פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי משה מרגלית
פרק ט · הלכה ד
מתני'. נתכוין להרוג את הבהמה. היה עומד אדם אצל הבהמה ונתכוון להרוג בהמה והרג את האדם פטור משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא אע"פ שקבל עליו התראה שאם אהרגנו אחייב פטור שמא לא יהרגנו:
לנפלים. אנפלים לא מיחייב דכמו דקטיל דמי:
והיה בה כדי להמית על לבו. האבן הזאת אם תכה על לבו ראויה להרוג. אבל על מתניו אין בה כדי להמית פטור דתרתי בעינן שיהא מתכוין למכת מיתה ושיכנו מכת מיתה דאם לא נתכוון למכת מיתה התראת ספק היא דהתרו בו אל תזרוק דשמא תלך על לבו:
ר"ש אומר אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור. לאו אסיפא דמילתא דת"ק קאי נתכוון להרוג את הגדול וכו' דא"כ ר"ש פוטר מיבעי ליה אלא ר"ש ארישא קאי נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור הא נתכוון להרוג את האדם והרג אדם חייב משום דהתראת ודאי הוי דמתכוין על בן ברית ואיכא התראה על בן ברית ועלה קאמר ר"ש אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור והלכה כרבי שמעון:
גמ' המית את זה ושיבר את כליו של זה. של אחר ונתחייב מיתה לזה ותשלומין לזה מהו מי אמרינן בכה"ג אין אדם מת ומשלם:
בזה חידש הכתוב. כלומר מי נימא דוקא אם נתחייב מיתה ותשלומין לאחד בזה חידש הכתוב דפטור מממון כדדרשינן מואם לא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש אבל בזה שנתחייב בתשלומין לאחר לא חידש הכתוב:
חזקיה שאל. בעיא שניה בדרך את"ל מיתפרשא אם תימצי לומר דאפילו מיתה לזה ותשלומין לזה פטור הוא מממון אכתי מיבעיא לי אי נימא דוקא היכי שהוא מתחייב מיתה שהיה מתכוון לו והיה בו כדי להמית אבל אם זרק את האבן ולא היה בה כדי להמית והמית את זה ושיבר כליו של זה מהו מי אמרינן הואיל ופטור ממיתה חייב בתשלומין דבזה לא חידש הכתוב או דילמא כיון שיש כאן צד מיתה פטור הוא מממון. וה"ה דבעיא השניה הזה מצי למיבעי אם נתחייב בממון בזה עצמו שזרקו להאבן עליו אלא איידי דבעיא הראשונה נקט שיבר את כליו של זה נקט להבעיא השניה נמי בהאי גוונא:
אמר ר' שמעון. אר"ש דמתני' קאי דסבר לה כאילין דבית רבי שהיו שונין כן:
אמר לאחד מכם אני מתכוון להרוג. ואפי' לא הזכיר שמו אלא לאחד מכם סתם:
אפי' נתכוון וכו'. כלומר אפי' בכה"ג הוי כנתכוון להרוג את זה והרג את זה ופטור ומכ"ש היכא דאמר מתכוין אני לראובן והרג לשמעון: