פני משה על תלמוד ירושלמי ערלה· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ד
מתני' שאור של חולין שנפל לתוך עיסה ויש בו כדי לחמץ. להעיסה ואח"כ נפל וכו' אסור ובגמ' פליגי אמוראי דאיכא למ"ד דאף הרישא במחלוקת היא שנויה ולר"ש מותר:
שאור של חולין וכו' ר"ש מתיר. שהרי כבר נתחמצה בשאור של היתר וא"כ כי הדר נפל של איסור אינו אלא פוגם. ולת"ק איצטריך האי סיפא דס"ל אסור אף בכה"ג שאע"פ שנפגמה מחמת שאור של האיסור מ"מ כאן הואיל וראויה עיסה זו לחמץ כמה עיסות אחרות לא מיקרי פגם והלכה כת"ק ומכ"ש בגוונא דרישא דאסור:
גמ' אף הראשונה במחלוקת. דלא תימא הואיל וברישא אכתי לא נתחמצה מחמת שאור של היתר וא"כ מהני בה השאור של האיסור למהר להחמיץ מודה בה ר"ש שאסור קמ"ל דחולק היה ר"ש אף ברישא ומשום דבלאו שאור של האיסור יש כאן כדי לחמץ את העיס' מחמת שאור של היתר ואין שאור של האיסור אלא לפגם:
א"ר יונה הוינן סברינן מימר. שבני הישיבה היו רוצין לפרש דבמה פליגין בגוונא דהסיפא הוא דפליגי בשחימץ זה כל כחו וכן זה כלומר שנשתהה השאור של ההיתר וכן של האיסור שנפל אח"כ עד שיחמיץ כל כחו ושנפלו השאור של חולין תחלה דבהא הוא דפליג ר"ש וס"ל דמותר שהרי כבר נתחמצה לגמרי מחמת השאור של היתר וכשבא אח"כ השאור של איסור לתוכה אינו אלא פוגם להעיסה:
אבל אם נפל שאור של תרומה תחילה. לתוכה כבר נתחמצה בשל התרומה וה"ה בשל כלאי הכרם ואע"ג שאח"כ נפל לתוכה שאור של היתר אסור לכ"ע דאף ר"ש מודה בכה"ג שהרי יש כאן השביח מחמת האיסור לבדו וכן ברישא לא פליג ר"ש שהרי אין כאן חימץ זה וזה כל כחו:
כל נותני טעמים בין לפגם בין לשבח וכו'. תוספתא היא בפ"ח דתרומות והובא' לעיל בפ"י דתרומות בהלכה ב':
רשב"ל אמר מה פליגין וכו'. כלומר ריש לקיש ס"ל דלא פליג ר"מ בפוגם בתחלה אלא דוקא אם יש כאן השביח בתחלה מחמת האיסור ואע"פ שאח"כ הוא פוגם בהא הוא דפליגי וס"ל לר"מ דאסור אבל אם פגם בתחלה ואף שהשביח אח"כ אף ר"מ מודה שמותר שהכל הולך אחר בתחלה:
ר' יוחנן אמר לא שניא וכו'. כלומר בין שהשבח בתחלה בין בסוף אלא שאפי' יש כאן ג"כ פגם בהא נמי המחלוקת ולר"מ אסור ולקמן מסיק אליבא דר"מ דאפי' פוגם מתחלתו עד סופו פליג ר"מ דס"ל דנותן טעם לפגם אסור:
תמן תנינן. בתרומות שם:
שעורים. של תרומה שנפלו לתוך הבור של מים אף על פי שהבאישו המים מחמת השעורים מותרין הם דנותן טעם לפגם הוא:
והדא מתני' מה היא. כלומר דמספקא ליה להש"ס להאי דר' יוחנן אליבא דר"מ היכי קאמר אי נימא דלא פליג אדר"ל אליבא דר"מ אלא בפוגם בתחלה ולבסוף השביח דר"ל ס"ל אליבא דר"מ דמודה דמותר ור' יוחנן ס"ל דאף בהא פליג ר"מ דמכיון דיש כאן השביח מחמת האיסור לא איכפת ליה בין אם הוא בתחלה או בסוף ואסור אבל היכא דאין כאן שבח כלל וכמו הדא מתני' דתרומות שהשעורים פוגמין את המים מתחלה ועד סוף אפשר דאף ר' יוחנן ס"ל אליבא דר"מ דמותר או דילמא דלר' יוחנן פליג ר"מ בכל מקום ואפילו בפוגם מתחלה ועד סוף ס"ל דאסור והיינו דבעי האי מתני' דתרומות אליבא דמאן היא:
ר' יוחנן אמר במחלוקת. כלומר דהדר פשיט לה דודאי הכי הוא דלר' יוחנן אליבא דר"מ אפי' בפוגם מתחלה ועד סוף ס"ל לאיסור ולדידיה הך מתני' דתרומות במחלוקת היא דלא אתיא כר"מ אלא כר"ש אבל לר"ש בן לקיש מתני' דתרומו' דברי הכל היא שהרי אפי' בפוגם מתחלה והשביח לבסוף ס"ל לר"ל אליבא דר' מאיר דמותר ומכ"ש בפוגם מתחלה ועד סוף:
ר' יוסי ב"ר בון וכו'. כלו' וכן פי' רבי יוסי בר' בון לשמועתא זו דאמוראי דלר' יוחנן בכל מקום הוא דפליג ר"מ ומתני' דתרומות מוקי לה במחלוקת ורשב"ל מוקי לה כדברי הכל. עד כאן מה דגרסינן לעיל בתרומות שם:
א"ר יונה צורכה להדא דרשב"ל. כלומר צריך לדקדק אחריו דקשיא לן על הדא דקאמר דבשהשביח האוסר בתחלה ואח"כ הוא דפגם בהא הוא דפליג ר"מ וא"כ לא זה כדסברוה בני הישיבה לפרש הפלוגתא דמתני' דידן דהא לא כן סברינן מימר מה פליגין וכו' כדלעיל דמוקי לפלוגתייהו במתני' הכא בשנפל שאור של חולין תחלה בדוקא והשתא קשיא לריש לקיש כדמסיק ואזיל:
ואפי' נפל שאור של חולין תחלה נעשה כמי שהשביח מעיקרו ואח"כ פגם. בתמיה דהיאך נעשה כאן כמי שהשביח האיסור מעיקרו ואח"כ הוא דפגם הרי כשנפל השאור חולין תחלה ונתחמצה העיסה א"כ בשנפל האיסור אח"כ הוה ליה פוגם מעיקרו שאחר שהעיסה נתחמצה כל שאתה מוסיף אח"כ בשאור אתה פוגמה ואפ"ה פליג הת"ק דר"ש דהוא ר"מ וס"ל דאסור והא לר"ל מודה הוא ר"מ בפוגם ואח"כ השביח ומכ"ש כאן דאין האיסור משביח אלא פוגם:
חזר ר' יונה ואמר. דהא לא קשיא לריש לקיש דאיכא למימר דהיינו טעמא דר"מ דהוא הת"ק דמתני' לפי שהאשה הזאת אין דרכה להיות מחמצת כל צרכה בתחלה אלא שמשיירת היא כל שהוא שלא תתחמץ דחוששת היא שמא תתחמץ יותר מדאי והלכך כשנפל השאור של חולין בתחלה אמרינן דמסתמא לא הניחה האשה להחמיץ את כל העיסה ושיירה כל שהוא והשתא אותו כל שהוא יעשה כמי שהשביח ולבסוף פוגם וכלומר דכשנפל אח"כ שאור של האיסור לתוך העיסה משביח האיסור לאותו כל שהוא שלא נתחמץ מעיקרו ועכשיו הוא שמתחמץ מחמת האיסור והוי כמו שהשביח ולבסוף פוגם ולפיכך אוסר ר"מ:
וקשיא. חוזר הש"ס ואומר דמ"מ קשיא לריש לקיש:
אלו השביח ולא פגם שמא כלום הוא. בתמיה כלומר דהאיך מצית לאוקמי המתני' בכה"ג דבשעה שנפל השאור חולין בתחלה שיירה כל שהוא ולא נתחמצה כל צורכה ובנפילת השאור של האיסור אח"כ הוא שנתחמץ אותו כל שהוא דא"כ הרי כאן כמו שהשביח אותו כל שהוא ולא פגם כלל וכלל דהא מעיקרא לא נתחמץ והשתא מחמת האיסור נתחמץ הוא ושמא כלום הוא האי אוקימתא דהא מכיון שאין כאן פגם לאותו כל שהוא אלא שבח בלבד מכח האיסור כלום איצטריך למיתני דאסור ועוד וכי היאך פליג ר"ש במתני' וס"ל דמותר הא מיהת באותו כל שהוא אין כאן נותן טעם לפגם כלל ואמאי מתיר אלא ודאי לא מיתוקמא מתני' בכה"ג כלל וקשיא לריש לקיש:
ר' יונה בעי מה בין שבח מזה ומזה כו'. השתא מהדר לפרושי טעמא להא דקאמר לעיל הוינן סברין מימר דמה פליגין ת"ק ור"ש בגוונא דסיפא הוא דפליגי ובשחימץ זה וזה כל כחו וכו' כדפרישית לעיל דלר"ש הויא הך סיפא כמו שפוגם מזה ומזה שהרי נתחמצה יותר מדאי מחמת שאור ההיתר והאיסור אבל ברישא דאכתי לא חימץ ההיתר אלא שיש בההיתר כדי לחמץ ובהאיסור כדי לחמץ והיינו שבח מזה ומזה ולפיכך בעי ר' יונה מה בין גוונא דרישא לגוונא דסיפא דסברוה למימר דר"ש בהסיפא דוקא הוא דפליג ולא בהרישא ומאי שנא אם הפגם בא גם מהאיסור כמו מן ההיתר לבין השבח בא גם מההיתר כמו מן האיסור הרי בין כך ובין כך לא נגמר הדבר אלא מכח שניהן:
אמר רבי מנא שאני ושאני היא. דברישא שהשבח מזה ומזה היינו טעמא דאף ר' שמעון מודה בה לאיסור לפי שאת רואה כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו כדי לאסור כלומר דאמרי' את רואה לההיתר כמי שאינו שהרי עדיין לא חימץ כלום אלא שיש בו כדי לחמץ ואזלינן לחומרא ורואין את ההיתר כמי שאינו ומשערין באותו השאור האיסור שאם יש בו כדי לחמץ ולאסור אסור:
פגם מזה ומזה אתה רואה וכו'. כלומר אבל בסיפא דכבר נתחמצה העיסה מההיתר לבדו וכשנפל אח"כ האיסור לתוכה אע"ג דהפגם בא גם מההיתר שבתחלה מ"מ מותר לר"ש:
את רואה את ההיתר כמי שאינו. אותו האיסור אין בו כדי לאסור. כלומר דאין מקום לומר גם כאן דאת רואה את ההיתר כמי שאינו ונשער בהאיסור לבדו דהא לאו מילתא היא שהרי כבר נתחמצה מכח ההיתר ואם כן אפי' את רואה עכשיו את ההיתר כמי שאינו מ"מ שוב אין באותו האיסור כדי לאסור לפי שההיתר כבר עשה הפעולה שלו ואין האיסור בא אלא לפגם והיינו טעמא דר"ש: