פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי משה מרגלית
פרק ו · הלכה ג
מתני' רחוק מבית הסקילה עשר אמות אומרים לו התודה. דקרוב לשם שמא תטרוף דעתו ולא יכול להתודות:
ותן לו תודה. אע"ג דאין אדם נהרג על פי עצמו הריגת עכן הוראת שעה היתה:
וכזאת וכזאת עשיתי. מפרש בגמרא שהודה שמעל עוד בחרמים בימי משה:
שהוא מוזמם. שעדיו הן שקרים:
כדי לנקות עצמן. מן הבריות ויוציאו לעז על הדיינים ועל העדים ואין הלכה כר' יהודה:
מה. זה אנו מבקש ממך הודאה אחת ואתה מוסיף בעצמך אחרת. וכדי לדחות אותו על שאמר לו תן תודה ותיפטר מפני שלא אמרתי לך כן אלא על הודאה זו והרי אתה בעצמך הודית כזאת וכזאת:
גמ' אסקין ניבזין ביניכון תעלו הגורלות והפילו ביניכם:
פניטוס. מלה לעז היא סוף דבר שיתפוס אחד מכם:
ולא עוד וכו'. הרי אינו אלא ל' או מ' יום שנפטר משה רבך וכבר שכחת מה שלימוד אותך על פי שנים עדים יקום דבר והתחלת להיות טועה בדין:
בדיני נפשות בטלו כ"ש בדיני ממונות. כלומר בגורל הראשון שנעשה והיה בדיני נפשות ואם בראשון בטל מכ"ש בגורלות שיעשו אח"כ אף שהן דיני ממונות:
שים נא כבוד. בשביל כבוד השם תעשה ואיני מבקש ממך אלא הודאה תן לה' תודה ותיפטר:
מהו אמנה קושטא. זהו הודאה על חרם של עכשיו שאמת הוא שעברתי ועוד אנכי חטאתי וגו' מכבר כדמסיק:
בארבעה חרמים. כזאת תרתי וכזאת ארבע:
ומנין שכיפר לו וידויו שנאמר ובני זרח וגו'. וכדמסיק כלם חמשה כתיב ומפרש מקודם דנאמר ונרמז שם עכן:
ביעשה מעשה זמרי. בן סלוא ועבר גם על עריות:
הימן. דכתיב שם זה עכן על שם שהאמין על עצמו ואמר אמנה וגו':
כולם חמשה. מנינא למה לי אלא שכולם חמשה שוין הם לעולם הבא:
להחזירו אי אפשר. אע"פ שגם העדים חזרו בהן ונתנו טעם לדבריהן כעובדא דבן שמעון בן שטח לקמן:
אם לא הרגתי עד זומם. להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים אין עד זומם נהרג עד שיהרג הנידון שנא' נפש תחת נפש וחכמים דחו לדרשה שלהן כדאמר פ"ק דמכות:
כאילו שפכת דם נקי שהרי אמרו חכמים אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהן:
שמעון בן שטח היו ידיו חמומות. על שם שהיה מתחמם ומוסר עצמו לדון לאלו שמנים נשים המכשפות כדלקמן בפרקין ונתקלאו קרוביהן של הנשים ובאו כת ליצנים ושקרנים ונתנו עצה להעיד על בנו שהרג את הנפש:
מי נפק. כשיצא ליהרג אמרו העדים לשמעון בן שטח מרי שקרנים אנחנו ורצה להחזיר לבנו והוא לא רצה:
אמרין אנן ידעינן דהוא גברא חסידא. ואם ילך ויעיד עלינו יאמינו לו ואדונינו דוד יצוה להמיתנו אלא נקדים עצמינו ונעיד עליו שהוא עשה כן:
הוא שדוד אמר. אחר שנודע לו בשקר היה:
מחרב אוריה. מעונש אוריה שהכיתיו בחרב בני עמון:
מכלבו של חסיד. שלא יהיה לי עונש על זה שנהרג בחנם בעדות שקר דכלבה:
הב דעתך. שתשתוק בדבר ואם לאו אנחנו שנים ונאמנים עליך ואין אתה נאמן עלינו להעיד בב"ד: