אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי משה מרגלית

פרק א

הלכה א

מתני' דיני ממונות. דהיינו הודאות והלואות:

בשלשה. אפילו הדיוטות דמן התורה אלהים כתיב בפרשה ומשמע מומחין וחכמים הקילו שלא להצריך שלשה מומחין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין שמא יכפור הלוה ולא ימצא מומחין לכופו לדין:

אבל גזילות וחובות. וזהו חבלות בג' מומחין דאלהים כתיב בפרק שומרין ג' פעמים ומינה ילפינן לשלשה מומחין:

נזק. אדם שהזיק או שור המועד דמשלמין נזק שלם:

וחצי נזק. שור תם שהזיק ואע"ג דהיינו חבלות איידי דבעי למיתני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שאינו משלם כמה שהזיק אלא יותר תני נמי חצי נזק שאינו משלם כמה שהזיק שהרי משלם פחות ואיידי דתני חצי נזק תנא נמי נזק:

ומוציא שם רע. לא מצאתי לבתך בתולים וענשו אותו מאה כסף:

שיש בו דיני נפשות. דאם אמת היה הדבר וזנתה תחתיו וסקלוה ודיני נפשות בעשרים ושלשה הן והלכה כחכמים:

גמ' מנן תיתי ליה. דדיני ממונות בשלשה דהא ג' אלהים הכתובים בפרשה בשומרים הוא דכתיבי וזהו גזילות וכן חבלות דמה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו אבל בהודאות והלואות מנא לן:

והיו אלה לכם לחקת משפט. כתיב בפרשת ערי מקלט:

הייתי אומר. לשון קושיא הוא וכלומר דמהאי קרא נימא דהקישן הכתוב לענין שיהא צריך דרישה וחקירה בדיני ממונות כמו בדיני נפשות ולעולם דיני ממונו' בשלשה מנא לן. א"נ הייתי אומר בניחותא היא וכלומר דממשפט ילפינן דדין אחד לכל דיני ממונות והוקשו דיני הודאות והלואות לגזילות וחבלות דבשלשה וכמו דהוקשו דיני ממונות לדיני נפשו' דאפילו דרישה וחקירה בעו מן התורה והך ומנין וכו' דלקמיה ברייתא אחריתא היא וכמו והאי תנא מייתי לה מהכא:

ריבה בה דיין אחד. מדלא כתיב אל השופט:

ואין דורשין תחילות. דלגופיה איצטריך דליבעי מומחין דאלהים לשון גדולה ורבנות:

אין ב"ד שקול. דס"ל דבעינן בית דין נוטה כדי שיתקיים בו הטייה אחרי רבים:

בשנים הכתוב מדבר. קרא דאשר ירשיעון אלהים בשני' הוא מדבר וכדמסיק דאשר ירשיעון מלא כתיב:

וכרבי. ולדברי רבי א"כ ניבעי דיני ממונות בחמשה וכדי שיגמור בב"ד של ג' דהא לדידי' ארבעה כתיבי ואין ב"ד שקול הרי כאן חמשה:

אשכח תני ר' חזקיה. כלומר דבאמת אשכחן ברייתא דתני ר' חזקיה דבעי חמשה וכרבי אתיא:

הרוג על פי מטים. דכתיב אחרי רבים להטות והרוג דקאמר לאו דוקא הוא דהא בדיני ממונות מישתעי אלא כלו' דהואיל ואמרה תורה לנטות בדין ומקשינן לעדים מה עדים שנים דכתיב על פי שנים עדים וגו' אף מטים בדין צריך שיהו שנים מזכין ושנים מחייבין ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי חמשה:

לא הן גזילות הן חבלות. אטו בכלל דיני ממונו' לא הן גזילות הן חבלות ומפני מה חלקן התנא לשנותן בתרתי:

אשכח תני ר"ש בן יוחי. אשכחן ברייתא דתני רשב"י ומפרש לטעמא דהתנא במתני' דאקרא קאי כדכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ומפרש ברישא דיני ממונות כי תקנה עבד עברי והדר גזילות וחבלות בפרשה ואתא התנא מימר לך כפשוטה דקרייא כמו שהן כתובין במקרא:

ואתייא כר' יוסי בן חלפתא. כלומר דאגב דהתנא שונה כמו שהן כתובין בא להשמיענו פשוטה דקרא ג"כ לענין זה דאשר תשים לפניהם כתיב ומכאן דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכמו שאמר ר' יוסי בן חלפתא לאלו שבאו לפניו לדון ואמרו לו שידון אותם בדין תורה:

אני איני יודע דין תורה. אלא לפי טענותיכם אני דן אתכם והיודע מחשבות הוא יפרע מאותן האנשי' הטוענין שקר אבל צריך שתקבלו עליכם מה שאני אומר לכם:

לפני מי אתם עומדים. לא לפני אלא לפני מי שאמר והיה העולם דלפני ה' כתיב:

בריך רחמנא דלית אנא חכים מידון. שאיני יכול לדון ואין עלי עונש המשפט וחושך עצמו מן הדין היה ולפיכך אמר כן:

ב"ד חצוף. שעברו על תקנת חכמים:

אפילו שנים שדנו. כלומר אפי' דנו כבר אין דיניהן דין:

תמן תנינן. בפ"ד דבכורות מי שאינו מומחה וראה את הבכור וכו' ישלם מביתו דן את הדין וכו' ומוקי לה ר' בא דמיירי שקבלוהו עליהם ואמרו לו הרי את מקובל עלינו כשלשה צ"ל כדלקמיה דאי לאו הכי הא ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו דאפי' שנים שדנו אין דיניהן דין:

מה אנן קיימין. הש"ס מסיק לה להכריח אוקימתא דר' בא בשם ר' אבהו דאי לא תימא הכי קשיא במאי עסקינן דבאיזה הדבר היה הטעות שלו:

אם בשטעה ודנן משיקול הדעת. שלו ואינו מפורש בהדיא הדין דאינו כן אלא דכגון דאיכא פלוגתא וסוגיא דעלמא אזלא כחד ואיהו אזל ועביד כאידך:

בדא מה שעשה עשוי. בתמיה והרי לא קבלו אותו עליהם ואפי' בשנים שדנו ואינם מומחין אין דיניהן דין:

אם בשטעה ודנן דין תורה. כלומר שהטעות היתה במה שמפורש בדין א"כ קשיא בדא ישלם מביתו והא קי"ל טעה בדבר משנה חוזר הדין וצריך זה מי שזיכה אותו להחזיר מידו:

ר' בא וכו'. כלומר אלא ע"כ כדאמר ר' בא בשם ר' אבהו דהכא במאי עסקינן שקבלו אותו עליהם כשלשה ואמרו לו על מנת שתדיננו דין תורה ולפיכך מה שעשה עשוי דהרי קיבלו עליהם דינו והוא טעה בשיקול הדעת וישלם מביתו על שהגיס דעתו לדון יחידי דין תור':

חותם יחידי. כדכתיב הרשום בכתב אמת וזהו חותמו של הקב"ה:

ואמת הדבר. מפני שעשה ע"י המלכה בצבא גדול שלמעלה:

אימתי חותמו של הקב"ה אמת. אימתי חותם בחות' זה אחר שנמלך בב"ד של מעלה:

כל מקום שנאמר ויי' הוא ובית דינו. וכן הוא בברכות פ' הרואה:

ובנין אב שבכולם. שהוא ע"פ מדת הדין כדכתיב:

מהו אמת. ולמה חותמו של הקב"ה אמת:

א"ר בון. שהוא נוטריקון אלהים מלך תמיד:

ר"ל אמר. היינו טעמא דאלף רישיה דאלפא ביתא מ"ם באמצעיתא תי"ו בסופה ורמז היה הוה ויהיה:

ונפק דינא עם ר' בנימין. יצא הדין זכאי עמו:

אתא ר' בא בעי מיטרוף על ר' אמי. רצה להקיש ולהטריח לר' אמי על שדנו ר' יצחק ביחידי ואליף ליה ר' אמי דמומחה שכפה לדון לפניו ודן דינו דין ור' יצחק מומחה הוא:

מדרתא. על שער העיר קסרין:

לגרמיה. בעצמו וביחידי:

כיון דאינון חמו לי. מאחר שהם רואין אותי אני יושב יחידי והן באים מאיליהן לדון לפני הוי כמי שקיבלו אותי עליהן:

ותני כן. דבשקיבלו דן יחידי:

אייתיב גביה. הושיב ר' חייא רבה. תלמיד אחד אצלו שלא יהא יחידי:

ולא כן וכו'. בתוספ' פ"ז ובין בדיני ממונות בין בדיני נפשות ומשני דנימר תלמיד חבר הוה זה כר"א לר' יוחנן שהיה תלמיד חבר שלו ואותו נמנה בפני עצמו הוא:

גזר דין נפק מן דרב לגרמיה. יצא פסק דין מלפניו ודן כשהוא יחידי וכן אלו כולם:

תמן תנינן. פ"ד דבכורו':

כיני מתני' החשוד ליטול שכרו ודן. כלומר שהוא חשוד ליטול השכר בעבור שהוא דן ולאפוקי שכר בטלה דמותר הוא כדלקמיה:

דנסוק תחותי לדיקלא. שיעלה במקומי על הדקל וללקוט פירותיו וזה היה מלאכתו ושכר בטלה כגון זה שרי:

הוה רעי תורין. היה רועה בהמות והיה יודע עדות לאחד ובא זה וביקש שיבא להעיד לו וא"ל תן לי שכר בטלה שלי ותני כן דשכר בטלה מותר בין בדיין בין בעד:

סאב לחד כהן. טימא אותו ולא היה יכול לאכול תרומה שהיא יותר בזול מן החולין:

ואוכליה חולין. ופסק שצריך להאכילו חולין:

סברין. בני הישיבה מימר דמסתברא הוא שיוצאין לו דמי תרומה מתוכם דעכ"פ כפי דמי תרומה צריך זה הכהן לשלם לו:

המבצע. שהוא מחזר אחר הפשרה:

תני ר"א בן יעקב. ודריש להאי קרא לדרשא אחריתא:

מצוה לבצע. כל זמן שהוא יכול:

שנאמר אמת ומשפט שלום. אמת זה ע"פ הדין זכות לזה וחובה לזה ושלום משמע שהוא שלום לשניהם הא כיצד הוי אומר זה ביצוע שהוא מפשר לשניהם:

דן את הדין וכו'. זהו אליבא דר"א בן ר' יוסי הגלילי דקאמר לעיל המבצע חוטא ולא דריש ליה להאי קרא כדדריש ר' יהושע בן קרחה אלא דדריש לה הכי דלאחר שדן את הדין וזכה לזכאי וחייב להחייב משפט שלום הוא שלשניהם עשה טובה לזה שהחזיר לו ממונו ולזה שהוציא הגזילה מתחת ידו:

אמר ר' אבהו משפט משפט אמורין בפרשה. לא תכירו פנים במשפט כי המשפט לאלהים הוא ודרשי' כדוגמת זה הפסוק דכתיב משפט וכתיב שפטו וכלומר דר' אבהו ס"ל כהאי תנא דדריש לה לביצוע ומביא ראיה לדרשיה דעל שני מיני משפט נאמר א' לדין וא' לפשרה כדלעיל דאלו להאי תנא דדריש לה משפט לזה צדקה ושלום לזה א"כ משפט משפט למה לי:

עבדין עובדין כההן תנייא. אם עושין מעשה כהאי תנא דאמר מצוה לבצע:

תני ר"ש בן מנסיא אומר. דפעמים רשאי הוא ופעמי' שאינו רשאי:

פוטר מים. אם באת לפטור המריבה שהיא נמשלת למים ראשית מדון צריך שתפטור אותה קודם שתשא ותתן בדין:

נטוש. הדין ותעשה פשרה קודם שנתגלה לך להיכן הדין והריב נוטה א"נ סיפיה דקרא מידרש דעד שנתגלה לך הדין אתה רשאי לנוטשו ושלא להזדקק לו:

אף הפשרה צריכה הכרע הדעת. דצריך שיכריע בדעתו עם מי הדין נוטה ביותר וכפי הכרעת הדעת בזה יעשה הפשרה:

אחד רך ואחד חזק. שאם היו שניהם חזקים השני היה מסייעו:

הרי שהיה יושב אצל הדיין. והוא אינו מהדיינים כגון תלמיד לפני רבו:

וראה זכות לעני וכו'. והדיין טועה בדין מנין שלא לחלוק לו כבוד וישתוק:

אל תכניס דבריך. ולא תגורו מלשון אוגר בקיץ בן משכיל:

אנא אמרית. כך גזרתי בר"ה שיהא לראובן מאה דינר וכו' א"כ כביכול כאלו שופט ודן את בוראו שעליו לשלם לו לקיים גזירתו:

וליפרט מאותו האיש. הדיין שגרם בעיוות הדין:

יפה כח הפשרה מכח הדין. אם הדין הוא ג"כ בשנים:

ששנים שדנו אין דיניהן דין. ויכולין הבעלי דינין לחזור בהן אבל שנים שפישרו הואיל והפשרה צריכה קנין לעולם ומשקנו אין יכולין לחזור בהן:

ר' מנא אומר בנערה מאורסה פליגי. כלומר מוציא שם רע דקתני לאו בדין של הבעל מיירי וכגון שהוזמו עדיו ויהא הוא נידון לשלם את הקנס דבהא לא פליגי כדלקמן אלא בנערה המאורסה וכלומר בתחילת דין של מוציא שם רע ובדינה הא דפליגי וכגון שבא הבעל להפסיד את כתובתה וטוען פתח פתוח מצאתי ולא להורגה שאין כאן עדים שזנתה תחתיו דאי אנפשות קאתי לא אמר ר"מ בשלשה ובהא פליגי דר"מ קסבר אין חוששין ללעז דנימא שמא מחמת הקול שיצא שבאו לב"ד ישמעו עדים ויבאו להעיד עליה שזנתה תחתיו ועכשיו אין הבעל יודע בהן ותיבעי בתחלה עשרים ושלשה דשמא יבא לידי נפשות להא לא חיישינן והלכך מפסדת כתובתה בג':

ונסקלת בעשרים ושלשה. ואם יבאו עדים אח"כ ויעידו עליה שזנתה תחתיו אז תהא נסקלת בעשרים ושלשה:

וחכמים אומרים מקום שנסקלת. כלומר דקסברי חוששין ללעז ושמא יבאו עדים ותהא נסקלת בכ"ג והלכך מתחלה כ"ג בעינן ושם היא מפסדת כתובתה:

אבל במוציא שם רע. אם הדין הוא על הבעל על שהוציא שם רע וכגון שהביא עדי נפשות והוזמו עדיו כ"ע מודים דמקום שהעדי' נסקלין וכלומר הואיל ובלאו הכי דיני נפשות איכא בשביל העדים זוממין נידון הבעל ג"כ באותו ב"ד של כ"ג ולוקה ונותן מאה סלע:

הן תנינתה פלגיה. הלא במה ששנינו מפורש במתני' פליגי ואת עביד פלוגתא אחרת מה שלא הוזכר במשנה:

אלא במוציא שם רע פליגי. בדינו של הבעל והוזמו עדיו דר"מ סבר שני דינין הן דדין הבעל בממון הוא ובשלשה ודין העדים הוא בכ"ג ורבנין אמרין מקום וכו' דקסברי דין א' הוא הואיל והוצרכו לכ"ג בשביל העדים שם נידון גם הבעל:

אבל בנערה מאורסה וכו'. אם הדין הוא בתחלה בשביל כתובת' דכ"ע קסברי חיישינן ללעז ומקום שנסקלת אם יבאו עדים אח"כ שם היא מפסדת כתובתה "ונימנית בתחלה בכ"ג. וגרסינן להאי סוגיא בפ"ד דכתובות הלכה ה':

ואתיא דר' מנא כר' זעירא. פלוגתא דר' זעירא ור' אבהו התם בכתובות הוא דפליגי גם כן אם אמרינן דין אחד הוא דין הבעל ודין העדים או שני דינין הן דלר' מנא כ"ע מודי' דדין א' הוא כר' זעירא דהתם ודר"י בר בון כר' אבהו דהתם בפי' האוקימתא:

שור הנסקל כר"מ. לדברי ר"מ דס"ל שני דינין הן דין הבעל והעדים ומהו שנאמר כן גם בשור הנסקל דדינו בכ"ג ואם מועד הוא הבעלים משלמין כופר ואם דין הבעלים בשלשה הוא ודין השור הנסקל בכ"ג:

שור הנסקל כולו ממון הוא. שהרי ממונו של הבעלים הוא ובדין הוא שיהא נידון בשלשה וגזירת הכתוב הוא שיסקל בעשרים ושלשה כדדרשינן לקמן וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור וא"כ ודאי דחד דינא הוי וגזירת הכתוב שיהא נידון הכל בעשרים ושלשה:

הלכה ב

מתני' מכות. מלקות ארבעים:

בשלשה. דכתיב ונגשו אל המשפט ושפטום. הרי כאן שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד:

בעשרים ושלשה. אתיא רשע רשע כתיב הכא והרשיעו את הרשע וכתיב התם אשר הוא רשע למות מה להלן בכ"ג אף כאן בכ"ג:

עיבור החדש. מפרש בגמרא קידוש החדש ואיידי דבעי למיתנא עיבור שנה תנא נמי עיבור חדש:

בשלשה מתחילין. לראות אם יש להושיב ב"ד על כך שנים אמרו לא נשב ולא נראה אם צריכה עיבור או לאו שאין ספק לנו שאינה צריכה עיבור ואחד אומר נשב ונבדוק בטל יחיד במיעוטו שנים אומרים נשב ונראה אם היא צריכה עיבור ואחד אומר לא נשב הולכין אחר הרוב ומוסיפין עוד כדי לישא וליתן בדבר והרי כאן חמשה שנים אומרים צריכה עיבור ושלשה אומרים אינה צריכה בטלו שנים במיעוטן שלשה אומרים צריכה עיבור ושנים אומרים אינה צריכה הולכין אחר הרוב ומוסיפין עוד שנים כדי שיגמור בשבעה ועושין כמו שגמרו אלו שבעה ובגמרא מפרש הני שלשה וחמשה ושבעה כנגד מי:

ואם גמרו בשלשה מעוברת. והוא שיהא הנשיא עמהן הלכה כרשב"ג:

סמיכת הזקנים. על ראש פר העלם דבר של ציבור ועל שעיר המשתלח דאלו שתי סמיכות שהן בציבור וצריך שלשה מן הסנהדרין לסמוך עליהן. ויש במשמע סמיכת הזקנים גם מינוי הזקנים לדיינות וזה צריך בשלשה שהגדול הסומך והוא צריך שיהא ג"כ סמוך מצרף עוד שנים אחרים עמו וסומך ולשון סמיכה משום דכתיב ויסמוך את ידיו עליו ולאו דבעי למיסמך ידיה עליה אלא בשמא קרי ליה רבי ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות ואין סמיכה בחוצה לארץ אלא צריך שיהא הסומך והנסמך שניהם בארץ ישראל ואז יהיה לו רשות לדון דיני קנסות ואפי' בח"ל לפי שסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בח"ל והוא שיהיו סמוכים בארץ:

ור' יהודה אומר בחמשה. דכתיב וסמכו שנים זקני שנים ואין ב"ד שקול הוסיף עליהם עוד אחד הרי חמשה:

החליצה. מצות חליצה בשלשה דכתיב ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים מיעוט זקנים שנים ואין ב"ד שקול הוסיף עליהן עוד א' הרי שלשה ושנים אחרים המוסיפים אינו אלא לפרסומי מילתא:

והמיאונין. קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה מדעתה ויוצאת במיאון שממאנת בבעלה צריך שיהא בשלשה וביבמות מסקינן הלכה כמ"ד מיאון בשנים:

נטע רבעי. בשנה הרביעית שצריך לחללו על המעות וכן מעשר שני ואם בא לחללן ואין דמיהן ידועין כגון פירות והרקיבו שאין להן שער ידוע:

ההקדשות. אם בא לפדותן צריך שלשה לשומן:

וערכים המטלטלין. הרי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ואין לו מעות ליתן כפי דמים הקצובים בפרשה ובא ליתן מטלטלין צריך שלשה לשום אותן מטלטלין:

ר' יהודה אומר אחד מהן כהן. דכהן כתיב בפרשה ואין הלכה כר' יהודה:

ובקרקעות. אם אין לו מטלטלין ובא ליתן קרקע צריך שישומו עשרה אנשים ואחד מהן כהן לזו הקרקע שיהא כפי ערך שיש עליו ליתן:

ואדם כיוצא בהן. אם אמר דמי עלי או דמי פלוני עלי ששמין אותו כמה הוא שוה לימכר בשוק ונותן דמיו צריך שישומו אותו עשרה ואחד מהן כהן:

דיני נפשות בעשרים ושלשה. כדמפורש במתני' בסוף פרקין:

והרגת את האשה ואת הבהמה. היינו רובע ואיתקש לאשה מה אשה בכ"ג אף הבהמה בכ"ג:

ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב ואיתקש לאיש:

כמיתת הבעלים. כלומר אם היה חייב מיתה נידון בעשרים ושלשה כן מיתת השור בכ"ג:

כל הקודם להרגן זכה. ואין צריך להביאם לב"ד אלא מיד כשהמיתו את האדם אחד הורג אותן:

רבי עקיבא אומר מיתתן בכ"ג. מפרש התם בגמרא דנחש איכא בינייהו בין ת"ק לר"ע דלת"ק נחש מיתתו בעשרים ושלשה ולר"ע הארי והזאב והדוב והנמר והברדלס מיתתן בעשרים ושלשה אבל נחש כל הקודם להרגו זכה שסילק המזיק מן העולם והלכה כר"ע:

גמ' ר' אבהו בעי. אם טעמי' דר' ישמעאל דפליג וס"ל מכות בכ"ג מפני שבדין הוא לפי שלפעמים שמת ממכותיו והרי יש בו דיני נפשות:

שמע כולהון מהדא. טעמא דשלשה וחמשה ושבעה של עיבור השנה מפרש דתיקנו אותם כנגד ברכת כהנים והרמז כמו שבפסוקים אלו נתוספו בכל פסוק לברכה כך תיקנו שיתוספו בכל פעם לפי השנוי במשנה ושיחולו עליהם כל ברכת כהנים ולפיכך לא תקינו שיתחילו באותו מנין שהיו גומרין בו:

שמע כולהון מהדא. דבפסוקים האלה נרמז מנין החלוקין:

מיכן לסנהדרי גדולה של כל ישראל. כלומר מהפסוק דמייתי לקמיה ובכאן רמוז כמנין סנהדרי גדולה דס"ל כמ"ד שבעים:

אית תניי תני שבעים ואחד. היה החשבון ומצרף פסוק דמלכים עם דירמיה וג"כ רמז לסנהדרי גדולה וכת"ק דאמר שבעים ואחד:

שמסרס את ההלכה. בפילפולו ומקיימה:

להביא שני סופרי הדיינים. לרמז שני סופרי הדיינים שהיו בסנהדרין ולפיכך חלקן וכאן כתוב חמשה וכאן כתוב שבעה:

לית כאן עיבור החדש. לא תיתני עיבור החדש במתני' דכשהיו מעברין החדש ביום ל"א לא היו אומרים כלום וממילא הוא מעובר כשלא קדשו מאתמול:

אלא קידוש החדש. כשבאו עדים וקדשוהו בזמנו ביום שלשים היו אומרים מקודש החדש:

אין קידוש החדש פחות מעשרה. לפרסומי מילתא:

חברים. תלמידים חברים ואינם מסנהדרין מהו שיעלו למנין וליכנס לקידוש החדש:

ואעלי. והעלה אותי ר' שמואל בר יצחק במקום שהיו מקדשין החדש ולית אנא ידע אם מעלו יאותי במנין אם לא כדמפרש ואזיל:

פשיטא דלא סליק. כלומר הש"ס מפרש לה וכי בהא שייך לומר ולית אנא ידע הלא היה יכול לראות אם הוא במנין אם לא אלא דפשיטא דלא סליק למניינא מיהו בהא הוה מספקא ליה:

למה. לא העלו אותן למנין אין בגין דהוה חתניה שהיה חתנו של רבי שמואל שהכניס אותו ואין קרובי' מצטרפין לקידוש החדש או דילמ' משום דאין חבירים נכנסין למנין קידוש החדש והיינו דמספקא ליה:

יקרוני. יקראו לפני:

אמרתי שאתה אחד מהן. כלומר אפילו הכל יודעים שאלדד ומידד שנים הן ולא יותר אעפ"כ הייתי אומר שאתה אחד מהן וחשוב כאחד מהן ובודאי ראוי הוא לעבר שנים עם אנשים חשובים כמותך:

ואפילו כן לא עיברוה בההוא יומא. שעכ"פ היה שם אחד שנכס שלא ברשות והפליגו אותו היום בדברי תורה וביום שלאחריו עיברוה:

סנהדרין שראו את ההורג. ראו באחד שהרג את הנפש:

שנים נעשו עדים. ומהשאר לוקחים לדיינים ואלו השנים מעידין בפני השאר:

כולן עדים. הן מאחר שראו כלם כעדים הן ואין עד נעשה דיין ומעידין הן בפני אחרים:

כך חולקים בעדות החדש. אם כלן ראו את החדש:

ויקום חד. השתא מפרש לטעמיה דתניא אידך אמאי מעידין בפני אחרים ויקום חד ויעיד בפני השני שיושב ואח"כ ויקום זה ויתיב זה וכלו' שהרי יכולין שנים מהן להעיד בפני השאר ואפילו בעמידת השנים כאחת לא צריך אלא ויקום חד וכו' ואח"כ ישבו ומשני שאני הכא הואיל וכולן ראו אין עד נעשה דיין:

אזל בעי מידון קומיה. נכנס לפני רב הונא לדון עם בעל דינו וכפר בבעל דינו ואף ע"פ שהיה יודע דרב הונא יודע עדות לחבירו:

בגין דאת ידע דר' הונא אינשא רבה. ואין כבודו לילך ולהעיד לפני ב"ד אחר אתה סומך על זה וכפרת ביה:

מהו דיזיל. ומה תעשה אם ירצה ר' הונא לילך ולהעיד עלך לפני ב"ד אחר:

ועבדין כן. אם יכול אני לסלק עצמי מן הדין כדי ליעשות עד בדבר וא"ל אין ומיד סילק רב הונא לעצמו מן הדין הזה והלך והעיד לפני ב"ד אחר וגרסינן להא בפ' ראוהו ב"ד הלכה א':

תני ר"ש בן יוחי. גרסי' להאי סוגיא בפ"ב דר"ה:

שנים אתה מקדש. שנת היובל מקדשין ב"ד לשם יובל:

ולא חדשים. וס"ל כר"א התם דאמר בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו:

מהו מקודש מקוים. אחר שראו עדים את החדש מקוים הדבר אבל אין מקדשין אותו ממש כמו שמקדשין שנת היובל:

מתחילין מגדול. הגדול שבהן אומר בתחלה כדתנן ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונין אחריו:

תני לעיבור השנה מתחילין מן הצד. כצ"ל וכן הוא בר"ה:

וההן ביתא דלרע. וזה הבית שלמטה ועל בית הנשיא רמז והם לא נהגו כן:

ולא שמיע. ומתמה וכי לא שמעו דכל הני אמוראי מסכימים לדבר אחד שאמרו בשם ר' יוחנן כן:

וכבר נכנס ר' יוחנן לעיבור השנה והוא היה הקטן שבכולם וצוו לו לומר הרי השנה מקודשת בעיבורה:

אמר הרי השנה מקודשת בעיבורה. דיקדק לומר בעיבורה במפיק ה"א:

ראה לשון שלימדנו בן הנפח. ר' יוחנן קרו ליה בר נפחא ולימדנו במוצא פיו להוציא את הה"א בכח להבין הכוונה שאילו אמר בעיבורה בלא מפיק ה"א אפשר לטעות שאין הכוונה שמעברין אותה השנה בעיבור חדש אחד אלא על סתם עיבור של כל שנה ושנה והן י"א יום שיתירין ימות החמה על ימות הלבנה אבל עכשיו שאמר בעיבורה מפיק ה"א אין הכונה אלא על עיבור שלה מאות' השנה שהוסיפו לה חכמים חדש אחד:

לעיבור הולכין אחר המינוי. להכניסו למנין עיבור השנה הולכין אחר מי שנתמנה בתחלה מכניסין אותו קודם להאחר שנתמנה אחריו:

לבית הוועד. בבית המדרש לפתוח בהלכה:

הולכין אחר הרגל. מי שהוא מורגל ביותר הוא פותח תחלה וכדמפרש ואזיל:

והוא. וזהו שכל אחד יהיה מדבר במקומו הראוי לו וחותם ועונה אחר מי שפתח בתחלה כגון ר' חנינא הוא היה הראש והרגיל שבכולם היה פותח בהלכה ור"י ור"ל חותמין ועונין אחריו ואח"כ האחרים וכן ר' בא וכו' וכן כולם וכעין דאמרינן בפ' י"נ בישיבה הלך אחר החכמה:

ר' כהנא אימני קומי ר' יעקב בר אחא. אותו סמכו והמנו מקודם שסמכו לר' יעקב ואע"פ כן נכנס ר' יעקב מקודם לר' כהנא למנין עיבור שנה:

אמר אכן. אמר ר' כהנא וכי כן הוא דר' יעקב בר אחא גופיה הוא מרה דשמעתא דאמר לעיל לעיבור הולכין אחר המינוי ולא מקיים ליה שמעתיה שלא היה לו לקבל עליו להיות נכנס מקודם:

הוה קאים מצלו. היה עומד ומתפלל ונכנס רב כהנא ועמד לו מאחוריו להתפלל:

חסל. סיים ר' חייה תפילתו והיה צריך לישב כלומר לעכב ולהמתין מלפסוע אחוריו שלא יעבור לפני רב כהנא לפי שאין עוברין לפני העומד בתפלה והתחיל רב כהנא להאריך בתפלתו לאחר שסיים אמר לו ר' חייא וכי כך אתם נוהגין להאריך ולצער רבכם שהייתי מוכרח להמתין כל כך:

א"ל רבי. אל ירע בעיניך שאני מאריך בתפילה דאנא מבית עלי קאתינא וזכות התפלה יגן עלי להאריך ימים והתפלל עליו ר' חייא וזכה להזקין עד שנעשו צפרניו אדומות כמו של התינוק הזה. אקדמון ליה חד סב בעיבור. הקדימו לפניו זקן א' להכניסו למנין עיבור שנה ואותו זקן לא היה ראוי לכך:

ואעלוניה מן ההוא תרעא דלהון. ולבסוף העלוהו משם ודחפוהו מן השער שלהן ולחוץ שלא היה חכם וראוי לזה:

אמר. ר"ל כן יהא בשכרן כך ראוי להן בשכר שעברו והקדימו לאותו הזקן לפני:

ולא שמיע. ומתמה הש"ס וכי לא שמיע להו מה דאמר ר' יוחנן דאפילו ע"י שלשה רועי בקר עיברו את השנה כדלקמיה ומידי הזקן הזה כאחד מרועי הבקר ולמה דחו אותו:

בכיר ולקיש באדר מינץ. אם הוא אדר צריך שיהא בו חום שיכולין זרע הבכיר והוא השעורה וזרע האפילה שהן החטין לצמוח כאחת:

תור באדר בעדריה צ"ל וכן הוא בר"ה. אם הוא אדר דרך השור למות ממש בעדרו בבקר מחמת צינה ועם כל זה אין הקור מאריך כל היום ובצהרים בטול תאינתא ישלח משכיה צריך לו לילך להיות מיצל בצל התאינה ויפשיט עורו כלומר יתחכך שם מחמת החום:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה