אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית

פרק ד · הלכה א

פרק ד

מתני' מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עד חצות. היום עושין אבל מחצות ולמעלה לאו במנהגא תליא מילתא אלא אסור הוא בכל מקום כדמפרש הכא בגמ' לטעמא דאינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקרבנך קרב והואיל וזמן שחיטת הפסח אחר חצות הוא אין האיסור אלא מחצות ולמעלה. והאידנא אף על גב דבטל זה הטעם הגזירה לא בטלה. ועוד איכא טעמא אחרינא ואף בזמן הזה כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמץ ותיקון מצה לצורך הלילה שמצוה לטרוח מבעוד יום כדי להסב מהר כדאמר בפ' בתרא חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא ישנו:

ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. מפרש בגמרא דה"ק דההולך ממקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואף על פי שהוא עכשיו במקום העושין לפי שהטעם להא שאמרו אל ישנה אדם ממנהג העיר אשר בא לשם מפני המחלוקת הוא שלא יאמרו זה שבא לכאן חולק עלינו וכאן ליכא מחלוקת שהרואה אותו שאינו עושה מלאכה יאמר אדם בטל הוא דפוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא בכל ימות השנה. ומפקינן דהא דתנן ונותנין עליו חומרי המקום שיצא משם היינו בשדעתו לחזור למקומו אבל אם אין דעתו לחזור למקומו נוהג הוא לעולם כמנהג המקום שהלך לשם בין לקולא ובין לחומרא:

גמ' ת"ל ובשלת ואכלת. דמשמע אין עליך אלא מצות אכילתו אבל הזביחה יכול אתה לעשות ע"י שליח ושלוחו של אדם כמותו וא"כ מה ת"ל תזבח ללמד שתהא כאלו אתה עוסק בזביחתו ובעשייתו ולא במלאכה אחרת לפי שאינו בדין וכו' אבל אסרו וכו' כלומר דמכאן למדו ואסרו מלעשות מלאכה מחצות ולמעלה כדמסיק לקמן שאין הפסח קרב אלא מו' שעות ולמעלן:

כהדא דתני. במגילת תענית ומייתי לה לקמן בפ"ק דמגילה. להן אמרו כל אינש וכו' כדמפרש ואזיל שהאומר הרי עלי עצים וכו' היום אסור וכו' בו ביום:

אמר ר' יונה אילין תמידין וכו'. גרסי' להא בפ"ד דתענית על המתני' דמעמדות ומשמרות ומפרש להטעם שהתקינו אותן לפי שאם יהיו כל ישראל עולין לירושלים לעמוד על קרבנותיהן של כל יום ויום זה אי אפשר חדא דלית כתיב וכו' ועוד אם יהיו כל ישראל יושבין ובטלין ממלאכה בכל יום בשביל קרבן התמיד שיש לכל ישראל בו א"כ הא דכתיב ואספת דגנך מי אוסף וכו' אלא לפיכך הוא שהתקינו וכו' ומייתי לה הכא משום האי דקאמר אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וכו'. ולקמן פריך על זה קרי פסח וכו' ומשני:

עשרים וארבעה אלף עמוד מירושלים. וכך הוא הגירסא בתענית שם וכלומר שמעמד אחד היה מירושלים והיה באותו מעמד עשרים וארבעה אלף מאנשי ירושלים תמיד:

וחצי עמוד מיריחו. חצי המעמד אחד היה מיריחו:

בשביל לחלוק כבוד לירושלים. שאין מעמד שלם ממקום אחר כמו מאנשי ירושלים בתוכה:

וישראל מוכיחין על עצמן וכו'. כלומר הישראלים מהמעמד הן הן בשביל שליחות של כל ישראל שאינן יכולין כולן לעלות לירושלים בכל יום:

וכל הקהל משתחוים והשיר משורר וגו'. פסוק הוא בד"ה גבי יחזקי' המלך שהקריב קרבנותיו ודריש ליה על עיכוב לכולן בשעת הקרבן:

ולכפר על בני ישראל. מיותר הוא דהא כתיב לעבוד וגו' הלכך דריש ליה על שיר הלוים בשעת הקרבן ומכאן שמעכב כפרה מדכתיב ולכפר גביה כדמסיק ואזיל:

הרי פסח וכו' אדלעיל מהדר ואם דילפינן מקרא שאסור במלאכה ביום הקרבת הקרבן ומפני מה תלי איסור מלאכה בערב פסח קודם חצות במנהג הרי פסח קרבן של כל ישראל הוא היום ולתסר בכל מקום כל היום:

אמר רבי אבהו שניא הוא קרבן פסח וכו'. ור' אבהו גופיה מסתפק ובעי דמעתה אם אמר הרי עלי עולה להקריב משש שעות ולמעלה והיינו קודם לתמיד של בין הערבים אם מותר הוא לעשות מלאכה מו' שעות ולמטן כלומר קודם ו' שעות דעכשיו דומיא דפסח היא וקאמר ר' יוסה דלא דמיא דפסח אינו כשר אלא מו' שעות ולמעלה ואם הקריבו בשחרית אינו עולה לפסח אבל עולה שהקריבה בשחרית עולה הוא והלכך אפי' אמר הרי עלי להקריבה מחצות ולמעלה אסור במלאכה כל היום הואיל וזמנה כל היום:

כל הדברים תלו אותן במנהג אם מנהג קבוע היא כדקחשיב ואזיל ולהוציא מה שנוהגין בטעות:

באפקי שובתא. בכל הלילה של מוצאי שבת זה אינו מנהג אבל הנוהגין שלא לעשות מלאכה עד אם יפנה סדר התפלה של מוצאי שבת זהו מנהג נכון:

בתרייא ובחמשתה. בשני ובחמשי של כל שבוע אינו מנהג אבל של תענית צבור כאותן ששנינו במסכת תענית ונוהגות עצמן לאסור עד יפנה התענית ואפי' באותן שמותרין במלאכה מן הדין זהו מנהג:

יומא דערובתא. שלא לעשות מלאכה כל יום של הושענא רבה אינו מנהג ומן המנחה ולמעלה זהו מנהג מפני כבוד יו"ט האחרון של חג:

יומא דירחא מנהג. כך נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש:

דלא למישתייא מן דאב עליל. שנוהגות שלא לעשות השתי ולהטוות משנכנס אב זהו מנהג שבו פסקה אבן שתיה שנחרב המקדש וסמכו על הפסוק כי השתות יהרסון ממלאכה:

כל הדברים מנהג. מה שכבר נהגו אין מבטלין ממנהגם וכהאי דעצי שטים היו במגדל צבעיה והיו נוהגין שלא להשתמש בהן בשביל זכר לחורבן שהיה בנוי מעצי שטים ואמר ר' חנינא להשואלין היתר בהן מכיון וכו' שלא לשנות מה שכבר נהגו איסור:

וטועה בו באיסור. שאוסר על עצמו בטעות ואלו היה יודע שהוא מותר לא היה נוהג כך:

נשאל. כשהוא נשאל לחכמים על זה יכולין להתיר לו אבל אם הוא יודע שהוא מותר אלא שמחמיר על עצמו אין מתירין לו:

על ספסל של עכו"ם. שמוכר שם הסחורות יושבין עליו בשבת ולא חיישינן לחשדא:

להיות רוחצין שני אחין כאחת. דמתוך שהן מצויין זה אצל זה וכשהן ערומין נותנין עיניהן למשכב זכור:

בקורקדיו' בסנדלין מצופות זהב ולא חיישי' דילמא אתו לשלופינהו וכדי להראותן:

ולא סוף דבר פסח. לענין המנהג אלא אפי' כל מנהג וכאותן שקיבלו עליהן חרמי טבריה הצדים דגים בחרמות וברשתות בימה של טבריה. והעושין גריסין בציפורי והכותשין דשושי חטים לדייסא בעכו החמירו על עצמן שלא לעשות מלאכתן בחולו של מועד אע"פ שמן הדין מותר כמו ששנינו בסוף פ"ק דמ"ק וגרסי' להא התם:

ופריך ניחא גריסי ציפורין דשושי עכו שהניחום להם חכמים במנהגן ומשום שיכולין לתקן זה מקודם המועד אלא חרמי טבריה קשיא וכי אינן ממעטין בשמחת הרגל שלא יהיו מצוין דגי' חיים לכבוד הרגל:

ומשני צד היא בחכה או במכמורת. דלא אוושא מילתא כמו צדי חרמים וא"כ אפי' כן אינו ממעטין בשמחת הרגל:

מיקל להון. מקלל אותן לאלו שנמנעו לעשות מה שהיא לשמחת הרגל:

גלו ממקו' למקו'. אלו שקיבלו עליהן לנהוג איסור אפי' הוא דבר מותר וביקשו עכשיו לחזור בהן ממנהגם מהו אם יכולין לחזור בהם. וקאמר הש"ס יביא זה כהדא וכו' שלא לפרש בים הגדול ג' ימים קודם השבת כדאמרינן לעיל בפ"ק דשבת:

ואתו בניהן ושאלו וכו'. וה"ה הכא שלא ישנו ממנהגם ואפי' הן עכשיו גולין ממקום למקום:

ואין אדם נשאל על נדרו. בתמיה ולא יהא אלא כנדר ויכולין לישאל על נדרו:

ומשני תמן בנדר בעלמא. משנדר הוא בעצמו נשאל ברם הכא אבותיהם נדרו:

ופריך כל שכן יהיו מותרין. שהרי הן לא נדרו בעצמו:

לא מן הדא. באמת לא אסר להן מזה הטעם שאבותיהן קבלו עליהן איסור אלא מן הדא טעמא דרבי תלמידו דר' יהודה הוה ור' יהודה אוסר מן הדין לפרוש בים הגדול קודם השבת:

אינו אסור משום בל תתגודדו. אמתני' מהדר דקתני מקום שנהגו וכו' וכי אין זה משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות שהללו יהו עושין כך והללו יהו עושין כך:

א"ל בשעה וכו'. כלומר אין משום בל תתגודדו אלא בשעה שאלו עושין כב"ש ואלו כב"ה במה שהן מחולקין בדיני איסור והיתר וכיוצא בזה אבל הכא אינו אלא מנהג בעלמא שהללו נוהגין כך והללו נוהגין כך ומשום חומרא בעלמא. וג"כ אינו נראה כלל לשני אגודות אם אינו עושה מלאכה דכמה בטלני בשוקא:

ב"ש וב"ה אין הלכה כב"ה. בתמיה ותשובת ר"ל לר' יוחנן היא כלומר היאך מוקמית להענין לא תתגודדו על גוונא דמחלוקת ב"ש וב"ה הא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה וא"כ הללו שעושין כב"ש בלאו הכי לאו שפיר עבדי דלאו כהלכתא היא כלל:

א"ל בשעה שאלו עושין כר"מ וכו'. כלומר אי לא מצינן לפרש האסמכתא דדרשינן מלא תתגודדו על גוונא היכא דפליגי ב"ש וב"ה א"כ נפרש לה היכא דפליגי ר"מ ור' יוסי לדינא והללו עושין כך והללו עושין כך. וחזר ר"ל והקשה לו וכי ר' מאיר ור' יוסי אין הלכה כר' יוסי ואכתי אעיקרא דדינא מאלו דעבדי כר"מ קשיא דתיפוק ליה דעבדי דלא כהלכתא:

א"ל ר' יוחנן תרי תניין תינון וכו'. כלומר אי משום הא ל"ק מידי דאשכחן טובא דפליגי תנאי אליבייהו ומר מתני לה בדר"מ ומר מפיק לה ומתני לדר"מ בדר' יוסי ודר' יוסי לדר' מאיר וכל א' וא' סומך על שמועתו לעשות כהלכה לפי מה שקיבל דאין כאן אלא משום לא תתגודדו:

ת"ל ר"ל לר' יוחנן הרי ר"ה ויה"כ דפליגי ר"ע וריב"נ בסדר ברכות בר"ה בפ' בתרא דר"ה ופלוגתייהו שייכא נמי ביה"כ ביובל כדתנן שם בפ"ג שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות. ולריב"נ כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע. ולר' עקיבא כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע. וקאמר התם בגמרא ביהודה נהגו כר"ע ובגליל נהגו כריב"נ והאיכא הכא משום לא תתגודדו. והכא לא שייך לומר מנהג בעלמא דהא הני דעבדי כמר לא נפקי ידי חובותייהו אליבא דאידך:

א"ל. ר' יוחנן שניא היא התם דהא קתני עלה שם שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא דלא פליגי אלא לכתחילה וכיון דבדיעבד דעבד כמר עביד ודעבד כמר עביד אין כאן משום לא תתגודדו:

הרי פורים הרי אלו קורין וכו'. ואיכא משום לא תתגודדו ונהי דמוקפים ופרזים מפורש בהדיא בהכתוב שע"י מעשה קבלו עליהן הללו בי"ד והללו בט"ו מ"מ אינך מהזמנים שנשנו במשנה בי"א ובי"ב ובי"ג ואלו קורין בי"א או בי"ב ואלו בי"ג והרי יש כאן אגודות אגודות:

א"ל מי שסידר את המשנה. ושנה לזמנים הללו סמכה למקרא דכתיב משפחה ומשפחה וגו' ללמד על הזמנים המתחלפים לפי מה שהן כאותן ששנינו שם:

ניחא. הא דקתני במתני' ואל ישנה אדם מפני המחלוקת אגוונא דרישא ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין שנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ולא ליעבד ואל ישנה מפני המחלוקת:

ממקום שאין עושין למקום שעושין. בתמיה אי אמרת אל ישנה א"כ ליעבד והא אמרת נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ומשני דבאמת ויבטל ולא ליעבד ואין כאן משום לא ישנה מפני המחלוקת שהרי כמה בני אדם בטלין יש לו באותו מקום ולא מחזי כמחלוקת במה שהוא בטל ממלאכה:

ר' סימון בשם ר' יוחנן במתמיה כלו' דר' יוחנן נמי מפרש להמתני' כמו דשנינן והא דקתני ואל ישנה מפני המחלוקת בלשון בתמיה היא ואסיפא קאי או ממקום שאין עושין וכו' שהרי אל ישנה ממנהג המקום שאמרו לו מפני המחלוקת הוא שאמרו והרי אין כאן מחלוקת דפוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה