פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי משה מרגלית
פרק ד · הלכה ה
מתני' לא להשקותה אמרו. דהא בעינן והביא האיש את אשתו ובעלה נמי לכשיבא אינו יכול להשקותה בקיניי זה דבעינן וקינא והביא:
אף להשקותה. דלא בעינן וקינא והביא ואין הל' כרבי יוסי:
גמ' בני ישראל וקינא. כתיב דבר אל בני ישראל וגו' וקינא ומכאן מרבינן דב"ד מקנין לה אם אין בעלה דהציווי הוא אל כל ישראל ובבבלי יליף לה מאיש איש:
וישקינה. ויהא הקינוי על פי ב"ד קינוי להשקותה:
גזירת הכתוב הוא. גבי השקאה והביא וגו' ובעלה לכשיבא נמי אין משקה דבעינן וקינא והביא כדפירשתי במתני' וכן אמרי' בבבלי:
ולא יקנא לה. הב"ד ומאי חזית דמרבית לקינוי:
התורה אמרה וקינא כו'. כלומר כמו דמצינו להלן בריש פירקין דמרבינן ארוסה לקינוי מאת אשתו אפילו מקצת אשתו ומדחזינן דרבתה התורה אצל הקינוי מרבינן נמי הכא לקינוי ב"ד:
ביאת פסולין מנין שהיא פוסלת. מן הכהונה:
מה אנן קיימין. כלו' מהיכא ילפת לה שאר פסולין:
אם כאשת איש. ומינה ילפת לה:
חמורה היא. לא מצינן למילף מיניה לשאר פוסלין דחמורה היא דבכרת:
אם כאלמנה לכ"ג. אם מינה ילפת לשאר פסולין:
כבר כתיב והביא וגו'. כלומר דשאני אלמנה לכ"ג דלאו אשתו כלל מיקרי כדאשכחן דממעטינן לענין השקאה מוהביא האיש את אשתו דאינה ראויה לקיימה:
הצד השוה שבהן. כלו' דילפינן ממה דמצינו הצד השוה שבהן דהרי זרען פסול דמא"א ממזר הוא ומאלמנה לכ"ג חלל כדכתיב ולא יחלל זרעו אף כל שזרעי פסול ביאתו פוסלת מן הכהונה:
ואילו הן כו'. מפורש ביבמות שם:
כל שזרעו פסול. לאפוקי מצרי ואדומי שני:
כל שאת מותר בבתו כו'. ולאפוקי גר עמוני ומואבי דמותר בבתו אין ביאתו פוסלת מן הכהונה ולר' יוסי פוסל דמקצת זרעו פסול הוא וכמפורש שם:
סליק פירקא בס"ד