אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי פאה· רבי משה מרגלית

פרק ב · הלכה א

פרק ב

מתני' ואלו מפסיקין לפאה. שדין הפאה אם יש לו שתי שדות צריך להניח מכל שדה ושדה כדדריש בת"כ ומייתי לי' בגמרא שנאמר שדך שלא יוציא משדה לחברתה ואילו מפסיקין שתהא השדה נחשבת כשתי שדות וצריך להניח פאה מכל אחת בפ"ע:

הנחל. נהר מלשון נחלי מים:

והשלולית. אמת המים המחלקת שלל לאגפיה שהאמות אחרות של מים שותין הימנה:

ודרך היחיד. ארבע אמות.

ודרך הרבים. ט"ז אמה ולא נקט לה אלא משום הסיפא דקתני שכל אלו אין מפסיקין באילן וקמ"ל דאפי' דרך הרבים שהיא רחבה [ט"ז] אמה אינה מפסקת באילן:

ושביל היחיד. ושביל הרבים. שביל זוטר טובא דשקל כרעא ומנח כרעא ואשמעינן דאפי' שביל דרבים אם הוא קבוע בימות החמה ובימות הגשמים. כלומר שמהלכין בו אפי' בזמן שהשדות זרועות בימות הגשמים אז הוא מפסיק בין השדות ואם לאו לא מפסיק:

והבור. שדה בורה שלא נעבדה ונשארה שממה. והאדמה לא תשם. מתרגמינן וארעא לא תבור:

והניר. חרישה כמו נירו לכם ניר:

וזרע אחר. כגון ששתי שדות זרועות חטים וההפסק שמפסיק ביניהם שורה אחת זרוע מין אחר ומפרש רבי יוחנן בגמ' שיעור רוחב הבור והניר והזרע אחר כדי שלשה תלמים של פתיח שעושים בתחלת המחרישה:

והקוצר לשחת. תבואה שלא הביאה שליש וקוצרין אותה ממקצת השדה להאכיל השחת לבהמתו מפסיק אם הוא מעבר אל עבר דקסבר רבי מאיר כל לשחת לאו קצירה היא:

וחכמים אומרים אינו מפסיק. דקסברי אתחלתא דקצירה היא הלכך אינו מפסיק אא"כ חרש את המקום שקצרו לשחת והו"ל שדה ניר והלכה כחכמים:

גמ' שנאמר שדך. והכי דריש לה בת"כ פרשה קדושים שדך לחייב על כל שדה ושדה מכאן אמרו אלו מפסיקין לפאה הנחל וכו':

ואינו מחובר. אנחל קאי. כלומר שא"צ שיהא מושך ומפסיק על כל פני השדה כולה מקצתה אל קצתה הכל בחיבור אחד בהמשכה אלא אפי' אינו מחובר כולו ופיסקי פסקי מושך הוא בכל השדה לארכה מפסיק הוא לפאה וה"ק בהדיא לקמן נחל אע"פ שאינו מושך נתכוין וכאן מכריח הש"ס להאי דינא כדמפרש ואזיל והדר קאמר לה לקמן לאשמעינן ההפרש שבין נחל לשלולית:

ואין תאמר מחובר הוא. דאת"ל שצריך שיהא מחובר המשכתו מבלתי הפסק בו ועל כל השדה בארכה א"כ הוה קשה אפי' בשדה האילן יהא מפסיק:

דתנינן תמן. בהלכה ג' הכל מפסיק לזרעים כל אילו שאמרנו הנחל והשלולית וכו' לזרעים הוא דמפסיק אבל לשדה האילן אינו מפסיק אלא גדר.

האי גדר מחובר ואינו מחובר. כעין בעיא היא וסיומא דמלתא דהאי הוכחה היא דמכאן אתה למד שא"צ שיהא הנחל מחובר דהרי האי גדר דשדה האילן מאי אמרת לפרושי ביה אי במחובר דוקא שהוא מושך על פני כל השדה מבלי הפסק או דלמא אפי' אין הגדר מחובר על פני כל השדה אלא במקומות מקומות הוא ובין הכל נראה דכמחלק את השדה הוא:

אין תימר מחובר וכו'. כלומר ע"כ אתה אומר דבגדר אפי' הוא אינו מחובר בהמשך על כל השדה מפסיק הוא דאם תאמר במחובר מיירי א"כ וכי אפי' שער כותש בדין הוא שלא יפסיק בתמיה וכלומר דהוה קשה אהא דתנינן שם אם היה שער כותש שענפי האילן מעורבין זה עם זה כשער כותש אינו מפסיק ואמאי לא מפסיק הרי אם הגדר נמשך על פני כל השדה מבלי הפסק בדין הוא שאפי' בשער כותש יהא מפסיק אלא ודאי הדא אמרה דמיירי שאינו מחובר כ"א במקומות מקומות הוא והלכך מהני השער הכותש שלא יהא מפסיק:

אין תאמר מחובר הוא אפי' מצד אחד מפסיק. זו הוכחה אחרת הוא וכלומר ועוד דאם תאמר במחובר איירי א"כ נהי דמאי דקשיא לן מהאי דשער כותש מצית לשנויי דמכיון שהענפים מהאילן מעורבים למעלה אינו מפסיק אפי' הגדר מחובר מיהו השתא הוה קשיא לן לאידך גיסא אפי' מצד אחד מפסיק בתמיה דתני אם היה שער כותש מכאן ומכאן אינו מפסיק כלומר דהא תני עלה דוקא אם יש שער כותש מכאן ומכאן הוא דאינו מפסיק ומשמע הא אם מצד אחד בלבד הוא מפסיק ואמאי דהא קאמרת שאע"פ שהגדר מחובר הוא ונמשך על פני כל השדה מבלי הפסקה בו אפ"ה הואיל ויש שם שער כותש אינו מפסיק א"כ אמאי אם הוא מצד אחד מפסיק הא מיהת איכא שער כותש ולדידך דלא מהני הגדר להיות נחשב כשתי שדות היכא דאיכא שער כותש אף בשהגדר מחובר א"כ בדין הוא דאף שער כותש שבצד אחד יבטל הגדר אלא ע"כ דבגדר שאינו מחובר ונמשך על כל פני השדה מיירי והשתא טעמא רבה איכא שאם אין כאן שער כותש מפסיק הגדר ומשום דאיכא הכירא בהגדר דלאו שדה אחת היא ואם יש כאן שער כותש מכאן ומכאן אינו מפסיק ומשום דמכיון שאין הגדר נמשך על כל השדה מבטלו השער כותש שמן שני הצדדין ולא מיחזי הכירא דהגדר ואם מצד אחד הוא מפסיק משום דאכתי מיחזי היכירא דהגדר מצד השני והדרינן השתא דכל שהוא נמשך על פני כל השדה ונראה וניכר הרבה כמו הגדר בדין הוא שלעולם יהא מפסיק וא"כ גם בנחל שהוא רחב הרבה אם הוא נמשך על פני כל השדה בדין הוא שיהא מפסיק אפי' בשדה אילן ומדקתני שאין מפסיק בשדה האילן אלא גדר דוקא ש"מ דמתני' דידן בנחל שאינו מחובר ונמשך על כל פני השדה מיירי ובכה"ג הוא דאמרינן דלזרעים דוקא הוא דמפסיק:

הפריש פאה משדה לחברתה. שאמר הריני מפריש עוד כשיעור פאה משדה זו לפטור שדה שאצלה:

לא קדשה. שתהא לה דין פאה להיות פטורה מן המעשרות כדין פאה דעלמא לפי שצריך להפריש מכל שדה ושדה בפ"ע:

נתכוין לזכות מן המיצר ושרע מינה. מהו מי אמרינן הא דאין נותנין פאה משדה לחברתה היינו אפילו שאין כאן הפסק אחר אלא המיצר שבין שתי השדות שנתכוין לזכות פאה לעניים משדה זו על מן המצר ולמטה הימנה ובפ"ק דקדושין (בהלכה ה) גריס נמי כעין האי גוונא לענין הקנין בנכסי הגר דבעי התם נתכוון לקנות מן המיצר ושרע מינה משום דקאמר התם לעיל המצר מפסיק בנכסי הגר שאם החזיק בשדה זו לא קנה האחרת ועלה בעי ר"ז שם אם החזיק במצר ונתכוין לקנות המצר ולמטה הימנה אם קונה הוא השדה בחזקה של המצר או לא והיינו כעין הא דהכא לפי שכל המפסיק בנכסי הגר מפסיק בפאה. וקס"ד הכא דהבעיא היא אם המצר חשיב כהפסק בין השדות או לא והיינו דפריך מחלפא שיטתיה דר' יסא דמדלא השיב ליה לר' זעירה כלום ש"מ דקיבל הבעיא מניה ולדידיה נמי ספוקי מספקא ליה והא לקמן משמע דפשיטא ליה דהוי הפסק:

דתנינן תמן. לקמן (בפ"ג בהלכה ב ) מודים חכמים לר"ע דפליגי התם ברישא המנמר את שדהו וכו' ומודים חכמים לר"ע בזורע שדהו שבת הוא אניט"ו בלע"ז או חרדל בשלשה מקומות שכאו"א כמקום בפ"ע היא ונותן פאה מכאו"א וכדמסיק לטעמא:

כיני מתני'. כלומר ואמרינן עלה לקמן דכן צריך לפרש להמתני' דהאי בשלשה דקתני לאו אחרדל בלחוד דסמיך ליה קאי אלא ה"ק שבת בשלשה מקומות או חרדל בג' מקומות. ופליגי התם בטעמא דמודים חכמים לר"ע באלו דשמואל אמר מפני שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן כלומר שאין הכל מתבשל בפ"א אלא לפעמים הראשון שנזרע כאן מתבשל הוא מקודם להאחרון שנזרע אח"כ במקום אחר בשדה זו ולפיכך אין מצטרפין לפאה ונותן מכל אחת ואחת:

ר' יסא בשם ר' יוחנן אמר. דבלאו הכי איכא טעמא אחרינא מפני שכן דרכן של מינין הללו לזרוע אותן ערוגות ערוגות וכל ערוגה וערוגה כשדה אחת בפ"ע נחשבת היא אלמא דס"ל לר' יסא שאפי' ערוגות ערוגות שהן בשדה אחת נחשבות כאו"א כשדה בפ"ע לענין פאה:

וכה הוא אומר הכן. בתמיה והכא גבי מיצר שבין שתי השדות ספוקי מספקא ליה אי הוי הפסק או לא:

פשיטא ליה שהוא מפסיק. הא ודאי פשיטא ליה דהמיצר הוי כהפסק בין שדה לשדה והיינו דלכתחלה צריך שיתן פאה מכאו"א כדשמעינן מהאי מתני' דפ"ג והתם לכתחלה הוא דקאמר נותן פאה מכל אחת ואחת:

לא צורכה דלא קדשה משום פאה אי לא קדשה. כי קא מספקא ליה לא צורכה אלא בדיעבד אם נתן משדה זו על חברתה אם קדשה משום פאה או לא קדשה דאע"ג דמיצר חשיב כהפסק מ"מ לא דמי להנך דמתני' הנחל והשלולית כו' דנהי דאמרי' לעיל דאף בדיעבד לא קדשה משום פאה שמא דוקא להני דמני במתני' הוא דקאמר דהפסק גדול הוו אבל המיצר מיבעיא ליה אם בדיעבד נמי אין כאן תורת פאה לפוטרה מן המעשר או לא:

ושמע מימר אפי' מצר. ושמע מינה מדתני סתם לא קידשה ולא מחלק מידי דאמרינן אפי' בהפסק מצר מחשבינן לענין דיעבד נמי כשתי שדות:

חצובות. הוא חצובא והוא מין עשב שיורד ויונק כנגדו ואינו יונק מן הצדדין:

רב חסדא בעי. למימר בהן חלק יהושע את הארץ לשבטים:

אתא ר' חנינא בשם רב חסדא ואמר דבלשון הזה אמר בהן תיחם יהושע את הארץ לגבולותיה סביב:

שלולית. דקתני במתני' דוקא כל שהיא מושכת וקבועה אבל נחל כיון שהוא רחב ביותר אע"פ שאינו מושך נתכוון על כל פני השדה הוי הפסק.

מכיון דתנינן דרך היחיד. א"כ ודרך הרבים מה צורכה למיתני הלא כ"ש הוא:

אלא מימר לך אפי' דרך הרבים וכו'. משום הסיפא אצטריך דצריך לאשמעינן דאפי' דרך הרבים אינו מפסיק בשדה אילן אלא גדר:

מכיון דתנינן שביל היחיד. א"כ שביל הרבים מה צורכה למיתני:

להוציא את הקבוע וכו'. וקמ"ל דאפי' שביל הרבים צריך שיהא קבוע אף בימות הגשמים:

רב אמר בור וניר. דקתני במתני' דהוה הפסק שיעורן בית רובע אם יש בהן רחב כשיעור בית רובע הקב שהוא עשר אמות ומעט יותר על עשר אמות ומעט יותר:

וזרע אחר. בתוך שדהו הוה הפסק אפי' בכ"ש:

ר' יוחנן אמר. שיעור כולן כרחב שלשה תלמים של פתיח שעושין בתחלת המחרישה:

מה ופליג. ושואל הש"ס אם דברי ר' יוחנן נמי אהפסק קאי דבהכי הוי הפסק בין השדות ופליג על רב בכולא מניחא ואף בבור וניר או לא וקאמר דלא פליגי בבור וניר:

מה דאמר רב בחיוב פאה. לאו שהן עצמן חייבי' בפאה דהא בבור וניר לא שייכא בהו חיוב פאה אלא דה"ק מה דאמר רב בית רובע לענין חיוב פאה כלומר לענין הפסק בין השדות דכשיעור כזה הוי הפסק וחייב ליתן פאה מכל שדה ושדה בפ"ע:

ומה דא"ר יוחנן בפטור פאה. וה"ק הבור והניר כל זמן שאינם רחבים אלא כשלשה תלמים של פתיח לא הוו הפסק ופאה אחת פוטרת את כל השדה כולה והשתא איכא למימר דבבור וניר לא פליגי בשיעור הפסק אלא בזרע אחר הוא דפליגי:

והא תני בור וניר חייבין בפאה. כלומר דהן הוו הפסק בין השדות ומחמת זה חייבין שתי השדות בפאה ומדקתני סתמא ולא קתני שיעורא ש"מ דהכי קאמר הבור והניר הוו הפסק כמו אם היו נזרעין והיו חייבין בפאה והיינו בית רובע דהאי ברייתא כר"א אתיא דאמר לקמן בפ"ג קרקע בית רובע חייבת בפאה והשתא דייקינן מדלא קתני נמי זרע אחר בהדי בור וניר ולא שמעינן שיעור הפסק דידיה בכמה על כרחך דלית ליה שיעורא דאפי' בכל שהוא הוה הפסק וקשיא לר' יוחנן:

מן מה דאמר רב וכו'. כלומר דהשתא הדר ביה הש"ס מדקבעי למימר מעיקרא דהא דקאמר ר"י לענין פטור פאה הוא דלא היא אלא דר' יוחנן נמי בשיעור הפסק לענין חיוב פאה לשתי השדות מיירי ואפ"ה לא פליגי אלא מן האי מה דאמר רב משדה בינונית הוא דמיירי ושיעור בור וניר כדקתני בברייתא דשיעורן בבית רובע כמו שאם היו נזרעין היו חייבין בפאה וזרע אחר שיעורו בכ"ש דכיון שיש בו מין אחר זרוע לא אזלינן בתר שיעור חיוב פאה אלא בכ"ש הוי הפסק:

מן. האי מה דאמר ר' יוחנן בשדה קטנה מיירי בחמשים אורך על שתים רוחב דזהו שיעור בית רובע בקירוב והלכך ליכא למימר בה דהבור והניר הוו הפסק בה כשיעור בית רובע דהא כל השדה עצמה אינה אלא בית רובע והלכך משער ר' יוחנן כג' תלמים של פתיח דהוו פחות משיעור בית רובע וכיון דשדה קטנה היא מן הסברא היא דבזרע אחר בעי הפסק ביותר דאי משום כל שהו לא הוי בה הפסק דכשדה אחת נראית הואיל וקטנה היא אלא דבבור וניר אי אפשר לומר בה בית רובע דכל עצמה לא הויא אלא בית רובע כדאמרן והלכך משערינן בג' תלמים של פתיח לכולן דמיהת שיעור דמתחזי הויא והשתא רב ורבי יוחנן לא פליגי כלל וברייתא דבור וניר בשדה בינונית מיתוקמא וממילא שמעינן דבזרע אחר דלא קתני משום דבשדה בינונית אין לו שיעור אלא בכל שהו הוי הפסק וכולי עלמא מודים בה:

ר"מ ור' יהודה שניהם אמרו דבר אחד. ר"מ דמתני' ור"י דמנחות כדמייתי ליה לקמן תרוייהו בשיטה חדא קיימי כדמפרש ואזיל:

כמה דר"מ אמר הקוצר לשחת מפסיק וכו'. כלומר דר"א מפרש להא דר"מ דקאמר הקוצר לשחת לאו קצירה היא היינו לאחר שהביאה שליש וטעמיה דר"מ משום דס"ל דכל קצירה לשחת שיש בה חיוב פאה לאותה קצירה הוא דמפסיק לפאה שצריך ליתן עוד פאה אחרת ממה שיקצור אח"כ והכי מפרש ליה ר' אלעזר נמי לדר' יהודה דמנחות דלקמן דלענין שיהא הפסק לפאה תרתי בעינן שיהא הקצירה לשחת דכיון שהוא להאכיל לבהמתו לאו קצירה הויא ובעינן נמי שתהא בה חיוב פאה באותה קצירה אם היה קוצר כדרכו לאדם ואז חשיב' הפסק לפאה. זהו שיטתא דר' אלעזר אליבא דר"מ ודר' יהודה כדמוכיח מהאי תוספתא דלקמן לר"מ וכדמפרש ליה להא דר' יהודה במנחות והלכך קאמר דתרוייהו ס"ל דהקוצר לשחת מפסיק ושיש בה חיוב פאה דוקא כדלקמן:

והא אשכחן דר"מ אמר חיוב בפאה מפסיק. סיומא דמילתי' דר"א היא דמפרש ברישא לדעתיה דר"מ והדר מפרש לדעתיה דר' יהודה כלומר דהא לר"מ אשכחן דס"ל הכי דבעינן חיוב פאה לאותה קצירה שתהא מפסקת לפאה כהאי ברייתא דלקמיה:

כהדא דתני. בתוספתא פ"ק:

אכלה גוביי. חגב שאכל באמצע שדהו או שקרסמוה נמלים. ומפני שדרך החגב לאכול מלמעלה ודרך הנמלה לקרסם ולחתוך קנה השבולת מלמטה נקט להו בהאי לישנא:

שברתו הרוח או בהמה פטורה. ל"ג לה בתוספתא ואגב שיטפא דמתני' דלקמן בפרקין היא דהתם מיתני לענין פטור פאה והכא בדין דהפסק איירינן והכי הוא בתוספתא שברתו הרוח או בהמה הכל מודים אם חרש מפסיק אם לא חרש אינו מפסיק:

מני הכל מודים לא ר"מ אמר מפני שהוא פוטר פאה. מאן הכל מודים דקתני לאו ר"מ הוא דס"ל במתני' דהקוצר לשחת מפסיק אפילו לא חרש למקום שנקצר מודה הוא הכא דדוקא אם חרש היא דמפסיק וטעמא מאי על כרחך הוא דר"מ אמר כאן דאינו מפסיק אא"כ חרש מפני שהוא פטור פאה דהך שאכלה חגב ליכא כלל והך דנמלים ושברתו הרוח או בהמה אע"ג דאיכא פטור הוא מן הפאה כדתנן לקמן בפרקין וכיון שאין בקצירת מקום הזה חיוב פאה ס"ל לר"מ דלא הוי הפסק אא"כ חרש:

אבל אם היה חייב. בפאה אפי' לא חרש מפסיק כדקאמר ר"מ במתני' דלעולם מפסיק והשתא ע"כ דהקוצר לשחת דר"מ דקאמר מפסיק היינו בשקצר לאחר שהביאה שליש דאז חיוב פאה איכא להך קצירה אם היה קוצרו לאדם אלא משום דקצירה לשחת הוא והלכך הוי הפסק:

כהאי דתנינן תמן. השתא מפרש ליה לדר' יהודה והי רבי יהודה כהאי דתנינן תמן בפ"ו דמנחות קוצר לשחת ומאכיל לבהמ' מותר לקצור קודם לקצירת העומר כדי להאכיל לבהמתו א"ר יהודה אימתי בזמן שהתחיל לקצור לצורך בהמה עד שלא הביאה התבואה שליש אבל אם הביאה שליש אסור לקצור אף לבהמה:

יקצור חייב בפאה. כלומר והשתא לר' יהודה אם יקצור חייב בפאה דלאחר שהביאה שליש הוי קצירה לחיוב פאה והלכך ס"ל דאף לשחת אסור לקצור קודם למימר כיון דהך קצירה באותה שעה קצירה מעלייתא היא בעלמא לענין חיוב פאה:

ודבר שהוא חיוב פאה מפסיק. מסקנת מילתיה דר' אלעזר היא וכלומר דהשתא ר' יהודה ור"מ בחדא שיטתא קיימי דקצירה כה"ג שיש בה חיוב פאה אם היה קוצר כדרכו חשיבא הפסק לפאה אם קוצר לשחת הוא וכדאמרן.

ר' זעירא בעי. עלה על הא דאמר בשם ר' אלעזר לפרושי מילתייהו דר"מ ור"י דבקצירה שיש בה חיוב פאה תליא מלתא ומוקי לה להא דר"מ במתני' דלאחר שהביאה שליש איירי וכן להא דמדייק לר' יהודה דמתיר לקצור עד שלא הביאה שליש אבל אם הביאה שליש אסור ומטעמא דקצירה דכה"ג מקרי קצירה לענין חיוב פאה וכדלעיל ור' זעירא משמיה דנפשיה הקשה ע"ז דמנ"ל לר"א הא אימא דלא תלינן כלל דינא דהקוצר לשחת בדינא דחיוב פאה לא לר"מ ולא לר' יהודה אלא כמה דר' יהודה אמר התחיל עד שלא הביאה שליש דמתיר הוא לקצור קודם לעומר משום דקצירה לשחת לאו קצירה היא ואפילו הביאה שליש פטור וכו' וכלומר דאם קוצר לשחת הוא אפי' היה קוצר משהביא שליש היה פטור מכל אילו דאין פאה למה שקוצר לבהמה וכיון שכן הוא לא שייך למיתלי דין דמתני' בקצירה דחיוב פאה אלא דר"י ס"ל התם דלא התירו לקצור אף לבהמה אלא בזמן דהך קצירה אינה ראויה אלא לבהמה והיינו עד שלא הביאה שליש וכן נמי לר"מ אמרינן התחיל עד שלא הביא שליש וכו' כלומר לענין פאה וכל הני לעולם פטור הוא כל זמן שקוצר לשחת בין קודם שלא הביא שליש בין לאחר מיכן אלא דר"מ במתני' לא איירי אלא בקוצר לשחת עד שלא הביא שליש והשתא לא תקשי נמי לר"מ דברייתא דקתני הכל מודים וכו' דהתם בלאחר שהביאה שליש איירי והלכך לענין הפסק לא הוי הפסק אא"כ חרש ומתני' בשלא הביאה שליש:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי פאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה