פני משה על תלמוד ירושלמי פאה· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ג
מתני' האמהות של בצלים. הן הבצלים גדולים שמניחין אותן לגדל זרע וטעמ' דת"ק דמחייב דמ"מ מכניסן לקיום הוא ואע"פ שאינן אלא המועט מהבצלים כדמפרש בגמ' ואין הלכה כר' יוסי:
מלבנות הבצלים שבין הירק וכו'. קסבר ר' יוסי דירק בין הבצלים מפסיק הוא כזרע אחר לפי שאין דרך בנ"א להיות מכניס בצלים בין הירק כדקאמר טעמא בריש פרקין ואין הלכה כר' יוסי:
גמ' פורגרה. מל' תמורה ולא ימיר אותו תרגום ירושלמי ולא יפרג יתיה. כלומר שמניחין אותן בקרקע והן מביאין תמורתן.
ושמואל אמר צומחתה. והיינו הך ולא פליגי אלא בלישנא בעלמא שכשמניחין אותן בקרקע הן מתי דלין וצומחין הזרע:
לא א"ר יוסי. לפוטרן אלא משום הפקר דהואיל ועושין כן במיעוט מהבצלים אינו מקפיד עליהן ומפקירן והפקר הוא פטור מן הפאה כדתנן בפ"ק:
והבקר חייב בפאה. בתמיה ולטעמיה דר' יעקב אליבא דר' יוסי פריך דא"ה מ"ט דת"ק דמחייב וכי הפקר חייב בפאה.
אמר להן הכא במאי עסקינן בזכה בהן אחת אחת אחר ששתלן וגלי דעתיה דלא הפקירן:
והתני. בברייתא אע"פ וכו' דברי חכמים הן שהשיבו לר' יוסי דאע"פ שאינן מתקיימות לו במרובה כלומר שהרוב מהבצלים לאכיל' הן ומכניסן לקיום והמועט מהן שותלן לזריעה כדאמרינן בהלכה דלעיל ואף שאלו אין מתקיימות לו ברוב מן הבצלים מ"מ מתקיימות לו במועט ומכניסן לקיום קרינן להו:
הוי לית טעמא דלא משום מכניסו לקיום. אלמא דאין הטעם לת"ק אלא משום דמכניסו לקיום ואף שהן החלק המועט ולר' יוסי כיון דרובא דבצלים לאכילה הוא שמכניסן לקיום לא חייש לחלק המועט לחייבן גם אותן בפאה ואין הטעם משום הפקר:
בספרי הדפוס כתוב כאן קצר חצי שדה כו' וטעות הוא ולהלכה דלקמן הוא דשייכא: