פני משה על תלמוד ירושלמי ערלה· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה א
מתני' התרומה ותרומת מעשר של דמאי. כך הוא בכל הנוסחאות וכלומר אפי' בתרומת מעשר של דמאי הדין הוא שמדמע כתרומת מעשר של ודאי להעלות באחד ומאה דוקא ולפי שהדימוע עצמה אינה אלא מדבריהם דמדאורייתא חד בתרי בטל אלא שסמכו חכמים לומר דהתרומות עולין דוקא באחד ומאה מדכתיב גבי תרומת מעשר שהוא אחד ממאה את מקדשו ממנו ולמדו מכאן דכל דבר שאתה מרים ממנו אם חזר לתוכו מקדשו ועד שיהיה אחד ומאה ומכיון דגזרו על הדמאי משום ספק שיש לו עיקר מן התורה עשאוה כודאי לענין דימוע ולענין איסור אכילה לזרים אלא שאין לוקין על אכילת תרומת מעשר של דמאי לפי שאינה אלא מדבריהם:
החלה דתרומה כתיב בה תרימו תרומה:
והביכורים דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך אלו הבכורים שטעונין הבאת מקום וקרוין תרומה:
ומצטרפין זה עם זה. אם נפלה סאה אחת מכולן לתוך מאה סאה של חולין ונתערב הכל מעלה סאה אחת כנגד סאה שנפלה והשאר מותר לכל אדם ואם נפלה לפחות ממאה נעשה הכל מדומע:
וצריך להרים. כדמפרש טעמא בגמרא מפני גזל השבט שהן ממון כהנים:
הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים. מפרש בגמרא לטעמא דעולין הן דכתיב בכלאי הכרם פן תקדש המלאה וכתיב מלאה גבי תרומה מלאתך ודמעך לא תאחר וילפינן מלאה מלאה מה להלן עולה אף כאן עולה וילפינן ערלה מכלאי הכרם דתרווייהו איסורי הנאה נינהו ולענין שיעלו באחד ומאה לא ילפינן מתרומה מפני שהואיל וכפל הכתוב איסורן שאסורין בהנאה כפלו חכמים בשיעורן ולפיכך אינן בטלין עד אחד ומאתים:
ומצטרפין זה עם זה. כגון שנפלה רביעית יין מערלה ומכלאי הכרם לתוך מאתים רביעיות של יין מצטרפין הן וכיון שיש כאן אחד ומאתים עולין הן שמתבטלין והכל מותר ואינו צריך כאן להרים לפי שאין בהן גזל השבט ואם נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה ולענין זה אמרו שמצטרפין לאסור עד אחד ומאתים:
ר"ש אומר אינן מצטרפין. מכיון דשתי שמות נינהו זה ערלה וזה כלאים וס"ל לר"ש דכל שני שמות אינן מצטרפין זה עם זה ור"א ס"ל דמצטרפין הן בנותן טעם ובגמרא מפרש דהאי צירוף בנותן טעם לענין היתר הוא וכגון שאחד מן האיסורי' הללו הוא מין בשאינו מינו עם ההיתר שנפל לתוכו שהדין בזה דהולכין אחר נתינת טעם שאם יש באיסו' בנ"ט אע"פ שיש כאן כדי לעלות אסור כדתנן לקמן בפרקין ואם האיסור השני הוא מין במינו עם ההיתר משנפל לתוכו מצטרף הוא כדי לבטל הנתינת טעם של האיסור הראשון דמכיון שנתרבה עכשיו בצירוף המין איסור השני אין בהאיסור הראשון כדי ליתן טעם בכולו ומותר וזהו דקאמר ר"א מצטרפין בנ"ט והיינו להיתר כדאמרן אבל לא לאסור אם הכל של מין אחד הן אין מצטרפין לענין איסור שיצטרף שיעור עלייה כנגד שתיהן דמכיון דהן שתי שמות אין מצטרפין לאסור ואין הלכה אלא כהת"ק:
גמ' למי נצרכה. הא דקתני ברישא מצטרפין זע"ז לר"ש הוא דנצרכה דאלו לחכמים פשיטא דהרי אפי' בערלה וכלאי הכרם קאמרי בסיפא דמצטרפין ולמה לי דתני הכא דין הצירוף אלא אליבא דר"ש קמ"ל דאע"ג דפליג בסיפא וס"ל דהואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין מודה הוא הכא דלא תימא דאלו נמי כשני שמות הן דזה נקרא תרומה וזה חלה או ביכורים הלכך אשמועינן דהואיל ותרומה קרייה רחמנא לכולן מצטרפין הן לכ"ע:
מאן תנא תרומת מעשר של דמאי. דמדמעת עד אחד ומאה וקאמר דר"מ הוא דאשכחן דמחמיר בדבריהם כדברי תורה:
והיא אשכחן וכו'. והי ר"מ וקאמר ר' חנינא הדא דתנינן תמן בפ"ו דנדה הרואה כתם ה"ז מקולקלת למנינה דאינה יודעת אם מימי נדה הוא או מימי זיבה וחוששת משום זוב אם עברו עליה שלשה ימים מימי זיבה משלבשה חלוק הזה ומצאה עליו כתם שהוא כשיעור ג' גריסין ועוד חוששת דילמא האי כתם מכל יומא ויומא הוא דקחזיא בכל חד וחד כשיעור גריס ועוד והויא לה זבה וחכ"א וכו' אלמא דרבי מאיר מחמיר בכתמים אף על פי שאינן אלא מדבריהם דדם יהיה זובה מבשרה כתיב דם ולא כתם אלא שחכמים הן שגזרו על הכתמים ולמה לא תנינן חלת דמאי שאם לקח עיסה מעם הארץ או ככר מהנחתום עם הארץ צריך הוא להפריש חלת דמאי מספק שמא לא הפריש עם הארץ את החלה דחשודין הן על החלה כמו על תרומת מעשר וכדתנן בפ"ה דדמאי הלוקח מן הנחתום וכו' וכן בפ"ד דחלה דקתני שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא וכו' אלמא צריך להפריש חלה מספק במקום שהעיסה נתחייבה בחלה ביד עם הארץ ואמאי לא קחשיב מתני' נמי לחלת דמאי לענין דימוע ולענין צירוף:
כמה דתנינן חלה לא ניתני חלת דמאי. שינויא היא כלומר דמאחר דתנינן חלה לא מיבעי תו למיתני חלת דמאי דהכל בכלל חלה היא ופריך והתנינן תרומה וא"כ כל תרומה בכלל ואפ"ה תני תרומת מעשר של דמאי ולא משני מידי:
דמאי צריך חלה. מילתא באנפי נפשה היא ופליגי בהא דקאמר שמואל סתם דמאי צריך להפריש ממנו חלה וכדפרישית שבדמאי של עיסה או ככר מיירי שחל חיוב החלה אצל עם הארץ דאי בלוקח תבואה מעם הארץ ועושה עיסה ממנו מאי קמ"ל דפשיטא שצריך להפריש חלה שלא נתחייבה בחלה אלא אצלו בגלגול העיסה אלא כדאמרן ומשום דלא קאמר ר' חנניה אלא הדין הפרשת חלה מספק בשם שמואל הלכך קאמר לי' ר' חיי' בר לוליבא אמאי קאמרת סתמא דלדידי ס"ל שהוא נוטל דמיו מן השבט וכלומר דודאי הוא שצריך להפריש החלה מספק אבל כשהוא נותנה להכהן נוטל דמים ממנו שהרי מספק הוא והוי הכהן מוציא מן החבירו ועליו הראיה ואינו נוטל בלא דמים והשיב לו ר' חנניה דכן אמר שמואל בהדיא שהוא נוטל דמיו מן השבט אלא דלא אסקי למילתיה מעיקרא:
ר' מנא בשם ר' יוסי. פליג דאינו נוטל דמים מן השבט דאם לא כן למחר הוא מביא של ודאי להכהן ויאמר דמאי הוא כדי ליטול דמים לפיכך לא התקינו שיהא נוטל דמים בשל דמאי:
נהיגין אתון מפקין חלה מן דמאי. אם אתם נוהגין כך וא"ל לא כן אמר שמואל אחוה דר' ברכיה לעיל בפ"ז דברכות על המתני' אכל דמאי וכו' דטעמא דמזמנין עליו מפני שבשעה שגזרו על הדמאי רוב העם מפרישין אותו לתוך בתיהן כלומר רואין אנו שרוב ע"ה מעשרין הן ומכניסין את התבואה לתוך בתיהן כדי שיתחייבו במעשרות והלכך הקילו בדמאי בכל מקום וא"כ ה"ה לענין חלה למה לא נסמוך על זה שרוב ע"ה מתקנין הן ונהי דלענין תרומת מעשר גזרו אעפ"כ ולא סמכינן על הרוב בחלה מיהת נסמוך על כך ובחלת א"י בזמן הזה הוא דמיירי דר' יוחנן אמר לגמליאל זוגא והשיב לו כן דרך שאלה ועל ששאל לו ר' יוחנן אם אתם נוהגין לעשו' כך ולקיים דברי חכמים שהדין הוא שצריך להפריש ואף במקום שהוא ספק שמא הופרש החלה:
א"ר יוסי בר' בון. נמי כר' יוחנן דצריך הוא להפריש אף במקום שהוא מספק דתנאי ב"ד שתהא חלתו בצפון צפונו כלומר שיקבע המקום להחלה כאן או כאן בדמאי כשם שקובע למעשר ולתרומת מעשר וכאותה ששנינו שם הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר וכו' והשאר חלה ואמרינן לעיל דקובע לה מקום ושמעינן מיהת דדין חלה כשאר חיובי חכמים ששנינו ואף במקום שהוא מספק וכדלעיל צריך להפריש חלת דמאי:
ועולין באחד ומאה. קתני במתני' וצריך להרים ובעי הש"ס מה את עביד לה להך הרמה כלומר מה הדין שאתה עושה בה אם כתחילת הפרשה היא או לא שאינה אלא כסוף הפרשה מן התערובת שתקנו חכמים להפריש מפני גזל השבט וכדמפרש ואזיל לענין מאי הוא דמספקא ליה:
אין תימר. אם אתה אומר דכתחילת הפרשה דמיא א"כ אין הקטן מעלה אותה סאה שנפלה שהרי היא כתחילת הפרשת תרומה ואין הקטן תורם וכן אין אחר מעלה אותה שלא ברשות כדין התורם את שאינו שלו וכן אינה דוחה את השבת דאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת דהוי כמתקן אבל אם דינה כסוף ולא כתחילת הפרשה וא"כ אף הקטן מעלה וכו' ומייתי עלה הך מתני' דלקמיה דבעי לאוקמי הך מילתא כהני תנאי כדלקמן:
תמן תנינן. בפ' כ"א דשבת ר' יהודה אומר וכו' ותני עלה בתוספתא דשבת פט"ו דרשב"א פליג ואומר דאין לו להעלות את המדומע בשבת אלא אם רצה לאוכלו נותן עינו במקצתו של הכרי וחושב עליו שיהא זה לסאה המדומע שנפלה בו ואוכל את השאר:
אמר ר' יונה וכו'. דקס"ד דבהא פליגי דר' יודה עביד לה להעלאה זו כסוף הפרשה ולא כתחילת הפרשת התרומה ולפיכך מתיר להעלות את המדומע בשבת ורשב"א עביד להעלאת המדומע כתחילת הפרשת התרומה ואין מפרישין אותה בשבת ולפיכך אין לו תקנה אחרת אלא שנותן עינו במקצתו ויחשוב שיהא זה להמדומע ולהעלות אותו למחר:
א"ר יוסי. דלא היא אלא אף רשב"א עביד לה כסוף הפרשה שאם העלה את המדומע אינו עובר עליו משום שבות דמצוה כדתנינן גבי הפרשת תרומה בפ"ה דביצה דהגע עצמך וכי לא מודה רשב"א שאסור לעשות כן בודאי כלומר דאי ס"ד דטעמיה דרשב"א דאוסר בהעלאה משום דהויא כתחילת הפרשה ומתיר בתקנה זו שיהא נותן עינו וכו' משום דזה לא הוי כהפרשה א"כ יהא מותר לעשות כן אף בודאי טבל שיתן עינו במקצת ויחשוב שיהא זה לתרומה ויאכל את השאר ואנן לא שמעינן ליה לרשב"א דמתיר בתקנה זו אלא במדומע דוקא מפני שהוא ספק ואין איסורו אלא מדבריהם דהא מדאורייתא חד בתרי בטל אלא על כרחך דאף רשב"א ס"ל דכסוף הפרשה דמיא והלכך הוא דמתיר בתקנה זו גבי מדומע שיתן עינו במקצת:
מאי כדון. כלומר וכי תימא דאי הכי אמאי פליג אדר' יודה ואוסר להעלות המדומע להדיא היינו טעמא משום דס"ל דבלבד שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול דמיחזי כעובדא דחול ורבי יהודה לא חייש להכי ובהא בלחוד הוא דפליגי אבל לכ"ע העלאת המדומע אינו כתחילת הפרשה ונ"מ דבחול מותר אף הקטן להעלותו וכן אחר מעלה אף שלא ברשות:
תמן תנינן. לעיל פ"ד דתרומות הל"ז ר"א אומר תרומה עולה וכו' כדפרישית שם:
תמן אמר חזקיה. הך דחזקיה לקמן הוא בפ"ג דפסחים ופ"ד דיבמות ובכמה מקומות דשנה זה הכלל בשם ר' אלעזר דכל מקום ששנה רבי מחלוקת במתני' ואח"כ מצינו שחזר ושנה באיזה מתני' סתם כאחד מהני תנאי דפליגי למעלה הלכה היא כהך סתמא ומייתי להא דחזקיה הכא משום דרצה להשמיענו דהלכה כר"א דתרומות הואיל וכאן סתם לנו רבי כדבריו וכדמסיק למילתא:
מן מה דתנינן סאה תרומה וכו'. כלומר וכן שמעינן מהכא מן מה דתנינן במתני' דלקמן כיצד סאה תרומה שנפלה למאה וא"ר אלעזר עלה בהלכה דלקמן דלית כאן לומר לתוך מאה כלומר דסמי מכאן לתוך מאה דאי אתה יכול לשנות כן דהרי אם נפלה סאה לתוך מאה חולין יש כאן אחד ומאה וא"צ צירוף של דבר אחר כדי להעלות אותה אלא כך צריך לשנות שנפלה לתוך צ"ט של חולין ועם אותה סאה של תרומה הוא דהוי מאה ולפיכך שייך למיתני כן וצריך צירוף כדי להעלות אותה:
כמה דתנינן ר"א ור' יהושע. כלומר והיינו כמה דתנינן בתרומות דר"א ור' יהושע פליגי בזה ולפיכך סתם לן רבי כאן שנפלה למאה והיינו כדמפרש ר"א אמורא שנפלה לתוך צ"ט וזהו כר"א דתרומות וכדמפרשינן לה במתני' דלקמן:
מנין שהן עולין. השתא מהדר לפרושי פלוגתייהו דר"א ורבי יהושע וכדמפרש לה לעיל בתרומות והתם הגי' מנין שאין עולין וכדפרישית שם דהרי מיהת לכ"ע אם אין כאן אלא מאה בין הכל אין עולה וגי' דכאן יותר נכונה כלומר ורמז לכל א' וא' למאי דס"ל מנין:
אמר רבי יונה כתיב. גבי תרומת מעשר מכל חלבו את מקדשו ממנו ודרשינן דבר שאתה מרים ממנו מקדשו אם חזר ונפל לתוכו וכמה הוא אחד ממאה שכך הוא השיעור לתרומת מעשר שהעשרה ממאה מעשר ראשון הוא ומאותן עשרה מפריש הלוי א' מהן לתרומת מעשר ולמדנו שכל שיש לו שם תרומה אם נפלה לתוך החולין ואון כאן אלא מאה בלבד מקדש הכל וצריך שיהא בין הכל יותר ממאה וכמה הוא היותר בהא פליגי דלר"א מוסיף סאה שיהא בין הכל אחד ומאה ומעלה ולר' יהושע מוסיף כ"ש כלומר אפי' אין כאן אלא כל שהוא יותר ממאה בין הכל מעלה ור' יוסי בן משולם וכו' כדפרישית שם:
תני ר"ש אומר וכו'. הך דר' שמעון גריס בתוספתא דתרומות פ"ה ובלשון אחר וה"ג שם ר"ש אומר במאה קל וחומר מה מצינו בתרומת מעשר א' מעשרה אף זו אחד מעשרה אמרו לו לא אם אמרת בתרומ' מעשר שניטלה קדש מקדש ולא נקרא שם איסור עליה תאמר בזו שניטלה קודש מחול ונקרא שם איסור עליה והיינו הך דקאמר הכא דלר"ש תרומת מעש' נקרא איסור מתוך איסור דס"ל כמ"ד מעשר ראשון אסור לזרים ואם תרומת מעשר ניטלת א' מעשרה דהיינו א' ממאה כדלעיל ק"ו לתרומה שנפלה לתוך חולין שזהו איסור לתוך היתר שעולה במאה ופליג את"ק דהתם בתוספת' דס"ל בא' ומאה דוקא:
תרומה אית תנויי תני איסור מתוך היתר ואית תנויי תני היתר מתוך היתר. כצ"ל ומילתא באנפי נפשה היא דתני חדא דתרומ' שעולה מתוך החולין נקרא איסור מתוך היתר ותני אידך שנקרא היתר מתוך היתר ומפרש ואזיל דמ"ד דנקרא איסור מתוך היתר שכן תרומה אסורה לזרים ועולה מתוך החולין שהן מותרין לזרים ולמ"ד דנקרא היתר מתוך היתר משום דמיהת התרומה היתר לכהנים הוא ולא נקרא איסור אלא האסור לכל ובלישנא בעלמא פליגי:
אית דפתר לה כולה לכהנים. כלומר ואיכא דמפרשי להני תרתי ברייתות דהכל בענין איסור והיתר לאכילת כהנים קאי ולא פליגי כלל אלא דהברייתא דקאמרה איסור מתוך היתר במדומע בתרומה טמאה מיירי שנפלה סאה תרומה טמאה לתוך החולין דכשהיא עולה נקראת היא איסור מתוך היתר שהרי תרומה טמאה אסורה לכהנים ואידך ברייתא במדומע בסאה תרומה טהורה מיירי דהויא היתר מתוך היתר ואיידי דמייתי להאי דר"ש דקורא לתרומה העולה מן החולין איסור מתוך היתר מייתי נמי להני ברייתות דאשכחן דתני לה בשינוי הלשונות:
תני. בתוספתא דתרומות סוף פ"ז ושם הגי' בהיפך וכך היא נשנית חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין וכן פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של חולין הרי אלו יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורה וכן פרוסה של לחם הפנים טמא שנתערבה בק' פרוסות של לחם הפנים טהור הרי אלו יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו והכא לא מייתי אלא הרישא וגריס לר' יהודה דס"ל יעלו:
מ"ט דר' יודה. משום דכתיב ביחזקאל ושה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל ומדכתיב מן המאתים משמע מהתערובות שנתערבו ומדכתיב ממשקה ישראל משמע מדבר שהוא מותר לישראל והיינו שנתערב בשל חולין ולמדנו שהוא עולה ולקמיה פריך הא ממאתים כתיב אלמא דלא מישתעי אלא בדבר שהוא צריך מאתים כגון ערלה וכלאי הכרם:
וקשיא. על הא דר' יהודה הא כתיב מאתים ואיהו יליף מכאן לדבר שיעלה במאה ועוד הא כתיב חיים כלומר דקרא בחיים מישתעי שה מן הצאן ואיהו יליף לשחוטין דחתיכה ממאה חתיכות הוא שעולה ולא משני מידי:
מה בין חיים לשחוטין. השתא מפרש ומאי שנא בין אלו לאלו וקאמר ר' חיננא משום שהחיין עשו אותן חכמים כדבר שדרכו להימנות דחשיבי ולא בטלו וכדתנן בזבחים בריש פ"ח וא"כ לא מצינן למימר דקרא מרמז על ביטול התערובות ושיעלה דהא בעלי חיים לא בטילי כלל:
עד כדון וכו'. על דינים שנשנו במתני' קאי דעד כאן לא שמענו אלא בדבר שהוא מעלה ומתיר להדיוט הוא כגון בתרומה שנפלה לתוך החולין שמעלה התרומה ואותן החולין ניתרין להדיוט וכן בערלה וכלאי הכרם שעולין הן ונשאר החולין שנפלו בהן מותר להדיוט אם יש בהן כשיעור הנשנה במתני':
דבר שהוא מעלה ומתיר לגבוה. מנין שג"כ צריך שיהיה בהן כשיעור כדי להתיר אותן שנשארו לגבוה וכגון שנתערב קדש בקדש מין בשאינו מינו כדלקמן:
נשמעינה מן הדא. ברייתא הנשנית בספרא פ' אמור:
ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. בטבול יום כתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וגו' ודרשינן מן הקדשים ולא כל הקדשים לפי שיש לך קדשים שאינו אוכל בהן פרט לעירובין לפחות ממאה כצ"ל וכך הוא נשנה בספרא. שאם נתערב בפחות ממאה מין בשאינו מינו לענין שינוי השם כגון שנתערבה תרומה בתרומת לחמי תודה דאע"ג ששניהן נקראו תרומה מ"מ זו היא תרומת הגורן וזו היא תרומת התודה ואם אין בתרומת לחמי התודה מאה כדי להעלות תרומת הגורן ממנה הרי דין הכל כדין תרומת לחמי תודה ואינה ניתרת לאכול בהערב שמש שהרי תרומת התודה קדש הוא ואם הוא מחוסר כפרה אינו אוכל עד שיביא כפרתו למחר:
אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה. כדפרישית שנתערבה תרומת הגורן בתרומת לחמי תודה:
מנין אוכלי תרומה באוכלי חולין שנתערבו. שאם אין כאן כשיעור העלאה שדין הכל כדין תרומה או אוכלי חולין באוכלי תרומה וכלומר שהחולין מועטין הן:
אוכלי תרומה באוכלי קדש. כגון שנתערבה תרומה בשל לחם הפנים או להפך או משקה תרומה וכו':
משקה תרומה במשקה קדש וכו'. לקמיה מפרש ופריך עלה ומשני:
ת"ל מן הקדשים. לשון רבים ריבה את כל אלו שאם אין בהן כשיעור מאה כדי להעלות את התערובות הרי הכל כדין החמור שבהן:
תיפתר בלוג שמן של מצורע שנתערב במותר רקיקי מנחת נזיר. על משקה קדש שנתערב במשקה תרומה קאי דמותר לוג שמן של מצורע קדש הוא ונאכל לכהנים בתורת קדשי קדשים כדין עשר מתנות כהונה הנוהגות במקדש ונתערב במשקה תרומה היינו עם השמן של רקיקי מנחת נזיר כדכתיב ורקיקי מצות משוחים בשמן ואותן עם מותר השמן שלהן דינן כמורם מהתודה ואיל נזיר שנאכלין לכהנים בירושלים והרי כאן ג"כ חמור וקל ואם נתערבו בפחות ממאה דינן כחמור שבהן:
והתני משקה. כלומר דפריך והתני נמי משקה קדש במשקה קדש ומאי קאמרת עלה ומשני שנים כלו' דמיירי בשל שנים שנתערב משקה קדש של זה במשקה קודש של זה שאם אין בהן כדי שיעור העלאה הרי דינן כדין קדשים מין במינן שנתערבו של זה בשל זה דכל א' קרב לשם מי שהוא כדתנינן בפ"ח דזבחים:
הדא אמרה עולות בעולות. על קדשים של זה בזה שנתערבו קאי דדוקא אם נתערבו עולות בעולות כל א' קרב לשם מי שהוא דכפרתן שוה וה"ה חטאת בחטאת וחדא מינייהו נקט אבל חטאת של זה שנתערבו בעולות של זה וכגון חטאת נשיא שהוא זכר הרי יש כאן ודאי בלא תעשה כלומר דאין כפרתן שוה דחטאת בא על הודאי ושיש בו כרת והעולה מכפרת על העשה ועל ל"ת שניתק לעשה והואיל ואין כפרתן שוה לא אמרינן דכל אחד קרב לשם מי שהוא:
היך סבר ר' יהודה. על סיפא דהתוספתא שהבאתי לעיל קאי דאם נתערבה חתיכה של חטאת טמאה במאה של טהורות דפליג נמי ר' יהודה וס"ל דתעלה וכפי הגי' דהכא דלעיל ברישא דהתוספתא ושואל הש"ס דהיך ס"ל לר' יהודה בזה אם כר"א או כר' יהושע ופלוגתא דר"א ור' יהושע לעיל בפ"ה דתרומות היא בהלכה ב' גבי סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורין דר"א ס"ל תרום ותשרף שאני אומר אותה סאה שנפלה היא סאה שעלתה וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים וכו' וחכמים היינו ר' יהושע בר פלוגתיה דר"א והשתא כמאן ס"ל לר' יהודה בדין חתיכת חטאת טמאה דקאמר שתעלה וה"ג כר"א מעלה ושורף כר' יהושע מעלה ואוכל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות ולא פשיט ליה מידי אליבא דר' יהודה:
מאן תנא מצטרפין זה עם זה. כצ"ל דאלו אין מצטרפין תנינן בהדיא דר"ש הוא דס"ל הכי אלא את"ק דמתני' קאי דקאמר מצטרפין זה עם זה ומאן תנא וקאמר ר"מ הוא דהכי אמר ר' יוחנן דלדברי ר"מ כל האיסורין מצטרפין זע"ז ואפילו הן שני מיני איסורין מצטרפין ללקות עליהם בכזית משום דכולהו בכלל לא תאכל כל תועבה הן ולפיכך הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה לאסור כדפרישית במתני':
הכא את אמר צריך להרים. גבי תרומה ותרומת מעשר וכו' והכא בערלה וכלאי הכרם את אמר אין צריך להרים אלא שאם יש בהן כדי שיעור העלאה בטלין הן והכל מותר ומאי טעמא:
מפני גזל השבט. כלומר דשאני גבי אלו דחשיב להו ברישא דמתני' דיש בהן משום גזל השבט ולפיכך צריך להרים וליתן אותם להכהן אבל ערלה וכלאי הכרם דלית בהו מפני גזל השבט א"צ להרים אותן:
ותני כן. בתוספתא דתרומות פ"ה היה ר' שמעון אומר כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה וכו' דהני לא חשיבי להו א"צ להרים אלמא דטעמא מפני גזל השבט הויא והלכך דוקא בדברים שהכהנים מקפידין עליהן:
הערלה וכו' מנין שהן עולין. וקאמר כתיב מליאה מליאה גבי תרומה כתיב מלאתך ודמעך לא תאחר וגבי כלאי הכרם כתיב פן תקדש המלאה וגו' הכרם. מה התרומה עולה אף כאן עולה:
אי מה כאן מאה. כדילפינן לעיל אף כאן מאה ומשני לפי שכפל הכתוב איסורו דתרומה אינה אסורה אלא באכילה וכאן אסור גם בהנאה לפיכך שינו חכמים חיובו וכפלו גם בשיעור עלייתו:
עד כדון כלאי הכרם. דילפינן מליאה מליאה ערלה מנין וקאמר דילפינן במה מצינו מה זו איסור הנייה וכו' וילפינן עלייה גבי ערלה וכן שיעור עלייה מכלאי הכרם:
עד כדון כר"ע. זו דברי ר"ע אבל כר' ישמעאל קאמר ר' יוחנן דשמיע ליה דיליף עלייה בערלה מק"ו מה אם תרומה וכו':
לכ"ש. דמהני עלייה גבה ופריך לא אם אמרת וכו' וה"ה דמצי למפרך דאי מק"ו מתרומה א"כ מה להלן מאה אף כאן מאה אלא דעדיפא מינה פריך דאימא הואיל ואסורה בהנאה לא תיהני בה עלייה כלל ומשני דפרי פרי גמר לג"ש כתיב גבי תרומת מעשר מפרי הארץ וכתיב גבי ערלה וערלתם ערלתו את פריו מה להלן עולה אף כאן עולה והשתא דנפקא לן מג"ש דעולה הדרינן לטעמא לפי שכפול באיסורו כפלו בעלייתו:
מצטרפין זע"ז וכו'. השתא מפרש לפלוגתייהו דתנאי במתני' ובמאי היא דפליגי דלת"ק והוא ר"מ כדקאמר לעיל מאן תנא דס"ל הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זע"ז ר"מ וקאמר הכא דמצטרפין בין לאסור בין להתיר כדי ליתן טעם כלומר בין אם הצירוף הוא כדי לאסור כגון שבערלה בלבד היה כאן כדי שיעור להעלות שיש בין הכל אחד ומאתים ובהצטרפות הכלאי הכרם אין כאן כשיעור אחד ומאתים וזהו צירוף לאסור ובין להתיר כגון שנפל אחד מהן או הערלה או הכלאי הכרם לתוך שאינו מינו שהדין בזה שהוא אוסר בנתינת טעם ואע"פ שיש כאן כשיעור כדי להעלות וכדתנן לקמן גבי מין בשאינו מינו דבין שיש בו כדי להעלות ובין שאין בו כדי להעלות אם יש בו בנותן טעם הכל אסור והשתא אם נפלה הערלה לתוך שאינו מינו ויש בה כדי נותן טעם היה אסור ואע"פ שיש כאן כדי להעלות ואם אח"כ נפל לשם גם כלאי הכרם ואותו כלאי הכרם הוא מין אחד עם ההתר שנפלה בו הערלה ונמצא שעכשיו הואיל שנתרבה מין של ההיתר אין בהערלה כדי ליתן טעם בכולו ונשאר הדין שבין יש כאן כדי להעלות ובין שאין כאן כדי להעלות הכל מותר כדתנן לקמן בהסיפא דמתני' גבי מין בשאינו מינו אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות בין שאין בהן לעלות מותר וזהו הצירוף להתיר והיינו דקאמר בין להתיר כדי ליתן טעם כלומר אם אחד מהן מין בשאינו מינו שהדין הוא שהולכין אחר נתינת טעם ואם היה באחד מהן כדי ליתן טעם היה אסור מצטרף האיסור השני עמו ונמצא שאין כאן בנותן טעם כדאמרן ומותר:
ר"ש אומר אינן מצטרפין. דס"ל ב' מיני איסורין אין מצטרפין לעולם בין לאיסור ובין להיתר:
ר"א אומר מצטרפין בנותן טעם לא ליאסר. כלומר אם הצירוף הוא להיתר כגון אם אחד מהן מין בשאינו מינו עם ההיתר ובהצטרפות השני לא יהיה כדי נתינת טעם כדפרישית אז מהני הצירוף כדי להתיר אבל במין במינו שיועיל הצירוף כדי לאסו' הואיל ואין בו כדי לעלות בזה ס"ל לר"א דאינן מצטרפין והשתא מפרש במאי הוא דפליגי ת"ק ור"א בהצירוף לאיסור כדקאמר אבתרה מה פליגין וכו' כדלקמן ובספרי הדפוס נמצא כתוב האי מה פליגין על ציון הלכה ב' וט"ס הוא ואין לסמוך על ציוני' שנמצאו בהעתקה ובדפוס דאין בהלכה ב' שום פלוגתא וכזה נמצא בהעתקת דהאי ש"ס בכמה וכמה מקומות לאין מספר:
מה פליגין. במאי הוא דפליגי אם מהני הצירוף לאיסור או לא דוקא בכה"ג שנפלו שלשת קבין ערלה ושלשת קבין של כלאי הכרם כלומר כגון שנפלו בתחילה ג' קבין ערלה לתוך מאה סאה של היתר ונמצא שהיה בכאן כדי לעלות שהרי יש כאן אחד ומאתים חצי סאה ואח"כ נפלו לשם ג' קבין של כלאי הכרם דהת"ק סבר הואיל ועכשיו נפל עוד חצי סאה של איסור אע"פ שהוא מין איסור אחר מצטרף הוא עם האיסור הראשון והרי אין כאן כדי לעלות דאין עכשיו אלא אחד ומאה בין הכל ואסור ור"א סבר דהואיל ונפל בתחילה איסור אחד והיה כאן כדי לעלות כבר נתבטל הוא ואין איסור השני שנפלה אח"כ מצטרף כדי לאסור:
אבל אם נפלו שלשת קבין ועוד ערלה ושלשת של כלאי הכרם הותר הכרי. כלומר אבל בצירוף של מין אחד של איסור כ"ע לא פליגי דאינן מצטרפין לאיסור וכגון שנפלו בתחילה שלשת קבין ערלה לתוך מאה של היתר ונמצא שהיו כאן כדי לעלות ואח"כ נפל ועוד של ערלה ג"כ לשם וכן בכלאי הכרם שנפלו בתחיל' ג' קבין של כלאי הכרם לתוך מאה ואח"כ נפל ועוד של כלאי הכרם ג"כ לשם והיינו דקאמר ושלשת של כלאי הכרם כלומר וכן הוא נמי בכלאי הכרם וקיצר הש"ס ולא נקט בהדיא ועוד גבי של כלאי הכרם דסמך עצמו על האי ועוד דנקט ברישא גבי ערלה כדרך הש"ס הזה והכוונה דה"ה בכלאי הכרם בכה"ג וקמ"ל דבכה"ג אמרינן דהותר הכרי לכ"ע דלא תימא דמכיון דס"ל לת"ק צירוף לאסור בשני מינין של איסור א"כ מכ"ש דמהני הצירוף בשל מין אחד לאסור ומכיון שנפל אח"כ האי ועוד של ערלה או של כלאי הכרם נמצא ניתוסף האיסור ואין כאן כדי לעלות שהרי בג' קבין ועוד של ערלה או בג' קבין ועוד של כלאי הכרם שנפלו לתוך מאה של היתר אין כאן אחד ומאתים הלכך קמ"ל דלא היא דבכה"ג כ"ע מודים דלא מהני הצירוף של ועוד שנפל אח"כ עם הג' קבין שנפלו בתחילה והותר הכרי וכדמפרש ואזיל לטעמא:
למה. וכלומר ולמה לא נאמר דמהני הצירוף של ועוד לאסור הא אדרבה איפכא מסתברא דבשל מין אחד פשיטא דליהני צירוף לאיסור וקאמר דהיינו טעמא משום דאמרינן האי ועוד שנפל אח"כ בטל הוא בהשלשת קבין שנפלו בתחילה והשלשת קבין כבר הן בטלין במאה וכלומר דהרי מכיון שנפלו הג' קבין שבתחילה לתוך המאה נתבטלו שהרי היה כאן אחד ומאתים וא"כ כשנפל אח"כ האי ועוד אע"פ שהוא מין אחד עם מין הג' קבין נתבטל האי ועוד בהן עצמן שהרי הג' קבין עצמן נעשו היתר אחר שנתבטלו במאה של ההיתר וא"כ האי משהו שנפל אח"כ מסתברא הוא שנתבטל אפי' באותן הג' קבין עצמן שהן של מינו והן כבר נעשו היתר ולרבותא הוא דנקט דהאי ועוד בטל בשלשת קבין כלומר אפי' בתוך הג' קבין עצמן שהן של מינו נתבטל וכדאמרן ולא תקשי דמאי שנא אם נפלו אח"כ ג' קבין של כלאי הכרם דאמרינן דלהת"ק מצטרפין לאיסור ולא אמרינן דכבר נתבטלו הג' קבין של ערלה שנפלו בתחילה לתוך המאה והכא אמרינן מטעמא דכבר נתבטל דלאו מילתא היא דהיא הנותנת דהתם אי אפשר לומר דהג' קבין של כלאי הכרם יתבטלו בתוך הג' קבין של ערלה שנפלו בתחלה חדא דאין כאן שיעור ביטול וטעמא אחרינא איכא נמי דהואיל ולג' קבין של כלאי הכרם צריך גם כן שיעור הזה של מאה היתר כדי לבטלן א"כ אמרינן דמאי חזית למימר לקולא דהג' קבין של כלאי הכרם יתבטלו עכשיו בתוך המאה והג' קבין שיש כאן אדרבה נימא לחומרא דמצטרפין הן עם הג' קבין של ערלה ואין כאן עכשיו כדי להעלות אבל בגוונא דנקטינן הכא שנפלו בתחילה ג' קבין של ערלה או ג' קבין של כלאי הכרם לתוך המאה ואח"כ נפל בהן האי ועוד או של ערלה אפי' אם הג' קבין היו ג"כ של ערלה או של כלאי הכרם אפילו הג' קבין היו ג"כ של כלאי הכרם אמרינן דמכיון דלעולם משהו אחד נתבטל אף בג' קבין דמסתמא יש בהן כדי להעלותו ולבטלו הותר הכרי ואינו מצטרף לאסור לכ"ע:
נפלו שלשת קבין ערלה ושלשת קבין כאחד של כלאי הכרם. כלו' שנפלו הג' קבין של ערלה ושל כלאי הכרם כאחד לתוך המאה מהו והאי בעיא אליבא דר"א הוא דקא מיבעיא ליה דלא ס"ל צירוף לאיסור ומי אמרינן דדוקא היכא דנפלו ג' קבין של איסור אחד בתחילה ואחר כך נפלו הג' קבין של איסור השני בהא הוא דפליג ר"א וס"ל דאין מצטרפין לאיסור וכטעמא דפרישית לעיל או אפילו בגוונא דנפלו אלו ב' מינין של איסור כאחת לתוך המאה נמי פליג ר"א וס"ל דאין מצטרפין וכדמסיים הש"ס להבעיא ובדרך את"ל מיתפרשא:
כמו שנפלו שלשה ועוד ערלה ושלשת קבין של כלאי הכרם. כלומר ואם תמצי לומר דלר"א לא מהני צירוף לאיסור אפילו היכא שנפלו ב' מיני האיסורין כאחת אכתי איכא למיבעי אי דטעמיה משום דמדמי לה דהויא כמו גוונא דנפלו ג' קבין של אחד מהן ואח"כ נפל האי ועוד מאותו המין של האיסור בעצמו וכעין דפרשינן לעיל בהאי גוונא גופה ודאמרינן דבהאי גוונא לכ"ע לא מהני צירוף לאיסור והותר הכרי וה"ה לר"א אפי' היכא שנפלו הג' קבין של זה ושל זה כאחת לית ליה צירוף כלל לאיסור:
או כמו שנפלו שלשת קבין של כלאי הכרם ואח"כ נפלו שלשת קבין ערלה. כלומר או דילמא דלאו מטעמא דמדמינן לה להאי גוונא לגוונא דועוד דאמרן אלא דהיכא שנפלו כאחת הוו כמו שנפלו בזה אחר זה של כלאי הכרם בתחילה ואח"כ של ערלה וה"ה איפכא וכלו' דאין חילוק בין בת אחת ובזה אחר זה דפליגי בה ת"ק ור"א אם מצטרף או לא. ועיקר הבעיא אליבא דר"א היא אי נימא דמטעמא דמדמי לה לגוונא דועוד או מטעמא דאין חילוק לדידיה בין שנפלו בבת אחת לבין שנפלו בזה אחר זה ונפקא מינה לענין צירוף להיתר בנותן טעם דס"ל לר"א גבי שנפלו בזה אחר זה דמצטרפין הן להיתר כדאמרינן לעיל וא"כ אי אמרינן דאין חילוק לדידיה בין שנפלו בזה אחר זה ובין שנפלו בבת אחת דין אחד להם דלעולם לאסור אין מצטרפין ולהיתר מצטרפין הן אבל אי אמרינן דטעמא דר"א היכא שנפלו בבת אחת משום דמדמי לה לדין דגוונא דועוד דלעיל אם כן מטעמא דביטול נגעו בה דכשנפלו בבת אחת ביטל זה את זה כמו בגוונא דועוד דאמרינן דהאי ועוד בטל בהג' קבין והג' קבין בטלו במאה ודוגמא דאמרינן לעיל בפ"ק דחלה בהלכה א' להאי מ"ד דשני איסורין בבת אחת מבטלין זה את זה והשתא אין מצטרפין כלל בין לאיסור ובין להיתר שהרי מבטלין הן זא"ז והיאך יצטרף אחד מהן להמין שנפלו בתוכו וכבר נתבטל ולא אפשיטא הך בעיא אליבא דר"א:
פשיטא שידיעתו מתרתו. מילתא באנפי נפשה היא ואליבא דת"ק דמתני' קאי. כלומר דודאי הא פשיטא לן דהיכא שנפל אחד מהן ונודע לו קודם שנפל האיסור השני דהידיעה שבינתיים מפסקת ביניהן ושוב אין מצטרפין זה עם זה לאסור וזהו כהאי דאמרינן לעיל בפ"ה דתרומות גבי סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ואליבא דר"ש דהתם דס"ל בזה דכשנודע לו בינתיים אין מצטרפות זו עם זו:
ידיעת חבירו מהו שתתירו. כי קא מיבעיא לן אם ידיעת חבירו אם מהני להפסיק ביניהן כדמפרש לה היך עבידא כגון שהוא לא ידע בה בנפילת מין האיסור הראשון וחבירו הוא שידע בה מהו:
ידיעת ספק וכו'. וכן נמי מבעיא ליה אם ידיעת ספק מפסקת ומתיר כידיעת ודאי וכדמפרש ואזיל היך עבידא כגון שהיו לפניו שתי קופות אחת יש בה מאתים כלומר שיש בה מאתים בודאי ויש ספק שמא יש בה יותר ואחת אין בה מאתים ולא נודע לו באיזה מהן יש בה ובאיזו מהן אין בה ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ולא נודע לאיזה מהן נפלה ואח"כ נפלה בשנייה כלומר אף שנודע לו זה שבפעם השני נפלה לזו ואפשר שהיא שנייה לנפילה ומדדה ומצא בה מאתים ושתים והרי יש כאן ספק דשמא זו היא שהיה בה מאתים ואפי' נפלה בראשונה ג"כ לזו אכתי יש בה כדי להעלות דשתי סאין עולין הן במאתים גבי תרומה ואפשר שנפלו לאותה שלא היה בה מאתים ונמצא שאין כאן עלייה ואע"ג שמצא בזו מאתים ושתים מ"מ יש כאן ספק שמא היה בה כל כך בתחילה והרי הספק כאן גם בהאחרת שמא נפלו לזו שיש בה פחות ממאתים ונמצאו שתי סאין של תרומה מדמעין אותה או דילמא פעם הראשונה נפלה לזו שאין בה מאתים והרי יש כאן שיעור עלייה ובפעם השניה נפלה הסאה לשנייה ושתיהן מותרות דיש כאן כדי עלייה ומאי וכדמסיים ואזיל להבעיא:
אין ידיעת ספק וכו'. כלומר אם מחשבינן ידיעת ספק כידיעת ודאי א"כ עולה אבל אין תימר שאין ידיעת ספק כידיעת ודאי אין עולה:
היתה קופה אחת וכו'. וכן איכא למיבעי כעין זה בקופה אחת וספק אם יש בה מאתים או אין בה:
נפלה סאה תרומה ואין ידוע אם נפלה לתוכה או לא נפלה. כצ"ל כלו' שהיתה כאן סאה של תרומה ונפלה מן הכלי שהיתה מונחת בה ואין ידוע אם נפלה לתוך קופה זו או לא נפלה לתוכה כ"א למקום אחר ואח"כ נפלה עוד סאה שניה לתוכה והרי יש כאן ספק דשמא אין בקופה זו מאתים ואם נפלה גם הראשונה לתוכה נמצא אין כאן עלייה שהרי שתי סאין נפלו לפחות ממאתים או דילמא בפעם הראשונה לא נפלה לתוכה והרי יש כאן כדי עלייה ומאי וקאמר לסיים הבעיא דאין תימר דידיעת הספק וכו' כדלעיל ולא נפשטו הני בעיות: