פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי משה מרגלית
פרק ז · הלכה ד
מתני' מלמטה באמצע. בין שני ההרים:
מיכן ומיכן. על ההרים:
הפכו. הלוים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה כל הארורים היו אומרים תחילה בלשון ברכה:
והיו אילו ואילו. שבהר גריזים ושבהר עיבל והא דכתיב ואלה יעמדו לברך וגו' לא שהיו השבטים מברכין ומקללין אלא הלוים העומדים בין שני ההרים הופכין פניהם להר גריזים בברכה ולהר עיבל בקללה כדיליף בגמ':
גמ' אי אפשר לומר לוי למעלן כו'. לפי שכ' בתורה אלו יעמדו לברך וגו' שמעון ולוי ויהודה וגו':
שכבר נאמר לוי למטן. בספר יהושע כדכתיב וכל ישראל וזקניו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוים אלמא כהנים ולוים למטן היו הא כיצד:
אמור מעתה זקני כהונה ולויה כו'. ונמצאו ב' הכתובים קיימים. ובבבלי דף ל"ז גריס לה לר"א בן יעקב דאמר הכי ולרבי גריס התם אלו ואלו למטן הם עומדים ישראל ולוים:
הראוי לשרת. לשאת את הארון דהיינו מבן שלשים ועד בן חמשים היו למטה אצל הארון:
אף לוי כולו למעלה. והכהנים לבדן היו למטן:
מה מקיים הדין תנייא. מה מקיים ר' שמעון זה הפסוק נגד הכהני' הלוים דאלמא הלוים נמי למטה היו:
כהאי דאמר כו'. מבואר בבבלי חולין ובהרבה מקומות:
יכול אלו שבהר גריזים. השבטים העומדים על הר גריזים כדכתיב אלה יעמדו לברך וגו':
ת"ל הברכה והקללה גרסי'. דכתיבי בס' יהושע תכופין זא"ז:
דמשמע אילו כו' כלומר מי שאמרו הברכות אמרו נמי הקללות הא כיצד וע"כ על הלוים נאמר אלא שהפכו כו' כדמסיק ונכון לגרוס אחר זה יכול אילו שבהר גריזי' היו עונין כו' עד היו הופכין פניהן כלפי הר עיבל ואח"כ יכול משהיו אומרים הברכות כו' וכן היא גי' התוס' שם ד"ה מאי על:
משהיו אומרים הברכות. כולן:
הברכה ברכה אחת וכו'. ובבבלי שם יליף מברכה וקללה ברכה אחת קודמת לקללה ואין כל הברכות קודמין:
ברוך בכלל כו'. כל הברכות והקללות נאמרו בהר גריזים ובהר עיבל בכלל ובפרט ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת ארור אשר לא יקים הרי בכלל ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה ארור אשר יעשה הרי פרט וכן כולן:
שש עשרה בריתות כו'. כדמפרש ואזיל ללמוד וללמד לשמור ולעשות שכל המצות כולן טעונות ארבעה אלה ועל ארבעתן נמסרו ברוך וארור בכלל ופרט ברוך אשר ילמדו ארור אשר לא ילמדו וכן ללמד וכן לשמור וכן לעשות הרי כאן שש עשרה:
וכן בהר סיני וכן בערבות מואב. נאמרו כל המצות עם הבריתות האלה נמצא מ"ח בריתות על כל מצוה ומצוה:
הי' מוציא של הר גריזים. לפי שלא אמר יהושע כל התורה אלא מצות שבפרשה:
ומביא של אוהל מועד תחתיהן. שלאחר שהוקם המשכן דיבר הקב"ה עם משה בישוב ולמדו כל התורה. וכדאמר בבבלי שם דס"ל לר"ש כר"ע דאמר כללות ופרטות של כל מצוה נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ולפיכך חשיב לסיני ואהל מועד לתרתי:
שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. כמנין שהיו ישראל במדבר וכל אחד נעשה ערב על כל אחיו:
אם כדברי ר' שמעון בן יהודה. שמונה גם הערבות:
אין כל דבר ודבר כו' על כל פעם ופעם כו'. כלומר מ"ח בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ויש בכל אחת מהן שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים וכדאמר. בבבלי ערבא וערבא דערבא איכא בינייהו אם נעשה כל א' ערב על ערבותו של חבירו או לא דר"ש בן יהודה סבר לא נעשה כל אחד ערב על חבירו אלא שישמרו את המצות נמצא כל אחד ואחד ערב גיל מ"ח בריתות של כל אחת ואחת אבל לא נעשה ערב על ערבותו של חבירו אלא על חובתו ואתא רבי למימר לדברי ר"ש שבא למנות בריתות הערבות יש לו למנות מ"ח בריתות של ת"ר אלף ג' אלפים תק"ן ובכל א' האלה יש ת"ר אלף ג' אלפים תק"ן שכל אחד קיבל עליו ערבות חבירו וערבות ערבותו:
עד כדון דברים שנכללו ונפרטו. אדלעיל קמהדר דחשיב לכל הבריתות שבתורה בכלל ופרט דעד כאן לא שמענו בזה הפרשה אלא הדברים שנפרטו ארור אשר לא יעשה וגו' וכן כלל ארור אשר לא יקים:
דברים שנכללו כו'. כל התורה שנכלל גם כן בארור אשר לא יקים ולא נפרטו מנין שנכרתו כלם בברית בפרט:
ללמד על הכלל כולו יצא. דאותן מצות המפורשות בפרשה היו בכלל כל התורה ויצאו מן הכלל ללמד על כל המצות כולן שנכרתו בכלל ובפרט:
לא בדבר אחד. שיצא מן הכלל ללמד אמר רבי יוחנן זה דילמא בשני דברים בתמיה דלא קי"ל מדה זו אלא בדבר אחד שיצא מן הכלל אבל לא בשני דברים דה"ל ב' כתובים ואין מלמדין וכאן הרבה דברים מפורשין בפרשה:
והכא בשני דברים. לאו דוקא אלא כלומר הרבה יותר מאחד:
מכיון דכתיב בסוף. הפרשה אמן אהא דכתוב לעיל אשר לא יקים את דברי התורה הזאת נעשה כמי שכל הפרשה דבר אחד ונידון בדבר שיצא מן הכלל:
זה החזן שהוא עומד. להתפלל ולקרות בתורה ועליו נאמר אשר לא יקים שבעומדו הוא מקים התורה ומעלה אותה לפני העם. והרמב"ן ז"ל בפי' החומש לא גריס אלא זה החזן לחוד ופירש שאינו מקים ספרי התורה בארון הקדש כתיקון שלא יפלו א"נ על החזן שאינו מקים הספר תורה להראות פני כתיבתה לעם:
זה הבית שלמטן. הרמב"ן גריס שם זה הבית דין של מטה בית המלך והנשיא שבידם להקים את התורה ולמחות ביד העוברים ומבטלים אותה:
על הדבר הזה קרע יאשיה. המלך את בגדיו כשמצא חלקיהו הספר בבית ה' וקרא בו ואמר עלי מוטל להקים. והיפ"מ פירש לפי גי' הספר דעל בנין בית המקדש ועל חיזוק בדקו קאמר:
והיתה ספיקה בידו להחזיק. ביד לומדי התורה לפרנס אותם:
ר' ירמיה בשם ר' חייא כו' גרסינן והחזיק הרי זה בכלל ברוך. אע"פ שהוא לא למד כלל הרי הוא במעלת בעלי תורה כדדריש רבי ירמיה לקמיה דעתיד הקב"ה לעשות צל לבעלי המצות המחזיקים ביד לומדי תורה אצל בעלי תורה להיותם שוין במדרגה אחת:
צל. הוא כמו חופת כבוד לצל להתענג בזיו הוד ולהנצל מעונש ע"ד וסוכה תהיה לצל יומם וגו' ובויקרא רבה גריס צל וחופה:
עץ חיים היא למחזיקים בה. ללומדיה לא נאמר אלא למחזיקים בה:
מה ת"ל והחציו. ביהושע כתיב בהאי קרא דלעיל וכל ישראל וזקניו וגו' חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל ומה ת"ל והחציו דמשמע חציו המיוחד או חליו הנזכר במקום אחר:
ומרובים בהר עיבל. כדמפרש לקמיה וזהו והחציו חציו המבורר שהוא הרוב שהי' חציו בשבטים ורובא בגברי:
למה. היו של הר עיבל מרובין:
שאין שבטו של לוי כולו שם. בהר גריזים שהרי זקני כהונה ולויה למטה היו כדאיתא לעיל. אילו היה כו'. אפילו היה כל שבטו של לוי למעלה לא היו שוין שהרי חסרו כ"ד אלף משבטו של שמעון שהיו מהעומדים על הר גריזים כדכתיבי קראי אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים וגו' שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימן ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי:
רבי יוסי בר' בון. קאמר דלעולם היו שוין אם היה כל שבט לוי שם ואף שחסר משבט שמעון מפני שחסר כנגדה בהר עיבל משבט ראובן וגד שהרי לא באו מהם לארץ כנען אלא ארבעים אלף חלוצי צבא והנשארים מעבר לירדן היו:
כהנא אמר כשם שהן חולקין כאן. בהר גריזים ובהר עיבל:
כך הן חלוקין בתחילת החומש השני. בואלה שמות ואע"ג דלא דמי לדהתם דקחשיב ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן ובנימן דן ונפתלי גד ואשר ויוסף וכן לא דמו לחילוק הדגלים דקאמר תנא דברייתא דלקמיה דהתם יהודה יששכר זבולן ראובן שמעון גד מטה יוסף בנימן דן אשר נפתלי וכן כשנמנו שם לענין הדגלים ג"כ בסדר אחר הוא ולא דמו לדהר גריזים והר עיבל ה"ק כשם שחלוקין כאן שלא נזכרו כסדר תולדותם ולא כל בני אם אחת יחד כן הן בתחילת חומש השני שנזכרו שלא כסדרן וכן פירושו בדגלים להך תנא אלא דבהא פליגי דכהנא מדמי לשל חומש השני דבתרווייהו כל בני אם אחת סמוכין זולת של אם אחת הכא לאה והכא רחל ותנא דברייתא לא מדמי להאם לפי שלא נזכרו כל השבטי' שם יחדיו כי יוסף לא נזכר אלא אח"כ שאמר ויוסף היה במצרים. כן פי' היפ"מ ולבי מגמגם בה דדוחק לפרש דפליגי בענין הדמיון ועוד דלפ"ז הא דאמר בני לאה כו' צ"ל דאדברי כהנא קאי וא"כ מאי האי דקאמר טעמיה דהדין תנייא כו' וכבר נדחק שם לפרש גם בזה לשיטתו. ונראה דאיפכא גרסי' בהאי פלוגתא כהנא אמר כו' כך הן חלוקין בדגלים אית תניי תני כו' כך הן חלוקין בתחיל' חומש שני בני לאה כו'. וה"פ דכהנא סבר כשם שמצינו במנין חומש הפקודים וכן בסדר הדגלי' וכן באלה שמות האנשים אשר יעמדו וגו' תמצא בכ"מ דלא קפיד קרא אלא בבני רחל שהם נמנו תכופין זא"ז ובבני לאה לא קפיד אלא לפעמים זה קודם וזה מאוח' וכן בבני השפחות וכן תמצא בהר גריזים ובהר עיבל דיוס' ובנימין זא"ז בהר גריזים ובהר עיבל ובני לאה ובני השפחות שלא כסדרן. ותנא דברייתא ס"ל דכשם שחלוקין בתחלת חומש השני בני לאה מכאן מששה הראשונים ובששה האחרונים בני רחל א' מכאן וא' מכאן ובני השפחות באמצע כן נמי הכא דאע"ג דבקרא כתיב אלה יעמדו לברך וגו' שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימן ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי היינו לומר דאותן ששה יהיו על הר גריזים וששה אלו על הר עיבל אבל סדר עמידתן לא קפיד הכא קרא לחשוב כסדרן ואנן הוא דילפינן דחלוקין בסדר עמידתן כמו דמצינו שחלוקין בתחילת חומש שני א' מכאן כו' וכן הכא דבהר עיבל היה ראובן מכאן וזבולן מכאן ובני השפחות באמצע כמו דהתם בבני רחל. והיינו דקאמר כשם שהם חלוקין לומר חלוקין בסדר עמידתן ופליגי הכא בעיקר הסדר ולא לענין הדמיון. והיינו דמסיק רב מתנה טעמיה דהדין תנייא דבריית' דאמר אחד מכאן ואחד מכאן ובני השפחות באמצע כמו התם דכתיב שמע אלי יעקב וישראל מקוראי ודריש מקוראי לשון תקרה כמו המסדר קורות זו אצל זו נותן צד העב של זה בצד הקצר של זה ויעמדו יחדיו כן השבטים אף דכלם חשובים היו מ"מ מסדר בני השפחות באמצע ומבני רחל או מבני לאה הגבירות אחד מכאן ואחד מכאן:
כך הן חלוקין באבני אפוד. שנאמר בהן ששה משמותם וגו' הנך ששה דהר גריזים כתובים על האחת וששה דהר עיבל כתובין על השנית והיינו דכתיב והחציו אותו חצי החקוק באחת מהאבנים:
במלואותם. כתיב דמשמע שצריך למלאות ולהשלים חשבון האבנים של זו כזו כדי שיהיו כו':
בנימין דותולדותם מלא. כלומר דכתולדותם כתיב ודריש כמו שנזכרו בתולדותם וגבי בנימן כתיב ואביו קרא לו בנימין מלא וכן באבני אפוד מלא היה:
יהוסף מלא. הוא כדכתיב עדות ביהוסף שמו ולדידיה מפרשים כתולדותם לאו בשם תולדותם קאמר אלא כסדר תולדותם ופליג אהאי ברייתא כשם שהן חלוקין כו':
והלא אינן כו'. אברייתא דלעיל פריך דקאמר כשם שהן חלוקין בהר גריזים ובהר עיבל כך חלוקין באבני אפוד והלא אינן אלא של הר גריזים כ"ז ושל הר עיבל כ"ג:
א"ר יוחנן. לתרץ הברייתא דיהו שוין במלואותם דלדידיה לא ס"ל הכי כדלעיל:
בנימין היה חציו. בכתיבתו ב"נ מכאן וימ"ן מכאן:
ויאות. שפיר וכן מדויק במקרא דמי כתיב שמותם לא כתיב אלא משמותם מקצת שמותן כלומר של אחד מהששה ולא כל שמותם של הששה:
הראשונים אין נכתבין על סדר. תולדותם שיהודה מלך והי' מוקדם והאחרונים נכתבו על הסדר והאי סתמא סבירא ליה כת"ק דבבבלי שני' כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם ולא ס"ל נמי כשם שחלוקין כו' דלעיל: