פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ב
מתני' בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד. אפילו הוא עשוי לחזק הסדקים שבעריבה או לסתום הנקב חייב לבער דכזית אינו בטל:
פחות מכאן בטל הוא במיעוטו. אם הוא עשוי לחזק ואם אינו עשוי לחזק אפילו הוא פחות מכזית חייב לבער לפי שאינו מבטלו להיות שם ואפשר שימלך ויטלנו:
וכן לענין הטומאה. התם מסיק דה"ק וכן לענין הטומאה בפסח שאם יש בו כזית ונגע בו טומאה חוצץ הוא הואיל ואיסורו חושבו בפסח ולא נחתא לה טומאה להעריבה ואם היא פחות מכזית בטל היא לגבי העריבה והוו כאלו נגעה הטומאה בעריבה עצמה וטמאה היא:
אם הקפיד עליו חוצץ. זה קאי אשאר ימות השנה כלו' ובשאר ימות השנה אינו כן אלא בקפידא תליא מילתא שאם מקפיד עליו ועתיד ליטלו אפי' הוא פחית מכזית חוצץ הוא בפני הטומאה ולא נחתא לה טומאה להעריבה ואם אינו מקפיד עליו אלא רוצה הוא בקיומו שם אפי' יש בו הרבה הרי הוא כעריבה ואם נגעה בו טומאה הוי כאלו נגעה בעריבה עצמה:
בצק החרש. שאינו משמיע קול כשמכין עליו ודומה לחרש שאינו משיב להקוראין לו וה"ז ספק אם החמיץ או לא לפי שדרך הבצק כשהחמיץ משמיע הוא קול אם אדם מכה בידו עליו וזה החרש עדיין אין ניכר הלכך משערינן שאם יש כיוצא בו שהחמיץ שנילוש זה בשעה שנילוש זה ואם זה החמיץ גם זה אסור ואם אין שם כיוצא בו אמרי' התם דשיעור עיסה ששהתה כדי מהלך אדם בינוני הילוך מיל ה"ז חמץ גמור וישרף ושיעור זה הוא כדי רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה שהוא י"ח חלקי השעה לפי החשבון להילוך ביניני עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות:
גמ' בנקלף כולו כאחת. כלומר הא דקתני אם יש כזית במקום אחד חייב לבער דוקא במקום אחד ממש אלא אפי' יש כאן שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהן והוא נקלף כולו כאחת שבנטילת החוט ניטלין גם כן החצאי זיתים עמו הרי הוא כמו כזית במקום אחד וחייב לבער:
עד כדין לח. עד כאן לא אמרי' כן אלא בבצק לח שנוח לקלפו כאחת:
יבש. מהו ופשיט לה דגם ביבש הדין הוא כך לפי שמאחר שאלו וכו' כלומר רואין שאילו היה לח היה נקלף כולו כאחת אפילו הוא עכשיו יבש הרי הוא כסדר הזה דהואיל ויש בין שניהם כזית מצטרפין וחייב לבער:
רבי ירמיה וכו'. לא פליג על האי דשני חצאי זיתים דקאמרי חברייא בשם רבי יוחנן אלא דקאמר דדוקא אם הן בתוך הכלי מצטרפין הן אבל שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף אותן דליחשבו כזית במקום אחד:
והא תנינן פחות מכאן בטל במיעוטו. ומשמע דבפחות מכזית במקום אחד לעולם בטל הוא ואפי' יש עוד כמו חצי זית בתוך הכלי אין הכלי מצרפן:
ומשני כאן בתלוש. הא דר' ירמיה מיירי שהבצק מונח בתלוש בתוך העריבה והלכך הכלי מצרף אותן משום שהן יכולין ליגע זה בזה ע"י טילטול הכלי וכאן במחובר הא דדייקת מדקתני סתמא פחות מכאן משמע דכשהוא במקום אחד פחות מכזית לא מהני צירוף הכלי להצטרף עמו חצי זית שבמקום אחר בתוכו בבצק מחובר להעריבה ונדבק בה מיירי ואין יכולין לבוא ביחד ע"י הכלי:
מהו מיעטו. בעיא היא כלומר מהו הדין אם היה בו כזית במקום אחד ומיעטו אח"כ:
בטל. מי נימא דמכיון דהשתא אין בו כזית במקום אחד בטל הוא או דנימא מכיון שנראה לבער בתחלה צריך הוא לבער את כולו. ואפי' אין בו עכשיו כזית במקום אחד:
עד איכן. בעיא אחריתא היא ובדרך את"ל היא דאם תימצא לימר דמסתברא שצריך לבער את כולו ועד היכן הוא צריך לבער אם את כל שאר החצאי זיתים שבעריבה או לא:
סברין. בני הישיבה מימר עד רובה של עריבה וקאמר הש"ס דאכתי איכא למיבעי מהו אם מיעט רובה של עריבה אי אמרי' דבעל הוא השאר חתיכות קטנות שבתוכה או דלא היא דמכיון שנראה לבער כלומר שהיה כאן בתחלה כזית במקום אחד ונראה לבער כשמבער עכשיו צריך הוא לבער את כל מה שבעריבה:
תמן אמר ר' ירמיה וכו'. האי לא שייך הכא אלא לקמן בהלכה ג' פריך לה אדר' ירמיה דקאמר ויפרידנה וכו' כדגריס לה שם תמן אמר וכו' עד והכא הוא אומר הכין ואיידי דאיירי כאן במילתיה דר' ירמי' מייתי האי פירכא ולקמן משני לה:
אם הקפיד עליו חוצץ. קתני במתניתין ומפרש מאי חוצץ לטבילה שאם היתה העריבה טמאה וצריכה טבילה אם מקפיד על הבצק שבתוכה חוצץ הוא וצריך לנקות אותו קודם שיטבילנה:
ואם לאו. שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ לטבולה:
היא טבילה היא הזייה. לענין קפידא שכל מה שחוצץ בטבילה חוצץ נמי להזאה אם הכלי צריכה הזאה:
אינו חיבור לטומאה. ושואל הש"ס דהואיל דמפרשה להא דקתני וכן לענין הטומאה אם מקפיד עליו וכו' דלענין טבילה מטומאה קאמר א"כ אם הבצק אינו חיבור לעריבה לענין טומאה שאם נטמא הבצק לא נטמאה העריבה וקאמר דזה פשטינן מן הדא דמסיים אם רוצה הוא בקיומיה וכו' ואם לאו וכו' וכלו' דלענין חיבור לטומאה ג"כ נכלל בהא דקתני אם רוצה הוא בקיומו דקאי אאם לאו שאינו מקפיד עליו ליטלו לפי שהוא רוצה בקיומו שם א"כ הרי הוא כגופה של עריבה ואם נגעה הטומאה בבצק נטמאה העריבה:
כאן שנה רבי צואה וכו'. כלומר מדלא קתני אלא לענין טומאה ולא הזכיר להזאה א"ש שמעינן דצואה שתחת הכסא חיבור לטמאה אם נגעה בה טומאה נטמא הכסא ואינו חיבור להזאה אם נפלה ההזאה עליה לא מהני להכסא וכמו דין הבצק שבעריבה דמשמע דחיבור לטומאה הוא דהויא ולא להזאה שלא הזכירה התנא כלל:
אבר מדולדל באדם ומחובר הוא במקצת וכן צפורן וכו' וכן הידוק קירויה או כרויה והיא דלעת יבשה וחלולה ששואבין בה מים ועושין סביבותיה עגיל של עץ או של ברזל כדי להדקה וקאמר ר"ל דכל אלו חיבור הוא לטומאה ואם נטמאת הקירויה נטמא העיגול ואינן חיבור להזאה:
אף כשות שליקטו. בפ"ט דמקואות תנן כשות של קטן לא טמא ולא מטמא והוא שער שנולד בבשר הקטנים כעין שער הקישואין ששנינו בריש פ"ב דעוקצין כשות של קישות וקאמר ר' יוסי אם ליקט את השער ביחד חיבור הן לטומאה אם נטמא זה נטמא זה ואין חיבור להזאה:
אמר ר' אילא. היינו טעמא משום דבהזאה כתיב והזה וגו' ועל כל הכלים האי כל לרבות הוא שעל כל המקיימין שעשייין לקיים את הכלי צריך הזאה בפני עצמם ואם הזה על הכלי בלבד אינו מועיל להמקיימין אבל הכא גבי טומאה כתיב וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהו לכם ודרשי' כל שהוא לצורך לכם בהכלים אם נטמא הכלי נטמא גם צרכי הכלי המקיימין אותו:
תמן. בבבל אמרין:
טרקטה הורי ר' יצחק וכו'. טריקטה הוא סופגנין הנזכר בפ"ק דחלה ומפרש הש"ס שם בהלכה ד' דהיינו טריקטה ובלילתה רכה היא ולפיכך הורי ר' יצחק דמיעבד חד הוא דשרי אבל אם רוצה לעשית שנים או שלשה זה אחר זה אסור אא"כ רחץ ידו במים בין כל א' וא' שמתיך שבלילתה רכה נדבק הבצק בידו ומחמץ הנעשה אח"כ ואיידי דאיירינן הכא בבצק הנדבק בעריבה נקט לה הכא:
קובטיו' בירטיות. הן מיני רקיקין עשויין ממרקחי בשמים ונותנין מעט קמח ומים כדי לדבקן וקמ"ל דלא אמרי' שנתבטל מעט הקמח שבתוכן ויכול לקיימן עד אחר הפסח אלא צריך לבערן:
פלונינא. מלה לעז היא החלוגלוגות והן פרפחיני בלשון הגמרא לעיל בפ"ח דפיאה ובפ' בכל מערבין ובלע"ז קורין אותו פולפליני ודרך לכובשן וניתנין מעט קמח בתוכן וצריך לבערן:
בצק שצונן. לפרושי בצק החרש דמתני' קאמר שנצטנן ואינו משמיע קול כשמקישין עליו: