אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי עירובין· רבי משה מרגלית

פרק א

הלכה א

מתני' מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. דין המבוי כך הוא אם יש לו ג' מחיצות וראשו אחד פתוח לרה"ר וזהו נקרא מבוי סתום דינו ככרמלית שמותר מן התורה לטלטל בתוכו אפילו באלף אלא שמדברי סופרים אסור לטלטל בתוכו כי היכי דלא אתי לאחלופי בר"ה שאסור מן התורה לטלטל בתוכו אם רחב ט"ז אמה שדומה לדגלי המדבר דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן ואשכחן בעגלות של לוים שברוחב ט"ז אמה היו מהלכין והואיל אם היה מפולש משני ראשיו לרה"ר ורחב ט"ז אמה אסור לטלטולי ביה מדאורייתא גזור ביה רבנן אפי' בסתום ראשו א' אם ראש הב' פתוח לר"ה ואין מטלטלין בתוכו עד שיעשה לו תיקון או בלחי בצד ראש הפתוח או בקורה על גביו. וכן אם היה מפולש משני ראשיו והעם נכנסין ברוח זו ויוצאין בשכנגדה אלא שאינו רחב ט"ז אמה שרי לטלטולי ביה מן התורה שהרי דינו ככרמלית וחכמים אסרו לטלטל בתוכו עד שיעשה. לו תיקון ותיקונו של מבוי המפולש הוא שעושה לו צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן והשתא קאמר התנא שאם תיקן להמבוי בקורה ונותן להקורה גבוה מעשרים אמה ימעט שצריך הוא להשפיל את הקורה עד שתהיה למטה מעשרים או שיעשה למטה איצטבא ברחב טפח עד שיתמעט הגובה מעשרים עד הקורה וטעמא מפני שתיקון הקורה משום היכירא הוא ולמעלה מעשרים לא שלטא ביה עינא והלכך אם היה בהקורה אמלתרא והוא כמין כיור וציור עד שיהיה הכל מסתכלין בה אע"פ שהוא למעלה מעשרים אמה כשרה:

רבי יהודה אומר אינו צריך. דס"ל לרבי יהודה דטעמא דקורה משום מחיצה ואמרינן בה פי תקרה יורד וסותם ואע"פ שהוא למעלה מעשרים. ואין הלכה כר' יהודה דקיימא לן קורה משום היכירא ולחי הוא משום מחיצה ולפיכך נמי חלוק דין מבוי שהכשירו בקורה מדין מבוי שהכשירו בלחי לענין חיוב זריקה מרשות הרבים לתוכו או מתוכו לרשות הרבים לפי שהקורה משום היכר הוא לענין היתר טלטול בתוכו אפי' מדרבנן אם נשתתפו בו אבל לענין חיוב זריקה נשאר כמו שהיה שאין כאן אלא ג' מחיצות שלימות וג' מחיצות היכא שראשו פתוח לרשות הרבים דין כרמלית יש לו לכל מילי לענין טלטול שצריך תיקון מד"ס וכן לענין זריקה והלכך הזורק לתוכו פטור מן התורה כדין הזורק מר"ה לכרמלית אבל מבוי שהכשירו בלחי ולחי משום מחיצה הוא והרי יש כאן ד' מחיצות והוי רה"י גמור והזורק מר"ה לתוכו או מתוכו לר"ה חייב. ואין המבוי ניתר בלחי או בקורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחות לתוכו ויהיה ארכו מד' אמות ולמעלה ויהיה ארכו יותר על רחבו אבל מבוי שארכו כרחבו הרי הוא כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים משני רוחותיו וכל לחי במשהו או בפס רחב ד' טפחים מרוח אחת:

והרחב מעשר אמות ימעט. מפני ששיעור עשר אמות הוא רחב סתם פתחים וטפי מהכי לאו פתח מיקרי אלא פירצה ואנן פתח בעי' וצריך לנעוץ קנים למעט רוחב כניסתו ולהעמידו על עשר או פחות:

ואם יש לו צורת הפתח. שהוא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם אף על פי שאינו נוגע בהם אין צריך למעט. וכל אמה האמורה בכל מקום בין בשבת בין בסוכה וכלאים הוא אמה בת ששה טפחים וכל טפח ארבע אצבעות באגודל אלא שלפעמים משערין באמה בת ששה טפחים עוצבות ודחוקות זה לזה ופעמים משערין באמה בת ששה טפחים שוחקות ורווחות וזה וזה להחמיר כיצד משך המבוי בד' אמות שוחקות וגובהו עשרים אמה עוצבות רוחב הפרצה עשר אמות עוצבות וכן כל כיוצא בזה להחמיר וכיוצא בהם לענין סוכה וכלאים:

גמ' ר' יוסה אמר לה סתם. ולא בשם רב ורבי אחא קאמר לה בשם רב לפרש טעם פלוגתייהו דרבי יהודה ורבנן במתני':

מפתחו של היכל. שהיה גבהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות כדתנן בריש פ"ד דמדות:

מפתח האולם. שהיה גבהו מ' אמה ורחבו עשרים אמה:

ופריך אם ר' יהודה. מפתח האולם גמר אם כן דיו להכשיר ארבעים אמה גובה בדוקא כדתנינן תמן במדות (שם) פתח האולם וכו' ואלמה תני ר"ח אליבא דרבי יהודה אפי' ארבעים וחמשים אמה כשר ובר קפרא תני אפי' מאה אמה:

אמר ר' אבין וכו'. כלומר אלא דלא רבנן ילפי מפתחו של היכל ולא רבי יהודה יליף משל אולם אלא לשיטתייהו הוא דאזלי כדתנינן תמן לקמן סוף פ"ט:

וכן גשרים וכו' דברי ר' יהודה. דס"ל ב' מחיצות דאורייתא ואמרי' פי תקרה יורד וסותם והלכך מכשיר ג"כ כאן אפי' גבוה ביותר דלדידיה דס"ל קורה משום מחיצה אמרינן פי תקרה יורד וסותם. ורבנן כדעתיהון דלא ס"ל התם פי תקרה יורד וסותם כדמפרשינן לקמן שם וה"נ במבוי לא שייך אליבייהו למימר פי תקרה והואיל וסבירא להו דקורה לאו משום מחיצה אלא להיכרא דלא ליתי לאחלופי בר"ה והלכך טפי מכ' אמה דליכא היכרא ימעט:

היך מה דתימר תמן וכו'. סיומא דמילתא אליבא דרבי יהודה היא. והגי' בריש סוכה יותר נוחה היא דגריס התם היך מה דאת אמר תמן את רואה את התקרה כאלו היא יורדת וסותמת כך את אמר הכא את רואה את המלתירה כאלו היא יורדת וסותמת. ובכאן נתהפכו התיבות בהעתקה. מלתירה היא הקורה של המבוי כפשטה ולאו דאית בה ציורי שאותה נקראת אמלתרא:

היא דעתיה דר' יודה בסוכה וכו'. כעין קושיא היא דמכדי חזינן דטעמיה דר"י ודרבנן בסוכה כמו במבוי דלרבנן משום היכרא ורבי יהודה לית ליה משום היכרא ואיפלוגי בתרתי למה לי. ויש לפרש נמי בניחותא דקאמר דטעמייהו בפלוגתא דסוכה כעין דפליגי במבוי וקאמר הש"ס עלה ולא דמיא וכו' כלומר דמ"מ לא דמיין להדדי דיני דסוכה לדיני דמבוי כדחשיב לקמיה:

דוקרנין כשרין בסוכה. אם נעץ ארבעה קונדסין בארץ וסיכך על גבן:

ופסולין במבוי. שאם נעץ שתי יתידות בשני כותלי מבוי מבחוץ והניח קורה על גביהן פסול דבעינן קורה ע"ג מבוי וליכא:

ותני. בברייתא כן הביא וכו':

הדא דתימר. דבמבוי פסול היינו דוקא בגבוהין הדוקרנין משלשה ולמעלה מכותלי המבוי אבל בפחות משלשה כשר דכל פחות מג' אמרינן לבוד והוי כמונח הקורה על גבי מבוי:

בשאין בהן רוחב ארבעה. בהא הוא דפסול בגבוהין שלשה מכותלי המבוי אבל אם יש בהן רוחב ארבעה הואיל ומקום חשוב הוא נחשבין כאלו הן מכותלי המבוי עצמו ואפילו גבוהין כמה כשר דהוי כאלו כותלי המבוי נגבהו ובלבד שיהיה תוך חלל עשרים:

דפנות. וכן יש בדפנות שהן כשרות בסוכה ופסולות במבוי כדמסיק ואזיל דתני בברייתא כן גבי סוכה שתים כהלכתן וכו' ובמבוי אינו כשר עד שיהא מגופף מארבע רוחותיו והיינו ג' מחיצות ולחי או קורה דהוי כמגופף מד' רוחותיו:

רחב וכו'. וכן ברוחב מי' אמות דבסוכה כשרה שהרי שלישית אפילו טפח אפי' הסוכה רחבה כמה ובמבוי אם הוא רחב מי' אמות פסול אם אין לו צורת הפתח:

הדלה עליה וכו'. ויש שבסוכה פסולה ובמבוי כשר כגון הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וסיכך על גבה פסולה כדתנן פ"ק דסוכה ואלו במבוי כשר כדתנינן בתוספתא דמכילתין פ"ק מבוי המקורה מרוח אחת והדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסם מרוח אחרת אין צריך כלום:

הדא דתימר על בית סאתים. כלומר והא דכשר במבוי בהדלה עליה את הגפן וכו' דוקא עד בית סאתים אבל אם הוא יותר מבית סאתים והדלה עליה את הדלעת ואת הקיסם נעשית כמחיצה של קרפף שהוקף לדירה. דמדינא מותר לטלטל בו אפי' ביותר מבית סאתים ואם נזרע רובו הזרעים מבטלין את הדירה ואין מטלטלין בו אלא בד' אמות וה"נ במבוי כן:

חמתה מרובה וכו'. דברים שבין סוכה למבוי קחשיב ואזיל:

לא סוף דבר מקורה. כולו אלא אפילו נתן מלתרא אחת ע"ג בשביל תקרה ויש בו רחב ד' טפחים מתרת את המבוי ואפילו גבוה כמה דהוי כמבוי מקורה וא"צ תיקון אחר:

ר' אחא רבי חיננא בשם כהנא אין הלכה כר' יודה. כצ"ל כדקאמר לקמן בהדיא. וכן הוא לקמן ריש פ"ו:

דלא כן מה אנן אמרין וכו'. כלומר דפריך הש"ס מאי קמ"ל וכי אי לאו דקאמר אין הלכה היינו אומרין תהא הלכה כר' יודא נגד חכמים החולקים עליו בתמיה:

אלא בגין דאמר רבי יעקב בשם ריב"ל הלכה כדברי המיקל בהלכות עירובין ואפילו ביחיד אצל רבים כדמסיק ואזיל:

ואמר רב נחמן בשם ריב"ל. לקמן בפרק מי שהוציאוהו הלכה כר' יוחנן בן נורי דקאמר במתני' שם מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח וחכמים אומרים אין לו אלא ד' אמות. ומקשינן עלה לא כן וכו' לא כן וכו'. כלומר מאי איצטריך ליה לריב"ל למימר. הלכה כר' יוחנן בן נורי הא כבר שמעינן ליה דקאמר הלכה כדברי המיקל בעירובין:

וקשיינן עלה. דמאי קישיא הא שפיר איצטריך משום דהוינן סברין מימר דוקא ביחיד אצל יחיד הא יחיד אצל חכמים לא הלכך אתא וכו' לאשמעינן דהלכה כר' יוחנן בן נורי ואפי' במקום החכמים החלוקין עליו:

וכא וכו'. השתא מסיק לשנויי הקושיא על כהנא משום דהכא נמי ה"א תהא הלכה כר' יהודה דמיקל בעירובין קמ"ל דאין הלכה כר' יהודה. א"נ האי וכא תהא הלכה כר' יהודה מסקנת הקושיא היא והכי פריך דאמאי לא תהא הלכה כר' יודה הא מסקינן התם גבי פלוגתא דרבי יוחנן בן נורי דהלכה כדברי המיקל בעירוב ואפילו ביחיד במקום רבים וא"כ ה"נ כן. והשתא שייכא שפיר הא דמייתי לשמואל דלקמיה:

שמואל אמר וכו'. וכן נמי אמר שמואל הלכה כדברי המיקל בעירוב וא"ל רב חייא בר אשי אם כגון הא דתנינן לקמן בסוף פ"ט וכן גשרים המפולשין וכו' נמי הלכה כר' יודה הוא ואהדר ליה שמואל וכי לא עירובין אמרתי לך אלא מחיצות בתמיה דהתם במחיצות פליגי וסבר כהנא נמי כהאי דשמואל לחלק בין עירובין למחיצות. ולפום כן צריך הוא מימר אין הלכה כר' יודה והאי מלתא גופא קא משמע לן נמי דטעמא דהכא אין הלכה כר' יודה משום דה"נ במתני' פלוגתייהו במחיצות הוא דהוה כדפרישית במתני':

לא אמר אלא למעלה וכו'. אמתני' הוא דמהדר דלא אמר אלא דוקא בשהקורה היא כולה למעלה מעשרים ממש. הא בסוף עשרים שהקורה כלתה בסוף גובה עשרים ואע"פ שמקצתה למעלה מעשרים כשר. ואתיא האי מילתא כרב דלקמיה:

דרב אמר סוף שיעורין להקל. כלומר סוף דבר בשיעורין של חכמים אזלינן לקולא:

רבי יוחנן. שמעינן ליה דס"ל סוף שיעורין להחמיר וכהאי דאמר רבי יוחנן מבוי שקורתו למעלה מעשרים אם בא למעט נותן קורה למטה הימנה בתוך עשרים וממעט החלל בתוך עשרים. ואמר ר' יוסי ענה והוא שיהא כל הכשר הקורה בתוך עשרים אלמא דסוף שיעורין להחמיר:

רבי חלקיה קאמר דההיא אפילו כרב אתיא שאף על פי דס"ל לרב סוף שיעורין להקל מודה הוא הכא בשהיתה הקורה כולה למעלה מעשרים ובא למעט שצריך שיהיה המיעוט כולו בתוך עשרים:

דרב אמר שחיטה וכו'. כלומר וכדאשכחן גבי שחיטה דסבירא ליה לרב מחצה על מחצה כשרה דמדינא מחצה על מחצה כרוב דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשייר רובא:

ולמה אמרו מחצה על מחצה פסולה מפני מראית העין. שלפעמים יטעה ויסבור ששחט רוב ולפיכך אמרו חכמים ברוב. וה"נ שאם תימר שיתן בתוך עשרים וכלומר שלא ידקדק בהמיעוט ויתן מקצתו בתוך עשרים אף הוא נותן למעלה מעשרים שיסבור שתיקנו ובאמת לא תיקן כלום. הלכך אמרו שידקדק שיהא כל הכשר קורה בתוך עשרים. אבל אם מתחלה לא נתן הקורה למעלה מעשרים אלא בסוף עשרים כשר:

ימעט. קתני במתני' ומפרש כיצד ימעט עושה איצטבא על פתח המבוי מלמטה תחת הקורה ומתיר את המבוי בכך:

כמה יהא בה. ברוחב האיצטבא לתוך אורך המבוי:

ארבעה טפחים כדי מקום. כצ"ל. ובספרי הדפוס טעות אגב שיטפא דלקמן. דארבעה טפחים מקום חשוב הוא בכל מקום:

טפח כדי קורה. כלומר היכר שלמטה כהיכר הקורה שלמעלה דשיעור הקורה רוחב טפח:

חברייא אמרין כל שהוא. סגי שהרי אין כאן עכשיו גובה עשרים על רוחב טפח שנתמעט בכל שהוא שלמטה:

צריך לחוק. בקרקע המבוי כדי להשלימו לעשרה:

כמה יחוק. משך החקק לתוך אורך המבוי:

כדי מבוי. שהכשר מבוי בארבע אמות:

ומתיר המבוי בין מבפנים בין מבחוץ. שהחריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי הוא כמחיצה ומתיר מבחוץ שנראה המבוי כסתום וכן מבפנים דעכשיו יש בו הכשר גובה. ועמוק עשרה דנקט משום התירו מבחוץ הוא:

בתוך שלשה לכותלי המבוי. דאז כלבוד דמי:

ואפי' כמ"ד תמן ארבעה. גבי שתי קורות דפליגי בתוספתא פ"ק היתה יוצאת זו מכותל זה וזו יוצאה מכותל זה או שהיתה יוצאה מכותל זה ואין מגעת בכותל אחר אם יש שלשה טפחים ה"ז צריך למעט. רשב"ג אומר ארבעה דס"ל פחות מארבעה הוי לבוד. והשתא קאמר דאף רשב"ג מודי הכא בשלשה דשאני תמן שהוא חוץ למבוי ברם הכא בתוך המבוי שהרי עיקר התיקון של החריץ להכשיר הגובה של תוך המבוי ולפיכך נמי צריך רחב ארבעה לתוך אורך המבוי. הלכך מודה הוא שצריך שיהא בתוך שלשה לכותלי המבוי:

עשה גדר וכו' מתיר המבוי. דהחריץ והגדר דין אחד להן:

היה שם גדר. כגון חומת אבנים שנפלה ונעשה גל משופע:

אם מתלקט הוא עשרה טפחים. גובה מתוך שלש אמות וקודם שיגיע לכדי הילוך שלש אמות במידת שיפועו עדיין אין בגבהו עשרה טפחים:

צריך קורה. להתיר המבוי:

ואם לאו. אלא שהוא מתלקט גובה עשרה קודם שיגיע לכדי הילוך שלש אמות הרי הוא כמחיצה ואין צריך קורה:

אית תניי תני מתוך ארבע. אמות ומפרש לה דמאן דמחמיר וקאמר מתוך שלש כרבנן ומאן דמיקל וקאמר מתוך ארבע רבי מאיר היא דשמעינן ליה דמיקל בכה"ג כדתנן לקמן בפרק כיצד מעברין גבי מדידת תחומין היה מודד והגיע לגיא או לגדר מבליעו וחוזר למידתו. ואם אינו יכול להבליעו בזו אמר רבי דוסתאי בר ינאי משום ר"מ שמעתי שמקדרין בהרים. וה"נ מאן דמיקל אליבא דר"מ הוא:

היה מונדרן באמצע המבוי. מדרון משופע ושיפועו הולך לצד פנים של המבוי:

לעליונים. הדרים במבוי ולפנים נידון השיפוע משום חריץ ומתיר ולתחתונים הדרים במבוי לצד חוץ ושם הוא גבהות של המדרון נידון להם משום גדר:

הרחב וכו' נותן מלתרא. קורה או פס אחד בפתח המבוי למעט רוחב הפתח ומתיר בזה כל המבוי:

לרוחב איתאמרית. על ואם יש לו צורת הפתח קאי דקתני במתני' גבי רחב מעשר אמות:

ורבנן עבדין לה. להך התירא אפי' בגבוה שאם יש לו צורת הפתח אפי' גבוה ביותר א"צ למעט:

ולא כפרוץ למלואו הוא. ואמאי תהני ליה צורת הפתח ברוחב ביותר הרי פרוץ במלואו הוא לר"ה ומשני נעשית כאכסדרה בבקעה שעומדת ע"ג עמודים ובין עמוד לעמוד פתוח הוא. ואע"פ שהיא כנפרצה במלואה ברוח אחת והוא יותר מעשר אמרינן פי תקרה יורד וסותם ומותר לטלטל בכולה:

רבי מתיר אכסדרה בבית שריי. וכך הורה רבי להתיר אכסדרה בבית שערים מקום שהיה רבי דר בו:

כמה עמודים היה בה. באותה אכסדרה שהתיר רבי:

ולא פליגי. רבי חייה ורבי יוסי אלא דמ"ד ששה לא מחשב אילין שנים החיצונים שעמהן היו שמנה. ומ"ד שמנה מפני שחושב גם שנים החיצונים:

לא סוף דבר ששה וכו'. כלומר אין הדבר תלוי בעמודים אלא אם היו רבים בוקעין בה דרך הפתח אפילו אין בה אלא שנים ופתוח פתח אחד ביניהם יהו אסורין דהואיל ורבים בוקעין דרך שם כפירצה היא. ואם אין הרבים בוקעין בה אפי' כמה עמודים ופתוחה בהרבה פתחים יהו מותרין לטלטל בה:

ומה דהוה עובדא הויא עובדא. כלומר המעשה שהיה כך היה שהיו שמונה עמודים באותה אכסדרה שהתיר רבי אבל אין הדבר תלוי בחשבון העמודים:

אכסדרה וכו'. כלומר ואשכחן פלוגתא בנפרצה למילואה לר"ה:

ולא מודי שמואל במבוי שהוא מקורה כולו ואפילו למעלה מעשרים שהוא כשר וכלומר ואפילו נמי פתוח יותר מעשר דאמרי' ביה פי תקרה והרי אכסדרה ג"כ מקורה היא:

אלא מיסבר סבר שמואל וכו'. כלומר אלא מי נימא דסבר שמואל דאפילו במבוי מקורה כולו בעינן ג"כ שיהא כל הכשר הקורה בתוך עשרים כמו במבוי דעלמא שתיקונו בקורה אחת בלבד. וא"כ כל דיני שאר מבוי יש לו ולהכי מחמיר שמואל נמי באכסדרה:

אתא וכו'. וכן אתא רבי אחא וקאמר בשם ר' הושעיה דאין ה"נ דלעולם בעי והוא שיהא הכשר הקורה בתוך עשרים:

אמר ר' יוסי ואפילו וכו'. כלומר דהדר קאמר ר' יוסי דלא היא דאפילו תימא דסבר שמואל במבוי המקורה שאפילו הקירוי למעלה מעשרים כשר ולא קשיא להא דסבר גבי אכסדרה דלא דמי מבוי לאכסדרה שהמבוי נעשה לתשמיש בתים השרויים בתוכו ומכיון שהוא מקורה כסתום הוא אבל אכסדרה לא נעשית אלא לתשמיש דבר בתמיה דסתם אכסדרה לא לתשמיש עבידא אלא להלוך ולטיול בעלמא:

אילו מבוי שאינו מקורה וכו'. כלומר תדע שהרי גבי מבוי שאינו מקורה ותיקונו בקורה אחת ונתונה בתוך עשרים שמא אינו כשר דודאי תיקונו בכך וכשר. ואלו אכסדרה שהיא פרוצה למעלה ודאי אינו מועיל בה תקנת קורה אחת דסתם אכסדרה לית לה מחיצות שלימות ולהכי נמי מחמיר בה שמואל. וס"ל דלא אמרינן בה פי תקרה:

היה רחב. המבוי בתוך כמו ט"ו אמה:

עושה פס של ג' אמות וכל שהוא. ומעמידו רחוק מן הכותל שתי אמות והוי ליה עומד מרובה על הפרוץ באותן ה אמות היתרין והאי כל שהוא כדמפרש ואזיל אותו וכל שהוא היותר על שלשה אמות נידון משום לחי אצל העשר אמות שנשארו שהן כפתח והשאר כלומר ואותן החמש האמות היתרין בהרוחב המבוי ניתרין באותן ג' אמות של הפס שצריך שיהו כך כדי שיהא העומד רבה על החלל כדאמרן:

ויעשה פס ד' טפחים ולא כן תני. בתוספתא פ"ק הרחב מעשר אמות מעמיד פס באמצע ונותן קורה על אחד מהם ודיו וסתם פס באמצע צריך שיהא ברחבו ד' טפחים. ואמאי נקט רב האי תקנתא ולא כדתני בתוספתא:

כדי להתיר שניהם בלא קורה. כלומר שאם מתקן הוא בפס ד"ט באמצע הוי ליה כמחלק המבוי לשנים וצריך מיהת קורה לצד אחד וכדתני בתוספתא נותן קורה על אחד מהן והיינו על אחד מהצדדים הלכך נקט רב האי תקנתא דפס ג' אמות וכל שהוא ומעמידו ב' אמות רחוק מהכותל כדי להתיר שני הצדדין בלא קורה. ומשום שאותו כל שהוא נידון משום לחי לכאן ולכאן ויש כאן היתר בלא קורה:

אית תניי תני מעמיד קנה ודוקרן. אם המבוי רחב מעשר אמות מעמיד קנים ודוקרנין והן יתדות כדי למעט ברוחב:

נותן קורה באחד מהן ומתיר. את כולו:

והוא שהעמיד קנה ודוקרן. כדי למעט הרוחב דאז צריך שתהיה הקורה על כל פני רוחב המבוי ולא סגי בפתח אחד מהן אבל אם מיעט הרוחב בפס ד' טפחים באמצע בהא הלכה כרשב"ג שא"צ קורה אלא באחד מהן כדתני בסתם תוספתא וכדלעיל:

ותני. נמי בברייתא אחריתא כן:

והוא שנתן על האמצעי. כלומר במקום דשייך אמצעי שיש כמה פתחים ואחד מהן אמצעי בתוכן דכשהוא נותן הקורה על האמצעי מתיר אותו הפתח שמצד הזה בעומד מרובה על הפרוץ וכן אותו הפתח שמצדו השני:

אבל אם נתן. הקורה על פתח החיצון א"כ ניחא דמתיר הפתח שבצידו וסמוך לו שהעומד שבכאן והוא הפתח שהקורה נתון עליו מתיר פרצה שבכאן שנקרא פרוץ שהרי אין הקורה עליו ומ"מ ניתר מחמת העומד שבצדו אבל מי מתיר הפרצה שלהלן שאינו סמוך לו והלכך לא משכחת לה אלא בשלשה פתחים ונתן הקורה על פתח האמצעי ולא כדקתני ארבעה פתחים:

תפתר כרשב"ג. דמתיר בנתן קורה באחד מהן סתם ומשמע אפילו יש לו כמה פתחים דיו בנתן באחד מהן:

ולית את ש"מ כלום. לדייק בהאי ברייתא כדבעית למידק אלא כרשב"ג הוא דאתיא:

מבוי עקום ומפולש. כגון שעשוי כמין חי"ת ומפולש הוא משני צדדין כזה דאם עשוי כמין כי יונית שהוא כעין דלית לא איירי ביה עד לקמן:

רבי יוחנן אומר נותן לחי וקורה מכאן. בראשי הפילוש ועושה צורת הפתח מכאן בעקמימיותיו מפני ששתי העקמומיות שלו כמפולש לחבירו הוא ודין מבוי המפולש שצריך לחי או קורה מכאן וצורת הפתח מכאן הלכך במבוי עקום כזה צריך צורת הפתח לכל אחת מהעקמומיות שלו:

ר"ל אמר נותן לחי או קורה. לראשי הפילוש ומתיר את המבוי וא"צ שום תיקון בעקמומיותיו דס"ל שתורתו כמבוי סתום:

על דעתיה דריש לקיש. בעיא היא מי נימא דאליבא דר"ל דס"ל שהעקמומיות כסתום מיחשבא:

בקשו לעשות להם תקנה וכו'. כלומר אם מבקשין הן כל אחד ואחד מאותן שתי צדדי המבוי לעשות להן תקנה בפני עצמן כגון שצד בני מבוי זה עירבו לעצמן וצד בני המבוי השני גם כן עירבו לעצמן:

אלו משתמשין עד מקום הכותל וכו'. אם מותרין בני מבוי אלו להשתמש עד מקום הכותל האמצעי וכן בני מבוי אלו ולא יאסרו אלו על אלו:

ולא נמצאו וכו'. כלומר דמהדר הש"ס דודאי אין להם היתר להשתמש עד מקום הכותל האמצעי שהרי כשעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן שתי רשויות הן וכשמשתמשין שתיהן עד מקום הכותל האמצעי שהוא רשות בפני עצמה נמצאו שתי רשויות משתמשין ברשות אחת ואיסרין זה על זה:

אלא אלו משתמשין דרך עקמומיות וכו'. סיומא דמלתא ובלשון תמיה מתפרשא וכלומר אלא דתימא נמי שבני מבוי אלו ישתמשו דרך העקמומיות בצד מבוי השני וכן בני מבוי אלו שבצד השני ישתמשו דרך העקמומיות בצד מבוי הזה בתמיה הא ודאי לא ס"ד שהרי שתי רשויות הן ונמצאו שתי רשויות משתמשין ברשות האסורה להן. ומכיון שמחמת שכל צד וצד כרשות בפני עצמה מכת העירוב הוא. אם כן אסורין גם כן שתיהן להשתמש עד מקום הכותל האמצעי עד שיערבו כולן עירוב ושיתוף אחד כדין כל מבוי דעלמא:

רב ושמואל. פליגי ג"כ במבוי עקום ורב סבירא ליה כרבי יוחנן ושמואל כריש לקיש:

הוון שריין בשקקה דרבי יצחק. במבוי שלו היו שרוין בשבת ומבוי עקום הוה והיה מתוקן בלחי או בקורה. ור"ל טילטל בו כדעתיה ורבי יוחנן לא אסר להן והוא לא טילטל בו:

א"ר יוחנן הניחו לבני מבוי. אלו ולא נאסר להן דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:

מה. ושואל הש"ס מה עביד לה רבי יוחנן וממ"נ קשיא עליה אם טילטל או לא טילטל. אם טילטל אם כן מחלפה שיטתיה שהרי הוא אוסר בלא תיקון צורת הפתח ואם לא טילטל א"כ יאסר לכל בני המבוי לטלטל בו שהרי הוא עצמו שרוי בתוכו ובודאי לא עירב עמהן שלדעתו המבוי הזה אינו מתוקן הוא ולא מהני עירוב לדידיה ואע"ג שלא רצה לאסור להן בפירוש מכל מקום אסורין הן מחמת רשותו האוסר עליהן. ומשני ר' יוחנן ביטל רשותו לבני המבוי שלא יאסור עליהן:

כף ר"ל לרבי יוחנן. כפה אותו בדברים עד שנתרצה וטילטל הוא ג"כ:

אמר רבי מתניא ויאות. שפיר קאמר ר' אחא שכך הוה המעשה שכפה ר"ל לר' יוחנן שיטלטל גם הוא ולא סגי בביטול רשותו דאי לאו הכי קשיא כדמפרש ואזיל:

מה טעמא דר"מ וכו'. פלוגתא דר"מ ורבנן לקמן פרק הדר גבי הא דקאמר ר"ג מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסר עליכם. ומפרש לה התם דר"ג את"ק קאי דס"ל צדוקי הרי הוא כנכרי ולא מהני ביטול רשותו עד שישכיר את רשותו. ור"ג ס"ל צדוקי אינו כנכרי ובביטול רשותו מהני דברי ר"מ אליבא דר"ג שכך אמר להם מהרו והוציאו אתם עד שלא יוציא התועב הזה ויאסר עליכם. שאף שביטל רשותו יכול לחזור בו. ואי כנכרי הוא והיה צריך שישכיר רשותו האיך יכול הוא לחזור בו. ור' יהודה פליג התם וס"ל דאף ר"ג ס"ל צדוקי אינו כנכרי ובלשון אחרת אמר להם מהרו ועשו צרכיכם מבעוד יום עד שלא יוציא היום ויאסר עליכם. ופריך התם אליבא דר"מ וכי מפקי אינהו והדר מפיק איהו לא אסר והתנן מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר דברי ר"מ ומשני אימא אינו אופר וכן קאמר הכא לקמן ריש פ' הדר כיני מתניתא אינו אוסר והיינו דקאמר כאן טעמא עשו אותו כשוגג אצל מזיד כלומר אע"ג דבמזיד הוציא עשו אותו כשוגג שאינו אוסר משום שאחר שביטל רשותו שוב אינו יכול להחזיק בו ולא חיישינן למידי ורבנן דפליגי אדר"מ סבירא להו מתוך שחשודין הן הצדוקים לטלטל שאינם חוששין על איסור דרבנן כמזידין הם לעולם ואפילו הוציא בשוגג חוזר ואוסר על בני המבוי:

אמרין ליה אין כיני וכו'. מסקנת דברי ר' מתניה הן כלומר דעל כרחך שאף ר' יוחנן בעצמו טילטל אחר שכפה אותו ריש לקיש דאי לאו הכי לא הוה מהני להו לבני מבוי במה שביטל ר' יוחנן רשותו משום דהוה אמרין ליה אם כך שבטלת רשותך מאי אהנת לן מידי דחוששין אנו:

יעשו שונאים של רבי יוחנן כצדוקי. ודרך כבוד הוא כלפי ר' יוחנן וכלומר שמא תוציא אח"כ בשוגג ואזדא ליה ביטול רשות שלך ויאסור לכל בני המבוי אלא ודאי חזר בו ר' יוחנן וטלטל גם כן הוא כדי שלא יבואו כל בני המבוי לידי מכשול:

אמר רבי יוסי ברבי בון. לרבי מתניה ומה את מדמה האי מילתא להאי דצדוקי שאני צדוקי דחשוד הוא לטלטל לפיכך החמירו בו חכמים שאפילו בשוגג כמזיד הוא וחוזר מביטול רשותו אבל הכא מה אית לך למימר וכי ר' יוחנן חשוד הוא לטלטל לשניחוש שמא יוציא בשוגג אלא לעולם בביטול רשותו סגי ולא כדר' אחא שאף הוא בעצמו חזר וטילטל:

מאי נפיק מביניהן. מאי איכא עוד נפקותא מפלוגתייהו דר"י ור"ל במבוי עקום דלעיל. וקאמר היה המבוי עשוי כמין כ"י יונית שהוא כמין דלית כזה ג"כ בינייהו דלר"י לחי או קורה מכאן בצדדי הפילוש וצ"ה בהעקמימות:

ריש לקיש אמר אפי' כמה קורות אינן מתירין אותו. בתמיה לדידך דאמרת דאף להעקמימות צריך תיקון דהוי כמפולש לגמרי. א"כ אפי' כמה קורות לא יתירו אותו. ודרך גוזמא בעלמא הוא. אלא לדידי כסתום הוא ואלו עושין לפתחן לחי או קורה וכן אלו לפתחן:

מבוי שנפרץ מכנגדו. במחיצה הפנימית שהוא כנגד הפתח הויא פירצה בארבעה. א"נ מכנגדו היינו מראשו שהיה ראשו סתום בצד אחד ונפרך שם ומכנגדו דקאמר מפני שראש המבוי הוא כנגד כותל האמצעי. ואם מן הצד אם היא יותר מעשר הויא פירצה הא בעשר פיתחא הוא:

הוין בעיי מימר. בני הישיבה דלא פליגי רב ירמיה וחברייא אליבא דרב אלא מ"ד דמן הצד יותר מעשר הוא דהויא פירצה הא בעשר מותר:

בשיש שם רוחב ארבעה. כלומר שלא נפרץ לגמרי עד קרקעית המבוי אלא שנשארו למטה גידודי ברוחב ארבעה. ומ"ד דאף מן הצד מיחשבא פירצה בארבעה בשלא נשארו שם גידודי ברוחב ארבעה:

לא כן סברינן מימר כר' יוחנן. כלומר דפריך היכי מצית אמרת כלל אליבא דרב דמן הצד ביותר מעשר דוקא הוא דהוי פירצה הא אמרינן לעיל גבי מבוי עקום ומפולש דרב כרבי יוחנן ס"ל דצריך לחי או קורה מכאן וצורת הפתח מכאן. ומכיון דאתה מתירו בצורת הפתח אליבא דרב על כרחך בשאין בפתחו אלא עשר. וכן לא בעקמומיתו שהוא הפירצה שמן הצד אלא עשר דהא רב פליג לקמן אמתני' דקתני אם יש לו צורת הפתח אעפ"י שהוא רחב מעשר אמות אין צריך למעט. וס"ל דצריך למעט דלדידיה לא מהני צורת הפתח ביותר מעשר. ואם כן שמעת מינה דלרב אפי' בעשר פירצה מקריא וצריך צורת הפתח. והיכי אמרת בשמיה דרב דמן הצד יותר מעשר דוקא הוא דהויא פרצה:

אמר ר' יוסי בר' בון. אי משום הא לא קשיא דלעולם רב ס"ל דבעשר פתחא הויא ולא מיקריא פירצה מן הצד אלא ביותר מעשר והא דבעי רב לעיל במבוי עקום צורת הפתח מכאן לא תידוק מינה דבכל מקום בעשר נמי פירצה הויא לרב אלא שאני התם משום דאיכא למימר דמיירי שהעקמימות והיא הפרצה מן הצד עשר היא דוקא וכן פתח הפילוש אינו אלא עשר ולא תקשי דאי הכי צורת הפתח למה לי תיסגי ליה בלחי או קורה מכאן ומכאן היינו טעמיה דרב דס"ל במבוי עקום צורת הפתח בעינן:

כדי לעשות כל הרשות כאחת. דמכיון דעקום ומפולש הוא נראה מתחלתו כשני מבואות וכשתי רשויות. וכדי לעשות שתיהן כרשות אחת שהיו יכולין כולן לערב ביחד ולהתיר שני הצדדין הלכך צריך צורת הפתח אע"פ שאין בפתח הפילוש אלא עשר כדי שלא יהא נראה זה כמפולש וכרשות אחרת אבל במבוי דעלמא שכבר נתקן כדינו ונפרץ בו מן הצד לעולם אימא לך דגם רב מודה דלא הויא פרצה אלא ביותר מעשר דוקא:

מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו. סמוך להקורה והימנה ולפנים. ומיירי הכא שהפירצה יותר מעשר הוא כדמוכח מדלקמיה:

אם יש שם עומד ארבעה. שנשתייר שם עדיין עומד כלפי ראשו ברחב ארבעה:

צריך קורה. כלומר קורה אחר על הפירצה דמכיון דאיכא עדיין עומד רחב ד' עד ראשו א"כ קורה החיצונה שנעשית לתיקון המבוי בשביל העומד ארבעה היא נחשבת דמקום חשוב הוא ואין קורה זו מתיר את הפרצה הואיל ויותר מעשר היא. הלכך צריך קורה אחרת להתיר הפרצה:

ואי לא. שאין שם עומד ארבעה לאו מקום חשוב הוא וקורה הראשונה מתרת הפרצה ולא צריך קורה אחרת:

מה בינו למבוי שיש לו שני פתחים וכו'. הא אמרינן לעיל שנותן קורה על אחד מהן ומתיר והכא נמי נימא דהואיל והפרצה כלפי ראשו היא כפתחא מיחשבא ואע"ג דכל יותר מעשר לאו פתח הוא ופרצה מקריא משום דקס"ד דהואיל דקאמר אם יש שם עומד ארבעה צריך קורה. ומכיון דהקורה זו מתרת אותה א"כ ע"כ דס"ל דהיכי אמרינן דביותר מעשר פירצה הויא היינו כשאין הפרצה כלפי ראשו. אבל כלפי ראשו כפיתחא משוינן לה הלכך פריך דאי הכי דכפתחא משוית לה אמאי צריך תורה אחרת לא יהא אלא כמבוי שיש לו שני פתחים דבקורה אחת סגי:

אמר רב אחא בר יעקב. דלא דמי שהרי מבוי שיש לו שני פתחים אין דרך בני אדם ליכנס בפתח הזה ולצאת בזה. בתמיה דודאי כך הוא הדרך שלפעמים נכנס בזה ויוצא בזה הילכך הואיל ומתחילה היו לו שני פתחים מניח הקורה על אחד מהן ודי בכך דקורה משום הכירא היא ובדאיכא היכרא באחד מהן מותר ברם הכא וכי דרך בני אדם ליכנס בפתח זו ולצאת בפרצה בתמיה. ומכיון שאין דרך לצאת בפרצה והפרצה יותר מעשר היא. אם נשתייר שם עומד ארבעה צריך קורה אחרת מטעמא דאמרן:

קורה אחת מהו שתתיר שני מבואות. כגון שתי מבואות זה בצד זה ונתן הקורה ע"ג אחד מהן והיא ארוכה ומגעת עד המבוי השני וכותלי המבוי השני הם נמוכין מכותלי המבוי הזה שאלו הם שוים בגובה והקורה מגעת על פני שניהן לא הוה מיבעיא לן שהרי ההיכר על פני שני המבואות בשוה הוא. אלא בגוונא דאמרן הוא דקא מיבעיא להו דמי נימא דמהני גם למבוי השני או דילמא מכיון שאין הקורה מגעת על כותלי המבוי השני בשוה כמו על כותלי המבוי הראשון לא מהני ליה:

מ"ד אסור וכו'. כלומר דלא פליגי אלא מאן דאסר בנותנין את הקורה למעלה משלשה לכותלי המבוי השני כדאמרן. מאן דמתיר מיירי בשנתונה למטה משלשה בכותלי המבוי השני דכלבוד דמיא והוה כמונחת על גבי כותלים וקמ"ל דאע"ג דאין הקורה מונחת בשוה ע"ג כותלי שני המבואות אפ"ה מתרת שניהן מטעמא דלבוד:

רבי זעירא בעי חצר. שנפרצה במלואה במה היא ניתרת:

אשכחן. ברייתא דתני פלוגתא דרבי ורבנן בהיתר החצר:

ר' יוסה בשם ר' יוחנן. אמר דגם כן קאמר ההלכה כדברי האומר בשני פסין ואני אומר בפס אחד נמי סגי:

ובלבד פס של ארבעה טפחים מכאן וכו'. זה הכל מדברי ר' יוסה הן וכלומר והא דקאמר ר' ירמיה בשם ר' חייה ובלבד פס של ד' טפחים מכאן ושל ד' טפחים מכאן לא כן אמר ר' חייה אלא אין כאן מדברי ר' חייה אלא כך פס של שלשה טפחים מכאן ושל ג' טפחים מכאן:

הוי דהוא אמר בשם ר' יוחנן פס וכל שהוא מכאן וכו'. כלומר דש"מ מזה דהא דקאמר ר' יוסה בשם ר' יוחנן הלכה כדברי האומר בשני פסין היינו בפס של כל שהוא מכאן ושל כל שהוא מכאן דהא איהו פליג על האי דקאמר ר' ירמיה בשם ר' חייה דד' טפחים בעי אלא בשל שלשה סגי אף לרבי חייא א"כ הא דקאמר ר' יוחנן דפליג על ר' חייה והצריך שני פסין אפילו של שלשה לא בעי אלא בשני פסין של כל שהוא סגי:

מבוי שארכו ורחבו שוין. אין לו דין מבוי אלא דין חצר ואינו ניתר בלחי וכו':

ולעתה בתריה. החזיר הדבר לגורסו ארבעין זימני שלא ישתכח ממנו:

לא אמרין כן. ששמואל שמע מרב הונא בשם רב כך אלא הוא גופיה שאיל לרב וכך הוא ששאלו כמה צריך שיהא ארכן של מבואות יותר על רחבן שיהא להן דין מבוי והשיב רב וא"ל אפילו כל שהוא וזהו שחזר וגרסה ארבעין זימנין ומשום שלאחר זמן את צריך לרב ולא תמצא אותו ללמוד ממנו. ולכך גרסה הרבה פעמים שיהא לו לזכרון שכ"כ הוטב הדבר בעיניו:

תמן תנינן. לקמן בפ"ו וגרסינן להאי סוגיא נמי התם:

שהמבוי לחצירות כחצירות לבתים. כשם שאסור להוציא מן הבתים לחצירות בלא עירוב כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שיתוף:

כמה חצירות יהיה במבוי. ויהא לו דין מבוי שיהא ניתר בלחי או בקורה:

אפילו חצר אחת מכאן וכו'. לא צריך שיהו סמוכות זו לזו אלא אפילו חצר אחת מכאן בראש המבוי והשנית בסופו:

אפילו חצר מכאן ובית. בלא חצר מכאן או בית מכאן וחנות מכאן:

רב נחמן בר יעקב. פליג אהני לישני אלא כך אמר ר' יוחנן:

מבוי אין פחות משני חצרות. פתוחות לתוכו ובכל חצר וחצר לא פחות משני בתים:

שמואל שאל וכו'. כדלעיל:

ההין דיירא בארעא מרבען. ובפרק הדר גריס הכין דרייא וכו' כלומר וכך עושים הדרים בא"י שמודדין במדת רבוע לכוין שיהא אורך יותר על הרוחב בכל שהוא:

חמשה מבואות פתוחין למבוי. הכתוב כאן בספרים ט"ס ואגב שיטפא דלקמן פ' הדר הוא דגריס להא על המתני' חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי וכו'. ונראה דה"ג חמש חצרות פתוחות למבוי ואמתני' דפרק הדר קאי ואיידי דמייתי להא דלעיל גריס להא. וזהו כדמסיק התם רב לא תני פתוחות זו לזו אלא פתוחות למבוי לפי שאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו כדלעיל:

עומד מרובה על הפרוץ וכו'. אמבוי דעלמא קאי שאם נסתם המבוי בראשו ויש בו פרצות בין שנשאר עומד מרובה על הפרוץ בין שהפרוץ מרובה א"צ קורה להתירו כל זמן שאין כאן פירצה ביותר כדלקמיה:

אם יש ביניהם ארבע אמות הופלג. אעומד מרובה על הפרוץ קאי דאע"ג דהעומד מרובה מ"מ מכיון שיש בין העומד לבין חברו פרוץ ד' אמות הופלג הריחוק לפי ששיעור משך המבוי ד' אמות וצריך תיקון:

פתחים פתוחים לר"ה. אם המבוי מפולש בפתחים זה כנגד זה לר"ה. וס"ל לרבי הושעיא שצריך תיקון בדלת מכאן ודלת מכאן וכל זמן שהם נפתחים נעשה מקומן רשות הרבים. ננעלים נעשה מקומן רשות היחיד הלכך כשהוא יוצא ונכנס נועל:

מבואות המפולשות לים כמפולשין לבקעה. ששניהם כרמלית הן וקא משמע לן שאין סומכין על מחיצות הים דחיישינן שמא יעלה הים שירטון של חול ואבנים אצל שפתו ויתבטלו המחיצות:

וההן שקקה דרבי חנן. והאי מבוי שדר בו רבי חנן לא צריך צורת הפתח ואף על פי שרחבו יותר מעשר אמות מפני שהוא כמתלקט עשרה טפחים גובה מתוך שלש אמות אצל פתחו ואפילו במתלקט עשרה מתוך ארבע אמות אין צריך תיקון:

תקנה תיקנו בו. כלומר מן הדין לא היה צריך כלום ואף על פי כן עשו לו מפני התקנה כדי להתיר בתים שלמטן מן התל המתלקט ולפנים ורחוקין ממנו שלא יהא נראה כמטלטלין במבוי בלא תיקון:

אם יש לו צורת הפתח. וכו' פסקא דמתניתין הוא:

הוה יתיב. ומתני לחייה בריה דרב כדתנינן במתני' אין צריך למעט והציץ רב והוציא ראשו מהחלון ואמר לו לית כן הדין אלא שצריך למעט אפילו יש לו צורת הפתח. וא"ל חנניה בר שלמיה לרב א"כ לא נתנייה כן לברך כדתני במתני' וא"ל רב דתניתיה. תני ליה כדתני במתני' ואודעיה ליה בע"פ דלית כן הדין:

וגמייא על גביהון. אפי' חבל של גמי על גביהן נמי סגי:

ציר ובן ציר. בן ציר הוא חור שסובב בו ציר הדלת כלומר דס"ל שצריך שיהא בו היכר ציר ולא יהא מחוסר אלא דלת ממש:

כיצד מתירין ר"ה. מבואות המפולשין לרשות הרבים:

ומה בידך. כלומר לא כלום היא מה שאמרת. דהא ר' אילא בשם ר' יוחנן צורת הפתח וכו' ולא צריך היכר ציר:

רבנן דתמן. של בבל דאינון מקילין בצורת הפתח ואמרין קנה מכאן וכו' ולפיכך אינון אמרין לית כן הדין ברחב מעשר אמות דמתני' דתיהני ליה צורת הפתח כדקאמר רב לעיל ורבנן דהכא רבי ינאי ור"ל והסוברים כותייהו דצריך שיהא לו היכר ציר לפיכך אינון אומרין דאית כן הדין דמכיון שיש כאן היכר ציר מהני ברחב מעשר אמות:

חנניה בן אחי ר' יהושע וכו'. על מבואות המפולשין לר"ה דלעיל קאי:

ולא דא היא קדמייתא. הא כבר תני לה רבי הושעיה לעיל נפתחים וכו' ננעלים וכו' אלמא שצריך דלת ומאי קמ"ל שמואל בהא דאמר הלכה כחנניה ואליבא דב"ה:

אמר רבי בא. הא קמ"ל שע"י דלת הוא ננעל דאי מדר' הושעיה לא ידעינן ע"י דלת דהא ננעלים סתמא קאמר:

הורי רבי אחא. בהאי דעביד צורת הפתח לתיקון המבוי שהוא צריך לעשות לפנים מד' אמות מפתח המבוי:

רבי אייבון הורי. ג"כ כההן דאמר רבי אחא:

והן. ודוקא שיהו בתוך שלשה לכותלי מבוי. דאז הוי כמונחת ע"ג מבוי דאמרינן לבוד:

תרין אמוראין. פליגי באלו יתדות מעמידי הקורה אם צריכין שיהו בריאות כ"כ כדי לקבל את הקורה ואריחיה או לא:

ר' זעירא בעי. הוקשה לו על היתירא דקורה הרי תחת הקורה אסור להשתמש דמיחשב כמן המבוי ולחוץ ותמה על עצמך היאך הקורה עצמה מתרת המבוי:

אמר רבי אחא בר עילא ולמה לא אמרו ליה. לרבי זעירא מאי תיבעי לך וכי לא אשכחן כן לדשמואל דאמר הכי בהדיא שאע"פ שהיא מתרת את המבוי אסור להשתמש תחת הקורה:

נידון כאסקופה. ובעי ר"ז כהי אסקופה קאמר אי לקולא וכאסקופה מותרת שהיא מקום פטור או כאסורה שהיא כרה"י:

עד דאנא תמן. בעוד שהייתי בבבל היה לי הספק הזה וכשעליתי לכאן לא"י שמעתי לר' יסא דאמר משמיה דר"י כזאת האסקופה וכו' דכיון שאינה רחבה ד' הוי מקום פטור לבני רה"י ולבני ר"ה להשתמש עליה ובלבד שלא יחליף חפץ של זה לזה דלא ליחזי כמוציא מרה"י לרה"ר להדיא:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה