פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ד
מתני' אינו יוצא מפתח פלטרין שלו. דגנאי הוא למלך להראות עגמת נפשו לפני העם:
לא היה הדבר אלא לפייס. את העם כדי שיכירו שלא בעצתו הרג יואב את אבנר ואין הלכה כר' יהודה:
דרגש. מטה של מזל העומדת בבית ונקראת דרגש:
גמ' הדא אמרה דרגש יש בו משום כפיית המטה. לשון שאלה הוא אם ש"מ ממתני' דאף דרגש יש בו משום כפיית המטה צריך לכופו ולפיכך מיסב עליו וקאמר דלא היא אלא דהמלך אינו חייב בכפיית המטה ומיסב על הדרגש משום דאין צריך לכוף את הדרגש:
אית תניי תני הנשים מהלכות תחלה. אחרי המת ללותו ואיידי דדריש לקמן שהיה דוד מפייס את העם ויוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים דריש נמי להא כדכתי' וידעו כל העם וכל ישראל כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר וכל העם לרבות הנשים:
שלא יהו מביטין בנשים. אם יהיו מהלכין אחריהן:
והכתיב והמלך וגו'. וסיפיה דהתם וידע כל העם וגו' והעם אלו הנשים דמשמע דהנשים הלכו בתחלה:
מאן דהוה מפייס נשייא. אחר שהיה מפייס להנשים היה מפייס להאנשים וכו' וכלומר שהיה יוצא ונכנס מתוך אלו לתוך אלו ואין ללמוד מכאן מי הם ההולכין בתחלה:
כתיב ויסב דוד לברך את ביתו וגו' ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום וגו' כהגלות נגלות אחד הריקים מהו אחד הריקים. זה ארכסטם. ארכי ליסטן הרק שברקים:
היום נגלה כבוד בית אבא. שהיו צנועין ביותר כדלקמיה והיום השני קדריש:
משלשל ציבחר. משלשל בגדיו מעט ומסלק מעט כדי הצורך:
אמר. דוד ארור הוא הנוגע בגוף הצנוע הזה כמו דהוא אמר ליה וכו':
ותחס. צניעותיך גרמה שאחוס עליך:
עמם אכבדה. אני אכבד אותן שאת קראת אותן אמהות ואינן אלא אימהות וצדקות יותר ממך:
אלא שגעת כעגלה ומתה. בלידתה והיינו עד יום מותה:
מפני מה ביזה עצמו על המצות. לעיני כל מפני שהיו מביטין בארון ומתים כדמצינו באנשי בית שמש ונהג דוד בזיון בעצמו לכפר על העון הזה וכדי שילמדו ממנו לנהוג כבוד בארון:
בשעה שהעלתי בארון. ונהגתי בזיון בעצמי לכבוד התורה:
בשעה שהחזירוני למלכותי. ולא עשיתי נקמה בשמעי בן גרא:
כן הות נפשי עלי. חשוב בעיני כתינוק הזה שיורד ממעי אמו ואינו יודע בגדולות: