פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי משה מרגלית
פרק ה · הלכה ד
מתני' נמצאו דבריהן מכוונין. ומעתה צריכין לישא וליתן בדבר פותחין לזכות ואומרין לו אם לא עברת אל תירא:
אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות. וכ"ש אם אמר חובה משתקין אותו דכתיב ועד לא יענה בין לזכות בין לחובה:
או אחד מן התלמידים. היושבים לפני הדיינים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו דכתיב אחד לא יענה בנפש למות ודרשינן דעל אחד מן התלמידים קאי ולמות הוא דלא יענה הא לזכות עונה:
ולא היה יורד משם כל היום. אפי' אין ממש בדבריו שלא תהיה עלייתו ירידה לו מפני הבושה ואם יש ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם:
מעבירין דינו למחר. משום דבעי הלנת דין:
ומזדוגין זוגות זוגות. בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר:
גמ' תני. בתוספתא פ"ט:
וחזני הכנסת מחזרין אחריהן ואומרים איש פלוני. קוראין אותו בשם פלוני ופלוני היאך דעתך והוא משיב מחייב הייתי וכו':
למד תחלה. למוד דבריך כבתחלה וכן הוא בתוספתא דכל זמן שאינו בשעת גמר דין אינו יכול לחזור וללמד חובה:
תני. שם:
טעה א' מן הדיינין. ושכח דעתו שאמר אתמול:
אם היה מזכה. מן המזכין אתמול סופרי הדיינין מזכירין אותו ואם היה מן המחייבין אין סופרי הדיינין מזכירין אותו אלא אומרין לו סתם למד דבריך כבתחילה ואם יחזור לזכות יחזור בו:
מפני מה כותב דברי המזכה. טעמו ודבריו מפני מה כותבין דאי משום לידע מי הוא המזכה יכתבו פלוני זיכה ותו לא:
מפני המחייב. באמת דברי המזכין לא צריך לכתוב אלא משום דכותבין דברי המחייבין כותבין ג"כ דברי המזכין ודברי המחייבין מיבעי למיכתב כדמפרש ואזיל לטעמא:
שמא תטרוף דעתו. שמא ישכח להטעם דחייביה אתמול:
ואין חליף מילא. ואם יחלוף הדבר בטעם אחר לחובה יאמרו לו אתמול מזה הטעם אמרת לחובה ולא אמרת של עכשיו ומאחר שהוא טעם חדש א"כ צריכא שני ימים כצ"ל ונמצא דינו משתקע כלומר דלהאי טעמא בתרא מיבעי ליה השתא הלנת דין והיינו צריכה שני ימים להלין דינו עוד עד למחר ונמצא הדין משתקע ושמא יחזור בו הלילה וילמד זכות:
מפני המזכה. גופיה צריך לכתוב דבריו כדי שלא יאמרו שנים לטעם אחד משני מקראות ואין מונין להם אלא אחד לפי שאין טעם אחד יוצא משני מקראות: