פני משה על תלמוד ירושלמי ערלה· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה א
מתני' הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. בת"כ פ' קדושים ומייתי לה בגמרא דדריש מדכתיב ונטעתם כל עץ מאכל פרט לנוטע לסייג שיהא סייג וגדר להגינה או שנוטע לקורות ולעצים פטור מן הערלה:
ר' יוסי. מוסיף ואומר אפי' אם אמר שיהא צד הפנימי של האילן למאכל וצד החיצון לסייג הפנימי שהוא למאכל חייב והחיצון שהוא לסייג פטור ולא אמרינן מכיון שיש באילן הזה למאכל יהא כולו חייב ומסקינן בגמרא דלכ"ע הוא דפטור בנוטע לסייג ולקורות מיתורא דקרא קדרשינן דעץ מאכל מיותר הוא דהא כתיב אבתריה שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל וא"כ באילן מאכל הכתוב מדבר ולא באילן סרק ומה ת"ל עץ מאכל אלא ללמד את שהוא למאכל חייב ואת שהוא לסייג פטור ולר' יוסי אפי' אמר הפנימי וכו' והלכה כר' יוסי:
גמ' כתיב ונטעתם כל עץ מאכל וכו'. ברייתא היא בת"כ וכדפרישית במתני':
מעתה וכו' ת"ל עץ מאכל. כלומר דפריך אי ממשמעות דעץ מאכל קא דריש מעתה קשיא מנא לן למידרש לקולא אימא איפכא ולחומרא דעץ שהוא עומד למאכל אפי' חישב עליו בשעת נטיעה שיהא לסייג יהא חייב בערלה ולהכי ת"ל עץ מאכל שהולכין אחר עץ שהוא למאכל ולא אחר דעתו שחישב עליו לסייג:
ר' יוסי אומר ילמד דבר מתחילתו. ר' יוסי אמורא הוא חבירו של ר' יונה דלקמן ותרווייהו קאי לתרץ האי קושיא דלא כס"ד דממשמעות לישנא דקרא קדריש אלא דמיתורא דקרא דרשינן ומר קאמר דילמד דבר מתחילתו ומר קאמר ילמד דבר מסופו וכדפרישנא לקמן:
ילמד דבר מתחילתו. כלומר מתחילת הפרשה למדין אנו דהאי עץ מאכל מיותר הוא דממשמע דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל א"כ וכי אין אנו יודעין שבעץ שיש בו מאכל הכתוב מדבר ומה ת"ל עץ מאכל אלא ללמדנו את שהוא נטעו למאכל חייב ואת שהוא נטעו לסייג ולקורו' ולעצים פטור דאי לאו הכי לשתוק קרא מיניה אלא ש"מ דלמידרש לקולא הוא דאתא:
ר' יונה למד דבר מסופו. משום דלא ניחא ליה לשנויי כדר' יוסי דאי כדקאמר שילמד דבר מתחילתו אכתי קשיא אימא דלחומרא הוא דאתא דאי לאו קרא דעץ מאכל ה"א איפכא דקרא דלא יאכל מלמדנו שלא יאכל את שהוא נטוע לאכילה ולאפוקי שנטע לסייג ולקורות ואע"ג דבר מיכל הוא וקמ"ל קרא דעץ מאכל לומר דאותו עץ דבר מיכל הוא חייב הוא לעולם ואפי' חישב עליו שיהא לסייג ולקורות הלכך קאמר ר' יונה דעל כרחך ילמד הדבר מסופו מהא דכתיב אבתריה ובשנה החמישית תאכלו את פריו א"כ כבר אנו יודעין שבעץ מאכל הכתוב מדבר ומה ת"ל עץ מאכל והשתא ליכא למימר דלחומרא הוא דאתא דא"כ לישתוק קרא מיניה ואנו יודעין דלעולם חייב הוא כל מידי דבר מיכל מדכתיב לא יאכל והוא מיותר דהא כתיב אבתריה ובשנה החמישית תאכלו מכלל דמעיקרא אסור באכילה אלא ודאי מדכתב עץ מאכל ללמדינו דנידרש לקולא את שהוא נטוע למאכל וכו':
תני. בת"כ שם ובתוספתא ריש מכלתין דרשב"ג פליג אהא דקאמר הת"ק סתם הנוטע לסייג ולקורות פטור וקאמר רשב"ג בד"א שפטור בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להם כלומר שניכר ונראה שאותו האילן ראוי לסייג הוא או לקורות או לעצים להסקה אבל אם נטע דבר שאינו ראוי לדברים הללו חייב בערלה שמסתמא למאכל הוא:
יאות וכו'. ופריך הש"ס שפיר קאמר רשב"ג דמסתבר טעמיה ומ"ט דרבנן דלא מחלקי כן:
אמר ר' זעירא. היינו טעמייהו דבמשנה הסדר של נטיעתם למאכל הוא דמיירי שבזה ניכר שאין דעתו שיהא אילנות הללו למאכל אלא לעצים כגון שהוא רוצף האילנות רצופין זה אצל זה ואין זה הסדר של נטיעת אילנות למאכל שדרכן לנטוע אותן מרווחין שלא יקלקל אחד את חבירו ומשינוי הסדר נראה שאין דעתו אלא לעצים להסקה וכן לקורות מיירי במשפה שכן דרכן של אילנות העומדות לקורות שמשפין אותן כדי שיתעבו וכן אם הוא נוטע לסייג מקום הסייג מוכיח עליו שאין דעתו אלא לכך שאם לא כן לא היה נוטע במקום שעושין סייג סביב האילנות אלא שדעתו שהן עצמן יהיו לסייג ולפיכך לא מחלקי רבנן בין ראוי לכך ובין אינו ראוי לפי ששינוי הסדר מוכיח על זה לעולם:
תני. בברייתא בשם ר"מ כל האילנות באין למחשבת פטור. כלומר אם בתחילה נטע אותן שיהו לסייג ולקורות וזהו נקרא מחשבת פטור שאע"פ שהן בני אכילה מחשבתו שחישב לסייג ולקורות פוטר מן הערלה:
חוץ מן הזית ומן התאנה. וכדמפרש טעמיה דר"מ כדעתיה דקאמר בפ"ו דכלאים בהל"ד דכל אילנות נקראין אילן סרק חוץ מזית ותאנה והלכך ס"ל נמי דבזית ותאנה דחשיבי לא מהני בהו מחשבת פטור:
תני. אידך בשם ר"ש אין לך בא למחשבת פטור אלא באלו שלשת המינין בלבד רימון ושקמים הן אילני תאיני היער והצלף דבאלו מהני בהו מחשבת פטור אם חשב אח"כ עליהן לסייג ולקורות דאינן חשובין כל כך כמו שאר אילני מאכל שהדין בהם שאפי' נטען בתחילה לסייג ולקורות לא מהני בהו מחשבת פטור ופליגי ר"מ ור"ש אסתמא דמתני' דמשמע דכל האילנות באין למחשבת פטור ולר"מ כדאית ליה ולר"ש כדאית ליה והאי רימון דקאמר ר"ש לאו רימון דקרא הוא שהרי הוא אחד מן המינין שנשתבח' בהן ארץ ישראל אלא אילן שגדלין בו הרימין הוא ומין אחר הוא זה כדתנן בפ"ק דכלאים השיזפין והרימין אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה:
מהו שיהו חייבין במעשרות. אמתני' מהדר דבנוטע לסייג ולקורות פטור הוא מן הערלה ומהו הדין לענין מעשרות אם אותן הפירות שעלו באילן הזה חייבין הן במעשרות או לא וקאמר דתליא בתפלוגתא דר' בא בר ממל ור' הילא דפליגין בהמשמר פירותיו לעצים כלומר שמשמר את הפירות שהן על האילן שנטוע הוא לעצים דר' בא בר ממל מחייב אותן במעשרות כדמפרש טעמיה דיליף מן הדא דאמרינן לעיל בריש מעשרות ובכמה מקומות דהפקר פטור מן המעשר דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וכו' היא לקט וכו' כלומר דחדא טעמא אית להו דכל מתנות עניים וההפקר פטורין הן ממעשרות שידך ויד הכל שוין בו והלכך ס"ל לר' בא דהכא דמשמר הוא פירותיו אע"פ שהן על אילן שהוא לעצים חייבין הן במעשרות דלאו הפקר נינהו:
ר' הילא בשם ר' יוסי. דקאמר פטורין ממעשרות טעמיה דיליף מן הדא דתנינן לעיל בפ"ד דמעשרות כוסבר שזרעו לזרע שלא חישב עליו אלא בשביל הזרע ירקה פטור ממעשרות דלא אחשבי' ליה וה"נ מכיון שלא נטע האילן אלא לסייג ולעצים פטורין הפירות שעלו בו מן המעשרות:
שנייא היא. כלומר דפריך עלה דמכוסבר לאו ראיה הוא לדר' הילא דשאני בכסובר שיש לו גורן אחרת להתחייב במעשרות והיינו הזרע והואיל שיש בו חיוב מעשרות לפיכך הירק הוא פטור דלא זרעו אלא בשביל הזרע וזהו גרנו למעשרות אבל הכא למה יפטרו הפירות שמשמר אותן מחיוב מעשרות ואין כאן גורן אחר למעשרות:
והיידא אמר דא. כלומר אלא מאיזה מקום הוא דיליף ר' הילא דפטורין מן המעשרות מן הדא דתנינן בברייתא והובאה לעיל בפ"ק דמעשרות בסוף הל"א על הא דתני בתוספתא שם כל שתחילתו אוכל ואין סופו אוכל כגון המקיים ירק לזרע חייב בתחלתו ופטור בסופו ומפרש הש"ס התם מה אית לך כלומר ובהי גוונא מיירי כהדא דתני בברייתא אחריתא והיינו דמייתי לה הכא המקיים מלאה של כרוב לזרע כלומר שמקיים ערוגה מלאה של כרוב עד שיתגדל בהן הזרע בטלה דעתו דאע"ג דהזרע עצמו אינו מתחייב במעשר שהוא מזרעוני גינה שאינן נאכלין ופטורין מהמעשרות מכל מקום כאן שמקיים כל הערוגה בשביל הזרע בטלה דעתו וחייב במעשרות ואם הן קלחין יחידין שקיימן לזרע לא בטלה דעתו ופטורין ממעשרות וא"ר יונה התם עלה והוא שליקט ירק כלומר הא דאמרינן ברישא דבטלה דעתו ואע"פ שמקיים כל הערוגה לזרע חייבין הן במעשרות דוקא באלו שליקט אותן בעודן ירק וחייבין הן אע"ג שהיה רוצה לקיימן לזרע אבל אם לא ליקט כלל מהירק אלא שהניח את כולה עד שיתקשו ויתגדל הזרע בתוכן וכי כך אנו אומרים שעצים חייבין במעשרות בתמיה אלא דבכה"ג ודאי פטורין הן מן המעשרות והשתא מהכא הוא דיליף ר' הילא דה"נ מכיון שאין מקיים את האילן אלא לעצים פטורין הפירות ממעשרות ואע"ג שאין להאילן גורן אחר למעשרות כמו התם במלאה של כרוב:
מהו שיהו אסורין. פירות שעל האילן של סייג משום גזל ומתמה על בעל הבעיא וכי בשביל שהן על האילן של העומד לעצים לא יהו אסורין משום גזל וכי עצים עצמן אינן אסורין משום גזל וקאמר דמה צריכה ליה למיבעי כגון אילן תותיא אילן שמגדל התותים והן פירות הגדלין על אילן סנה דלית בהן ממש ולא חשיבי ובכגון אלו קא מיבעיא ליה אם עשה האילן הזה לסייג מהו שיאסרו התותים משום גזל דאפשר דהבעלים מקפידין עליהן שרוצין שיתקיימו ושיתחזק הסייג ולא אפשיטא:
רימון שנטעו לשם רמון בנות שקמה וכו' צ"ל. ולגי' הספר בנות הדס אפשר לפרש דהיינו הך וקראו לשקמה כן על דרך דאמרינן עשרה מיני ארזים הן כדכתיב אתן במדבר ארז שיטה הדס וכו' ואדברי ר"ש בברייתא דלעיל הוא דקאי הכא דס"ל אין לך בא למחשבת פטור אלא שלשת המינין בלבד רימון ושקמין וצלף וקאמר הכא שאם נטען מתחילה לשם מאכל אפ"ה אשכחן דפליגי בהו תנאי אית תנא תני חייב וכו' ומפרש להו רב חסדא. מ"ד חייב במקום שרוב משמרין. שרוב בני אדם דרכן להיות משמרין פירותיהן של אלו האילנות ומהני בהו מחשבת האכילה שנטען בתחילה לכך וחייבין בערלה ומ"ד פטור במקום שאין הרוב משמרין פירות של אלו והואיל ואין מקפידין על הפירות אינן חשובין אלא כנוטע לסייג ולקורות ופטור מן הערלה:
ר' יונה בעי. על הא דאוקי רב חסדא למ"ד חייב במקום שנהגו הרוב להיות משמרין דאם במקום שמשמרין פירות של אלו מיירי למה לי חישב דקתני שנטען לשם רימון דמשמע דוקא שאנו יודעין שבתחילה חישב לנטוע אותן לאכילת פירותיהן הא ודאי אפי' לא חישב ולא גלה דעתו בפירוש חייבין הן בערלה דמסתמא נטועין הן לאכילת פירותיהן דכי כך אנו אומרין זית ותאנה עד שיחשוב עליהן בתחילה שנוטע אותן לאכילה בתמיה והא דנקט זית ותאנה מפני שהן החשובין ביותר לענין זה לד"ה דלר"מ דלעיל לא מהני בהו אף שחישב עליהן לסייג ולקורות וה"ה לכל אילנות אליבא דרבנן וכלומר וכי צריך מחשבת אכילה להתחייב בערלה אנן לא אמרינן אלא איפכא דלענין פטור הוא דצריך מחשבה שאם חישב בתחילה ליטע אותן לסייג ולקורות הוא דפטור אבל בסתמא פשיטא שהן חייבין דלאכילה הוא דנטען:
אלא אפי' במחצה משמרין וכו'. כלומר אלא דלא תימא הכי שאפי' במקום דמחצה על מחצה הוא שיש שהן משמרין הפירות הללו ויש שאינן משמרין אפ"ה חייבין הן בערלה:
א"ר מתיה מן דבתרתה. ממקום ששמו דבתרתה היה ופליג דס"ל דאם הוא במקום שאין רוב משמרין אפי' לא חישב עליהן בפירוש שיהו לסייג ולקורות פטור מן הערלה משום דסתמן אינו מקפיד עליהן והוי כמו שנטען מתחילה לכך ולר' מתיא האי מ"ד דס"ל חייב כרב חסדא הוא דמוקי ליה ואפי' בשנטען בתחילה לשם רימון עד שיהא במקום שרוב משמרין פירות הללו:
במקום חורשין. בתוך היער של עצים ואינו מקום יישוב פטור מן הערלה:
א"ר יוסי. לאו דוקא שעלתה מעצמה אלא אפי' נטעה במקום שאינו יישוב פטורה דלא חשיבא עליה. והתנינן. במתני' דלקמן והעולה מאליו חייב בערלה ומשני דתמן שנטען במקום יישוב כלומר דכל הני דקחשיב במתני' דלקמן בשנטען במקום יישוב והתם הוא דאמרינן דהעולה מאליו ג"כ חייב בערלה ברם הכא במקום חורשין ואינו מקום יישוב ואפי' בשנטען שם פטורין:
הדא דתימר. דפטורין דוקא בשאינה עושה כדי טפילת' אם רוצה להטפל בפירותיה ולהביאן למקום היישוב אבל אם הוא עושה כל כך שיש בה כדי טיפולה להביאן למקום היישוב חייבת בערלה דהויא כאלו בתחילה עומדת במקום היישוב היא:
אתרוג שנטעו. מתחילה שיהא למצוה מהו שחייב בערלה. וחזר רב הונא ופשט לנפשיה שחייב בערלה דלא אימעוט נטיעה למצוה מן הכתוב ופריך ולא כן תנינן ומייתי לה לקמן בריש לולב הגזול דדריש ולקחתם לכם ולא מן דבר שהוא למצוה כגון של מעשר שני וכיוצא בו ומשני דתמן שפיר הוא דדרשינן ולקחתם לכם בדמים ולא מדבר שהוא כבר למצותו אבל הכא דינו כמה דתימר בשופר של מצוה שאם תקע בו יצא דדרשינן יום תרועה יהיה לכם מכל מקום וכן הכא דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לכם מכל מקום ואפי' בנטוע בתחילתו למצוה:
מה בינו למשמר פירותיו לעצים דפליגי לעיל בהא לענין מעשרות ואימא הכא נמי לענין ערלה דזה נטעו בתחילה שיהא משמרו לשם מצוה וקאמר דלא דמי דהתם כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו דהא עיקר הנטיעה לעצים היא וכדפרישית לעיל אלא שהוא משמר גם להפירות שעלו בו ואינו מפקיר אותם אבל הכא מה שהוא משמרו משום הפרי הוא ובפריו הוא שרוצה ולא איכפת ליה בעצו:
ועוד מן הדא דאמר ר' חנינא. עלה. פרי אם אומר עצו אין אדם יוצא בה ידי חובתו בחג. כצ"ל ותיבת בפסח שבא בכאן בספרים בטעות הוא דמה שייך פסח לכאן כלומר דר' חנינא פירש בה בהדיא דלפרי עיקר כוונתו לזה שנטעו שאם אומר אתה לעצו הלא אין אדם יוצא בה י"ח בחג בהעץ של אילן אתרוג וא"כ הדין בו לענין ערלה ככל אילנות שנוטען בשביל הפרי שלהן וחייבין בערלה:
מה דמי לה. ומה הוא דמצינו עוד שהוא דומה לדין אתרוג שנטעו למצותו ולחייבו בערלה אף בשנטעו לשם מצוה וקאמר דה"נ אשכחן בזית שנטעו להדליק בשמן שלו בנר חנוכה וקאמר ר' יוסי בר' בון ומה דמיון הוא זה הרי זה האתרוג דבר תורה ונר חנוכה הוא מדבריהם ואת אמר הכין בתמיה פשיטא הוא דהיכי ס"ד דמצוה דרבנן תפטור לערלה שהיא דבר תורה ודאיצטריך לדמויי לדין דאתרוג אלא מה דמי לה אם אתה רוצה לדמות להא דאתרוג זה הוא בזית שנטעו להדליק בשמן שלו את המנורה במקדש דזה וזה ד"ת הוא וחייב בערלה כמו דאמרינן באתרוג:
נטעו. שיהא צד התחתון שלו לסייג והעליון שלו למאכל א"נ איפכא צד התחתון למאכל וכו' מהו:
א"ל. ר' יוחנן הוא הדא הוא הדא הוא צד התחתון וכו'. כלומר דין אחד להם דבין כך ובין כך מה שהוא למאכל חייב ומה שהוא לסייג פטור:
כיצד הוא יודע. לכוין מה שהוא אסור ומה שהוא מותר:
מביא חוט אחד. ומודד את האילן עד חציו ומסיים המקום עד כאן לסייג מכאן ואילך למאכל:
ר' זעירא בעי. עלה דהניחא אם צד התחתון לסייג והעליון למאכל דאין גידולי העליון מתגדלין מן האיסור דהצד התחתון מותר הוא אלא אם צד התחתון הוא למאכל והעליון לסייג הרי העליון גדל מן האיסור של צד התחתון ואת אמר הכין בתמיה דאף בזה פטור הוא את של סייג מן הערלה ואמאי הרי גדל הוא מן האיסור:
ר' זעירא כדעתיה. כלומר מה שהוקשה לו זה משום דלטעמיה הוא דאזיל דאמר לעיל בפ"ה דכלאים בצל של כלאי הכרם שעקרו ממקום האסור ושתלו במקום אחר אפי' מוסיף כמה במקום ההיתר נשאר אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור כלומר שהגידולין הבאין מחמת האיסור אע"פ שהגידולין עצמן היתר הן שהרי שתלו במקום אחר אע"פ כן אין מעלין ומבטלין את עיקר האיסור ונשאר באיסורו וה"נ מכיון שהעליון גדל הוא מכח התחתון שהוא אסור הוו להו גידולי איסור ואסור ואע"פ שהעליון גדל ג"כ מצד עצמו והוא היתר אין גידולי היתר שבו מעלין את האיסור שבו:
נטעו לסייג. בתחילה ואח"כ חישב עליו למאכל בא במחשבה כלומר בא לחיוב במחשבה זו והכי תני בת"כ פ' קדושים בהדיא נטעו לעצים וחישב עליו מנין ת"ל כל עץ מאימתי מונה הוא לו משעת נטיעתו והכי תני לה נמי בתוספתא דמכלתין:
למאכל וחישב עליו. אח"כ לסייג לא כל הימנו להפקיע חיובו שבתחילה נטעו למאכל:
נטע. שיהא שנה ראשונה לסייג ומכאן ואילך חישב עליו שיהא למאכל מכיון שחישב עליו מחשבת חיוב ג"כ בדין הוא שיהא חייב דהיינו קמייתא:
והתנינן ר' יוסי וכו'. ואמאי צד החיצון פטור הרי גם כאן נתחייב בו מחשבת חיוב של צד הפנימי ומשני דלא דמייא להך דר' יוסי במתני' דתמן הצד הפנימי שהוא למאכל לעולם הוא למאכל ומה שהוא לסייג לעולם הוא לסייג ואין כאן עירוב מחשבת חיוב אבל הכא מכיון שנתערב בו בכולו מחשבת חיוב בדין הוא שיהא חייב:
נטעו. שיהו כל שלש שנים הראשונים לסייג ומכאן ואילך חישב עליו שיהא למאכל והוסיף האילן אח"כ בגידולו פליגי אמוראי בתוספתו דאלו לא הוסיף הרי כל ג' שנים של ערלה לא היה בו צד חיוב וכן דין רבעי ג"כ אין לו כדלקמן דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי אלא בתוספת שלו ס"ל לר' ירמיה דנמי פטור מן הערלה כדמפרש טעמיה לקמן ור' בא ס"ל דהתוספת חייב דהוי כנטיעה בתחילה:
א"ר יוסי הדא דר' ירמיה מתחמי קשיא. כלומר לפום ריהטא נראה דקשיא על דברי ר' ירמיה מחכמים דברייתא דלקמיה ואפ"ה לית היא אלא ניחא ולא קשיא מידי כדמפרש ואזיל:
דתני. בתוספתא והובאה לעיל בפ"ה דפאה ובכמה מקומות שדה שהביא שליש לפני הגוי וחזר ולקחה ישראל ממנו ר"ע אומר התוספת שגדלה ברשות ישראל פטור מן המעשרות לפי שכבר הביאה שליש ביד הגוי והגיעה התבואה לעונת המעשרות בעודה ברשות הפטור וחכמים אומרים התוספת שהוסיפה ביד ישראל חייבת וזהו דנראה דקשיא על ר' ירמיה דהא חכמים מחייבי כאן בתוספת ואע"פ שהביאה שליש ביד הגוי:
והכא עיקרו פטור ותוספתו חייב. בתמיה וסיומא דמילתיה דר' יוסי הוא וכלומר דמכל מקום ניחא היא ולא קשיא על הא דר' ירמיה דשאני התם שהרי התוס' מיהת בחיוב היא שניתוסף ביד הישראל ואין אתה פוטרו בשביל שליש הראשון שיש בו מהפטור דהגדל בחיוב חייב הוא ותורם ומעשר לפי חשבון כדאמרינן לעיל בפ"ה דמעשרות בהל"ד אבל הכא הרי עיקרו פטור הוא לגמרי מן הערלה שכבר עברו עליו שלש שנים הראשונים בפטור והיאך יהא התוספת חייב שניתוסף בו אח"כ מהעיקר שאין בו צד חיוב כלל אלא ודאי בדין הוא שהתוספת פטור כר' ירמיה:
א"ר יוחנן דברי ר' ישמעאל וכו'. כלומר תנינן בחדא ברייתא דס"ל לר' ישמעאל דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי והשתא מיבעי ליה לר' יוחנן היכי דמי האי דר' ישמעאל אם עד שיהא לו שלש שנים ערלה קאמר דאז יש לו דין רבעי או אפי' אם אין לו אלא שנה אחת מערלה או שתים וכגון שנטעו שנה אחת או שתים שיהא לסייג ומכאן ואילך למאכל דבכה"ג יש לו מיהת דין ערלה בשנה אחת או שתים משלש שנים יש לו דין רבעי ומשום דר' יוחנן סתם דבריו בהבעי' דיליה ואיכא לפרושי להכי ולהכי פליגי בהא תלמידיו ר' יונה ור' יוסי דר' יונה מפרש דעיקר ערלה צריכה לי' לר' יוחנן כלומר בעיקר דין ערלה נסתפק כאן אם השנה או השתים שהן למאכל נוהגת בו דין ערלה או לא לפי שאין עיקר ערלה פחות שנים כלומר השנים של ערלה והן שלש שנים ולפיכך נסתפק לו דהואיל וכאן אין בהאילן הזה שלש שנים שלמים של חיוב ערלה איכא למימר דשוב אין בו דין ערלה כלל ואפי' באותה שנה או שתים שהן של מאכל ור' יוסי מפרש לה להבעי' של ר' יוחנן דעיקר דין רבעי הוא דצריכה ליה אם דוקא שלש שנים חיוב ערלה בעינן לדין רבעי או לאו דוקא ג' שנים אלא שיהא בו מיהת דין ערלה ואפי' בשנה אחת נוהגת בו אח"כ דין רבעי ור' ישמעאל ה"ק כל שאין לו ערלה כלל אין לו רבעי ולאפוקי אם היה לו ערלה אפי' שנה אחת מג' שנים הראשונים יש לו דין רבעי וכדפרישית מעיקרא אבל לענין דין ערלה באילן הזה לא מספקא ליה לר' יוחנן דמסתברא דאותה שנה מהג' שנים שהוא למאכל נוהג בו דין ערלה ועד שיעברו עליו ג' שני ערלה עם אותה שנה:
תני. בתוספתא והובאה לעיל בפיאה פ"ד ובדמאי:
כאלו כולו בארץ. דהשרשים יונקין זה מזה וכדמפרש ר' יוחנן לקמיה:
נעשה כטבל ומעושר. כלומר אליבא דר' קאמר משום שנעשה כטבל וחולין מעורבין זה בזה ולענין זה הוא כאלו כולו בארץ שמה שהוא יונק מצד ח"ל הוא חולין וכמעושר הוא ומצד של א"י הוא טבל:
שורש פטור פוטר. אם יש מעורב בשרשין שורש א' של פטור פוטר הוא את שאר השרשין ואפי' יונקין הן מן החיוב וכדמפרש ואזיל:
מאי. לענין מאי קאמר לה ר' יוחנן בפשיטות להאי מילתא אם סובר הוא כרבי דאומר שרשין חיין ויונקין זה מזה כהאי דקאמר באילן שמקצתו נטוע בארץ ומקצתו בח"ל ומכריע הוא להלכה כרבי וקאמר הש"ס דלא היא אלא מילתיה דר' יוחנן לד"ה הוא ולענין אחר הוא דקאמר הכא שורש פטור פוטר וכדמסיק ואזיל:
הן דתימר שורש פטור פוטר. הא דקאמר דפוטר הוא לענין ערלה הוא דקאמר ובשורש ישן שכבר עברו עליו שני ערלה שהשריש מתוך שלו לתוך של חבירו ויונקין שרשי אילן שנטע חבירו ממנו פוטר הוא את של חבירו מערלה אבל אם השריש מח"ל לתוך אשר בארץ לא בדא אמר שורש פטור פוטר דאפשר דבכה"ג ס"ל כרשב"ג ולחומרא דצד הנטוע בארץ חייב וצד ח"ל פטור ולא הוי כמעורב של חיוב ושל פטור זע"ז:
והתנינן ר' יוסי אומר וכו'. ואמאי של צד הפנימי חייב ויפטור צד החיצון לצד הפנימי דהא יונקין זה מזה למטה ואת אמרת שורש הפטור פוטר:
ר"ז אמר לה סתם. להאי שינויא דלקמיה ור' הילא אמר לה בשם ר' אלעזר שאני במתני' שראוי הוא צד החיצון לחשוב עליו שיהא גם הוא למאכל ולחייבו במחשבה זו כדאמרינן לעיל ולא מיקרי שורש הפטור לגמרי מכיון שיכול לבוא לידי חיוב:
שרשים אין בהן ממש. ומשום דקאמר לה סתם בשם ר' יוחנן שאל לו ר"ז אם בפירוש שמעת להא מר' יוחנן ולענין דין ערלה דקיימינן כאן או דלאו הכי הוא אלא בערלה הויתון קיימין כלומר בעוד שהייתם עומדין לעסוק במס' ערלה ונזכרת להדא מילתא שאמר לענין בכורים שרשים אין בהם ממש וכהאי דאמרינן לקמן בפ"ק דבכורי' בענין דבעינן שיהו כל גידולים מאדמתך וחשבת דגם לענין ערלה אמר לה אבל לאו מילתא הוא דהא אמרינן לעיל בשם ר' יוחנן דשורש פטור פוטר לענין ערלה:
הן דתימר. השתא מפרש לה ומילתא באנפי נפשה היא כלומר והא דאת אמר בעלמא להאי מ"ד דס"ל שרשין אין בהן ממש דוקא בשהשרישו מח"ל לתוך הארץ דאין בהן ממש לפטור אבל איפכא יש בהן ממש ולחיוב דלחומרא אזלינן:
סיפקה. ילדה שסיפקה לזקינה ויונקת ממנה פטור מערלה וכן לח"ל להנטוע בח"ל ויונקת משם פטור מד"ת בערלה דאין ערלה בח"ל אלא מהלכה:
להקדש חייב וכו'. וכדמפרש טעמא דלהקדש חייב משום שראוי הוא לפדותו ולחייבו בערלה וכן אם סיפקה לצד העליון של אילן שהוא לסייג או לצד התחתון שהוא לסייג אע"ג דעכשיו פטור מ"מ איכא ביה צד חיוב מכיון שהוא ראוי לחשוב עליו למאכל ולחייבו:
ר' יוסי כרשב"ג. על ר' יוסי דמתני' קאי מי נימא דמילתיה אתייא כרשב"ג דברייתא דלעיל דס"ל צד הנטוע בארץ חייב ושל ח"ל פטור וה"נ בצד הפנימי והחיצון דקאמר ר' יוסי וקאמר הש"ס דלא היא אלא אפ"ת דיסבור ר' יוסי כרבי דלעיל שאני ערלה ממעשרות דערלה תלויה לדעתו לפי מה שיחשוב על האילן כך הוא אם לחיוב שהוא למאכל או שיחשוב עליו לסייג שהוא פטור ובדידיה תליא מילתא אבל מעשרות אינן תלוין לדעתו אלא מה שבארץ חייב ומה שבח"ל פטור ואם מקצתו בכאן ומקצתו בכאן חיוב ופטור מעורבין זה עם זה ואיכא למימר דאזלא מילתיה דר' יוסי אפי' כרבי דלעיל: