפי' בקבלה דכתי' בד"ה גבי פסח שעשה יחזקיהו המלך וישחטו הפסח בארבעה עשר לחדש השני וגו' ויעמדו על עמדם כמשפטם כתורת משה איש האלהים:
הכהנים זורקין את הדם מיד הלוים. ופסח בשפיכה הוא וכתיב הכהנים זורקין אלא דזריקה בכלל שפיכה היא ולפיכך תנינן נמי במתני' זורקו זריקה אחת:
הכל מודים בשפיכה די הכן ובהזייה די הכן. כלומר בשפיכה ליכא מאן דפליג שהיא כפי משמעות לשון שפיכה ששופך בשפיכה אחת נגד היסוד וכן במקום שנאמר הזייה ליכא מאן דפליג שהיא כך כפי משמעות הלשון שמזה באצבעו:
ומה פליגין. אמוראי דלקמיה:
בזריקה. דר' מנא אמר זריקה היא כעין שפיכה שזורק מרחוק בהכלי על המזבח ונשפך הדם ליסוד ור"ח אומר זריקה היא באצבע כעין הזייה:
קרא מסייע לר"ח. דכתיב בהזאת מי חטאת כי מי נדה לא זורק עליו וגו':
הא די לא קיים גבה הזייה. בתמיה הא לא קיימינן הכא אלא גבי הזייה כדכתיב והזה הטהור וגו' ואפי' כן את צווח וקורא לה זריקה שמע מינה זריקה כעין הזייה ולהאי מאן דאמר אין זריקה בכלל שפיכה: