פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי משה מרגלית
פרק ו · הלכה א
מתני' שלשה מינין חסורין בנזיר. וכל היוצא מן הגפן. כגון ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים מצטרפין לכזית ללקות עליהן:
ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. והוא הדין לשיעור שתיה בכזית דכיון דכתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל גמרינן מינה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית:
משנה ראשונה. אבל משנה ראשונה איפכא שמעינן לה דגמרינן אכילה משתיה ושיעור שתיה בנזיר רביעית דגמרינן שכר שכר ממקדש ומה שיעור שתיה אסור ברביעית אף שיעור איסור אכילה ברביעית:
אפילו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב. דס"ל לר"ע שיעור איסורי נזיר בין באכילה בין בשתיה בכזית והיתר מצטרף לאיסור להשלים לכשיעור ואין הלכה כר"ע:
מצטרפין. לכזית הואיל ושם אחד הן:
גמ' זיבח וקיטר וניסך. לע"ז בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת דבחטאת כתיב ועשה אחת מהנה ודריש לה בהאי תלמודא בפרק כלל גדול לעיל מינה דההיא הכי ועשה אחת ועשה הנה ועשה מהנה כלומר דועשה אכולהו קאי ודרשינן לה לענין שבת הכי ועשה אחת לחייב על כל אחת ואחת והיינו אחת שהיא הנה שאם עשה הרבה מלאכות בהעלם אחד וידע שהיום שבת חייב על כל אחת ואחת:
. הנה לחייב על כלהון אחת. שאם ידע שהמלאכות אלו אסורות ולא ידע שהיום שבת אינו חייב אלא אחת על כלן דחדא שגגה היא והיינו הנה שהיא אחת:
מהנה לחייב על התולדות. ומ"ס דמהנה דריש לה על התולדות שהן מעין האבות. ופריך עלה התם או נימר בע"ז הכתוב מדבר דהא קרא בחטאת סתמא כתיבא ונדרוש על הע"ז שאם הוא בזדון ע"ז ושגגת עבודות חייב על כל אחת ואחת ואם בשגגת ע"ז וזדון עבודות אינו חייב אלא אחת. ועלה מייתי התם ההיא דתני רב זכיי דס"ל דאה"נ דדרשינן לה נמי על ע"ז ואם עשה הרבה עבודות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:
עברת בידך תלת נהרין. שבאת מדרך רחוק מבבל ועברת ג' נהרות עד שבאת לכאן ואיתבדת ונכזבת בדבריך דלא כן הוא אלא שאינו חייב אלא אחת וכלומר דקרא לא מיתוקמא בע"ז כמו שאמרת וכדמסיק רבי יוחנן גופיה:
עד דלא יתברינה בידיה יש כאן אחת ואין כאן הנה. יתברינה על ע"ז קאי וכלומר שוברה ואיסורה ודרך גנאי הוא וה"פ דדרשא דקרא לומר שלפעמים אחת שהיא הנה ולפעמים הנה שהיא אחת לא מצית לאוקמי בע"ז דהניחא א' שהיא הנה מצינן נמי בע"ז והיינו עד שלא ידע איסורה באלו העבודות אבל ידע שהיא ע"ז. וזהו דקאמר שאין שוברה בידו שנעלם ממנו שאסור לעבוד לע"ז באלו העבודות וא"כ יש כאן אחת לימר שהוא חייב על כל אחת ואחת כדדריש לעיל מאחת:
ואין כאן הנה. כלומר דודאי לא אמרינן שלא יהא חייב אלא אחת על כולן שהרי הרבה שגגות יש כאן:
מן דתברה בידיה יש כאן הנה ואין כאן אחת. בתמיה וכלומר אבל איפכא לא מצית למימר דלפעמים משכחת לה דרשא דהנה ולא דרשא דאחת ושלא יהיה חייב אלא אחת והיינו שידע שאלו העבודות אסורות ואין כאן אלא שגגה אחת דהא ודאי ליתא דמאחר ששוברה ואיסורה מאלו העבודות לע"ז כבר בידו וא"כ דשגג במאי דאי לא ידע שהיא ע"ז א"כ אין לבו לע"ז ואמאי קמחייבת ליה אחת והלכך האי דרשא דקרא לא מיתוקמא בע"ז כלל:
ויהא חייב על כל אחת. בע"ז ותיפוק לן חילוק מלאכות בע"ז מהאי דרשא כי היכי דנפקא לן חילוק מלאכות לענין שבת דיצתה הבערה מכלל דלא תעשה כל מלאכה לחלק וללמד על הכלל כלו שכל מלאכה מיוחדת חייבין עליה בפני עצמה:
וכא. והכא נמי נימא לא תעבדם כלל ויצאת השתחויה לפרט בפני עצמו וללמד על הכלל כלו:
אמר לך. דלא דמיא האי להא דהבערה דהתם בשבת הכלל במקום אחד והפרט אינו כתוב בצדו אלא במקום אחר ודיינינן ליה במדה זו אבל בע"ז כלל שהוא בצד הפרט דבפסוק א' כתיב לא תשתחוה להם ולא תעבדם והואיל דכתוב בצדו והוי כפירושא דכלל ולא דיינינן ליה במדה דיצא מן הכלל:
והכתיב לא תשתחוה לאל אחר. בפרשה כי תשא כי לא וגומר והרי הפרט במקום אחר הוא:
מכיון. דגלי לן קרא במקום אחד שכתוב בצדו וללמד שאין דנין ליה במדה זו הילכך אין למדין ממנו אפילו במה שכתוב במקום אחר:
חברייא אמרי. דטעמא לאו משום הכי הוא דלא שנייא לן במדה זו בין שהכלל והפרט במקום אחד או לא דבכל מקום ניתן לדון במדה דיצא מן הכלל אלא דהכא היינו טעמא דבשבת כלל ואח"כ פרט הוא ושייך לומר בהא יצא מן הכלל ללמד על הכלל כלו אבל הפרט דלא תשתחוה קודם הכלל דלא תעבדם הוא ולא שייך יצא מן הכלל וה"נ אמרינן כיון דגלי לן האי קרא וכו' כדלעיל:
רבי יוסי אומר. היינו טעמא דלא דיינינן הכא במדה זו דודאי נא שניי' לן בין שכלל ואח"כ פרט בין שפרט ואח"כ כלל כלל ופרט הוי לענין שדנין אותו במדה דיצא מן הכלל וכו' אלא משום דבשבת הכלל והפרט בעבודת' כלומר הכל מאבות מלאכות דשבת הן אבל בע"ז הכלל בעבודת' הוא דלא תעבדם סתמא כתיב ומשמע בכל העבודות שדרך ע"ז לעשות כן ואף אותן שאין דרכן לעשות כן לגבוה בכלל:
ופרט למלאכת הגבוה. השתחויה למלאכת הגבוה היא דאע"ג דלא הוי עבודת פנים מ"מ דרך כבוד הוא לעשות כן לגבוה:
רבי מנא. אמר היינו טעמא דלא דיינינן לה במדה זו דבשלמא הבערה יצאת שלא לצורך ואין לה ללמד על עצמה כלום והלכך ללמד על הכלל כולו הוא דיצאת אבל השתחויה בע"ז לצורך הוא דיצאת:
ללמד על עצמה שאינה מעשה. כלומר לפי שאינה מעשה כשאר עבודות כמו עבודות פנים זיבוח וקיטור וניסוך ולא הוי נפקא לן מכללא דלא תעבדם דלאו עבודה שיש בה מעשה היא ולגופ' איצטריך ולא ללמד על הכלל:
ואתייא כהדא דתני חזקיה. דזביחה יצאת מן הכלל דלא תעבדם וללמד על הכלל דכל שהוא כעין עבודת פנים שחייב עליה אפילו אין דרכה של ע"ז לעבדה בכך והשתחויה ללמד על עצמה לפי שאינה מעשה:
או חילוף. דנימא השתחויה יצאת ללמד על הכלל לחילוק חטאות:
ומשני מסתברא דבר שהוא מעשה והיינו זביחה מלמד על הכלל שיהא כיוצא בה אבל השתחויה דבר שאינו מעשה היא אינו מלמד על הכלל דלאו עבודה מיקריא ולא דמי לכללא:
אמר רבי ירמיה. אדלעיל מקשי דקאמר הבערה יצאת שלא לצורך והרי הבערה ג"כ לצורך יצאת ללמד על מיתת ב"ד שאין דוחה את השבת דילפינן מושבותיכם האמור כאן ממושבותיכם האמור בפרשת רוצחים דבמיתת ב"ד הכתוב מדבר ואמר רחמנא לא תבערו:
מכיון דתימר. כלומר אפי' שתאמר דלצורך יצאת אפ"ה כמי שלא לצורך היא דאי משום ללמד על מיתת ב"ד שלא תדחה שבת הוי ליה למיכתב לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם ושפיר הוי נפקא לן נמי מג"ש דבמיתת ב"ד מיירי ואין דוחה את השבת ומדפרט קרא הבערה הוי ליה שלא לצורך ודבר שיצא שלא לצורך מלמד על הכלל כולו הוא:
וכא. השתא פריך למאי דקאמר' דבר שיצא מן הכלל שלא לצורך מלמד על הכלל הוא וא"כ ה"נ במתני' אמאי קתני כל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה לכזית מדכתיב מכל אשר יעשה וגו' ונימא דחרצני' וזגים יצאו מן הכלל דמכל אשר יעשה מגפן היין:
ויחלוקו. ולחלק יצאו לחייב על כלן בפני עצמן ולא שיצטרפו:
אלא תמן. בהבערה:
וכא. אבל הכא כלל ופרט במקום אחד מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים עד זג:
וכא. והכא פרט ואח"כ כלל דכתיב מיין ושכר יזיר וגומר והדר כתיב מכל אשר יעשה מגפן היין:
תמן. בהבערה שלא לצורך יצאת כדאמרן אבל הכא מחרצנים וגו' לצורך יצאו כדמסיק:
למעט העלים והלולבים. של גפנים חוטין הרכין שבהן ודבר שיצא לצורך לא דיינינן ליה במדה יצא מן הכלל:
והא תני משום ר"א. דמרבה להו לעלים ולולבים דנפקא ליה מכל אשר יעשה מגפן היין ואכתי שלא לצורך הוו:
תמן. אלא דהיינו טעמא דהתם בשבת לצורך נכללו הכלל בעצמו לצורך הוא לא תעשה כל מלאכה אבל הכא הכלל גופיה שלא לצורך הוא דמכדי כתיב מיין ושכר יזיר חומץ יין וגומר וכל משרת ענבים וגומר מכל אשר יעשה מגפן היין למה לי ולמה נכתב לצירופין ללמדך שכלן מצטרפין זה עם זה לכזית:
אמר רבי יוחנן נבילה. הוי מצי למיכתב וכתיב כל נבילה לרבות הטרפה:
מטרפה. מבהמה שנטרפה בחייה:
מ"ט דרבי יוחנן לא תאכל כל נבילה. נפקא לן אזהרה לטרפה ולא תאכל הנפש עם הבשר זה אזהרה לאבר מן החי דהכי משמע לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר שאבר מן החי קרוי נפש שאם יחתכנו אין עושה חליפין כנפש הנטולה ואינה חוזרת וכיון דמתרי קראי נפקי ותרי לאוי איכא אפילו אכל בחדא אכילה ובחדא התראה חייב שתיים:
אתייא דר"ל כהדא דתני ראב"י. דקרא ובשר בשדה טרפה לאבר מן החי אתא שלא יהא תולש מן הבהמה בעודה בחיותה והכי משמע ובשר בשדה טרפה שלא יטרוף ויתלוש האבר כדרך שהוא תולש דבר מן השדה:
ורבי שמעון בן לקיש לא סבר בטרפה כרבי יוחנן. לא ס"ל דנפקא לן טרפה מכל נבלה כדדריש רבי יוחנן אלא מהאי קרא גופיה דכתיב טרפה לא תאכלו ולא מפקינן קרא ממשמעותיה וכיון דאבר מן החי וטרפה מחד קרא נפקי אינו חייב אלא אחת:
מ"ט כו' עד רבי יוסי ל"ג וטעות הדפוס אגב דלעיל הוא:
אין יסבור כן שיהא חייב שתים. מסקנת דברי חברין הן דע"כ דלא סבר ר"ל בדרש' דקרא כרבי יוחנן דאם יסבור כן קשיא שיהא חייב שתים:
אמר לון. אפילו תימא דיסבור ר"ל כן בדרשא דטרפה מהיכא דנפקא ליה לרבי יוחנן אפ"ה ס"ל דלא יהא חייב אלא אחת באוכל אבר מן החי מטרפה דשנייא היא הכא שחזר וכלל כלומר דאע"ג דלאו דטרפה מההיא לאו דנבילה נפקא לן מ"מ הואיל ובהאי קרא ובשר בשדה וגומר כלל טרפה עם אבר מן החי דבהא הוא דס"ל ר"ל כראב"י והוי לאו שבכללו' ואין לוקין עליו:
התיבון. חברייא לרבי יוסי לדידך דאמרת דאע"ג דאיתי' בלאו בפ"ע מ"מ הואיל ומצינו דכלליה קרא בחדא דוכתא הוי לאו שבכללות והכתי' בחלב ודם לכל א' לאו בפני עצמו כל חלב לא תאכלו וכל דם לא תאכלו וכתיבי נמי בחד קרא כל חלב וכל דם לא תאכלו ומעת' נימא נמי מכיון שחזר וכללן לא יהא חייב על החלב ועל הדם אלא אחת:
אילו היה כתיב. הדר בהאי קרא חלב ודם לא תאכלו יאות הוי לאו שבכללות לא כתיב אלא כל חלב וכל דם לחלקן ולחייב על כל אחד בפני עצמו וה"נ אי הוי כתיב ובשר בשדה וכל טרפה לא תאכלו לא הוי מיקרי לאו שבכללות:
והא כתיב וכל משרת וגו'. ומעתה נימא נמי מכיון שחזר וכללן לחרצנים וזג בקרא דכל משרת שהכל בכלל לא יהא חייב אלא אחת ואנן תנן חייב על החרצנים בפני עצמן ועל הזגים בפני עצמן:
לית כתיב אלא מחרצנים ועד זג. והאי ועד לחלק הוא כמו כל חלב וכל דם ולחייב על כל א' בפני עצמו. הוו ידעין. דהא דפליגי ר"י ור"ל בכזית אבר מן החי שחלקו ואכלו דאם חלקו מבחוץ ואכלו לזה לבדו ולזה לבדו לד"ה פטור דאין מצטרפין ואע"ג דכל איסורין שבתורה מצטרפין שיעורייהו לחצאין אם אכלן בתוך כדי אכילת פרס שאני אבר מן החי דחידוש הוא דבעלמא לא מחייב אגידין ועצמות ובאבר מן החי מיחייב ואין לך בו אלא חידושו דדוקא אם אכלו בבת אחת הוא דחייב ולא פליגי אלא בשחלקו בפיו קודם שבא לבית הבליעה ובלען לחצאין:
רבי יוחנן עבד פיו כלפנים. כמי שבלען בבת אחת שהרי נהנה גרונו בכזית:
כלחוץ. כמו שחלקן בחוץ דכדי אכילה במעיו בעינן וליכא:
אמרין ליה. חברייא לרבי את מה אמר בזה כר"י או כר"ל:
הרי עולם. עמודי עולם פליגין בהא ואתון חמרין אכן להכריע כאחד מהן:
אין כיני. אם לדעתי אתם צריכים לדידי כן ס"ל שאפילו חלקו בחוץ ואכלו חייב ומפני שדרך אכילה היא בכך:
נמלה שחלקה בפיו ואכלה. בנמלה לא בעינן כזית דהא בריה היא ומיהו דליכול לכולה בעינן ואם חלקה בפיו בהא נמי פלוגתא דר"י ור"ל היא:
ענבה. נזיר שחלק ענבה בפיו ואכלה:
תפלוגתא דר"י ורשב"ל. אם בהא נמי פליגי כדפליגי באבר מן החי ונמלה:
אמר ליה תמן. באבר מן החי שיש בו איסור וטומאה דאבר מן החי מטמא הוא וכן נמלה אם יש בה כשיעור בהא הוא דאמרינן במקום שבטלה טומאתו דאם חלקה אין כאן שיעור טומאה הלכך נמי בטלה איסורו אבל הכא בענבה יש כאן איסור ואין כאן טומאה ואפילו חלקה מצטרפת היא:
כזית מצה שחלקו בפיו. אם בהא נמי פליגי ר"י ור"ל אם יצא י"ח:
בכל מקום. מכל מקום מי לא נהנה חכו בכזית ואפילו חלקו בפיו כ"ע מודים שיצא י"ח ושאני אבר מן החי דחידוש היא כדאמרן:
פרידים. גרגיר רימון של ערלה שחלקו בפיו אם בהא נמי פליגי ר"י ור"ל אם מצטרפין:
מה אנן קיימין. האי בעיא אי משום משקה היוצא ממנה ובעי אם מצטרפין המשקין הואיל וחלקה הא כבר תנינן בפרק בתרא דתרומות אין מטמא וכו' ואין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים ושארי מי פירות לא חשיבי משקה:
תיפתר שבלען. לפרידים גופייהו ובהא שאל רבי ניסא אם חלקן מהו שיצטרפו או דפלוגתא דר"י ור"ל הויא:
טרפה שעשאה נבילה. שהיתה טרפה מחיים ונעשית נבילה שמת':
רבי יוחנן אומר חייב שתים. אם אכלה ואע"פ שעכשיו נבילה מיקריא לא אזיל שם טרפה מינה שהיה מחיים עליה ותרי לאוי איכא לאו דנבילה ולאו דטרפה שבכלל נבילה היא כדאמר רבי יוחנן לעיל דס"ל משום לאו דבכלל נבילה לוקה:
ור"ל אמר אינו חייב אלא אחת. משום לאו דנבילה:
ודא. ברייתא מסייע לרבי יוחנן דטרפה שמתה לאו כנבלה לחודה הויא אלא עדיין שם טרפה עליה ובכלל נבילה מיקריא:
וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה וגו'. ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ומה ת"ל וטרפה:
אם טרפה חיה. כלומר אי דמיירי בטרפה שעדיין חיה היא ותלש ממנה כזית בשר ואכלה והלא כבר נאמר נבילה דוקא שהרי אין טרפה מטמאה מחיים:
אם טרפה מתה. אם בטרפה שמתה וכבר נתנבלה אם כן הרי היא בכלל נבילה ומסיים בת"כ אלא להביא טרפה ששחטה שמטמאה והשתא מסיק לסייעתא דר"י דשמעינן מהאי ברייתא דטרפה שמתה לאו נבילה לחוד מיקריא דאל"כ קשיא ויימר נבילה היא ואמאי אמר ואם טרפה מתה הרי היא בכלל נבילה אלא ע"כ ה"ק דבכלל נבילה היא ועדיין שם טרפה ג"כ עליה ונפקא מינה דחייב עליה נמי משום לאו דטרפה וכרבי יוחנן:
טעמא דרבי יוסי. דקאמר רבי אלעזר בר"י לפניו האי סייעתא לדרבי יוחנן וקבלה מיניה ואף על גב דהאי קרא בטומאה כתיב מכל מקום ילפינן אכילה מיניה דמה"ט לרבי יוחנן חייב שתים ומהכא למד רבי יוסי דילפינן אכילה מטומאה. א"נ טעמא דר' יוחנן גרסינן:
לא תשקצו. רישיה דקרא הכי והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא פתח הכתוב באכילה דכתיב ולא תשקצו את נפשותיכם דכי אכיל להו משקץ נפשיה וסיים בטומאה אלא לומר לך כשיעור טומאתן כך שיעור אכילתן כדמפרש לה לקמן וש"מ דגמרינן אכילה מטומאה:
התיב רבי אלעזר. לרבי אבהו על הא דרבי יוסי בן חנינה הרי אברי בהמה טהורה מטמאין בכל שהן בנבילתן כדתנן פ"ק דאהלות האברין אין להם שיעור אפילו בפחות מכזית מן הנבלה מטמא ואפ"ה אכילתן בכזית דקס"ד דלכל הנבלות קאמר ואפילו בנבילת בהמה שהושוו אכילתן לטומאתן:
וקבלה. ומפרש הש"ס מהו וקבלה אם קיבלה רבי אבהו מיניה תשובה זו וקאמר דלא היא אלא כאינש דאמר בעל דיניה קובל עליו כך היה קובל על תשובה זו דלאו כלום היא כדרבי חייה בר בא דאמר לא כל הנבילות התורה השוות אותן ממש כטומאתן:
כל האכילות שבתורה כאחת. כלומר להא לבד הוקשו נבלות בהמה כשרצים דעובר עליהן על אכילתן משום לא תשקצו אבל לענין לעשות אכילה כטומאה בשיעורה לא הוקשו נבילות בהמה לשרצים:
התיב רבי חנינה הרי שמנה שרצים. טומאתן בכעדשה כדתנן באהלות שם ואפ"ה שיעור אכילתן בכזית בין לדם בין לבשר דדם השרץ כבשרו הוא וכתיב בהו לא תאכלום כי שקץ הם ואין אכילה פחותה מכזית:
רבי שמואל בר סוסרטי בעי. על הא דקאמר רבי יוחנן לעיל האוכל אבר מן החי מטרפה חייב שתים ומעתה האוכל אבר מן החי מן הטהורין נמי יתחייב שתים:
משום לא תאכלו כל נבלה. דהואיל ואבר מן החי מטמא כנבלה כדאמרי' פ' העור והרוטב נימא נמי דישנו בכלל לא תאכלו כל נבלה ומשום לא תאכל הנפש דקאי על אבר מן החי:
ומשיבין טהורים על הטמאים. וכי משיבין ללמד על אבר מן החי של טהורה שאינו אסור משום נבלה דאע"ג דמטמא באכילה מיהת אינו אסור אלא משום אבר מן החי:
על הטמאין. כלומר ללמד מן הטמאין דקאמר רבי יוחנן והיינו טרפה שאסורה נמי באכיל' משום טרפה:
וכי ר"א. וחוזר ומתמה הש"ס דהא ר"א לעיל נמי השיב מאברי בהמה טהורה על הטמאין להא דקאמר כשיעור טומאתן כך אכילתן:
מעתה. פירכא אחריתא היא לדברי רבי יוחנן דבאוכל אבר מן החי מן הטמאין יהא חייב שלש משום כל אלו השמות:
משום בירייה. ואע"פ שאין בהן כזית דכל היכא דאיכא בריית נשמה אפילו בכל שהוא חייב:
רססן. מיעכן וכתתן ובטלן מתורת בריה אינו חייב אלא אחת על כלן ודוקא בכזית:
אכל מן הריסוסין. משום סיפא נקט לה:
ונמלה. ועוד אכל עמהן נמלה שלימה חייב שתים אחת משום בריה וא' משום כזית נבלה:
אין כיני. ואם כך הוא הדין נותן שאפילו אכל מן הרסיסין פחות מכזית שלא היה בין כלן כזית אלא שהנמלה השלימה השלימן לכזית נמי חייב שתים משום בריה ומשום כזית נבלה:
אין כיני. אנו אומרים שאפילו אכל נמלה אחת ויש בה כזית חייב שתים שאפילו לא היה בה כזית חייב עליה משום בריה:
אף בצירופי נזיר כן. בניחותא שאם אכל מכל איסורי נזיר דקי"ל שמצטרפין זה עם זה ואכל מהן כזית חייב אחת ואם אכל עמהן ענבה שלימה חייב שתים דס"ל ענבה נמי כבריה היא וכן בענבה שיש בה כזית:
כל האיסורין מצטרפין. אם אכל חצי זית חלב וחצי זית דם מצטרפין ללקות עליהן דס"ל אין איסורין מבטלין זה את זה:
כזית וכו'. כלומר לדברי רבי אבהו לאו דוקא כזית מנמלת רסוסין אלא אפילו שאר איסורין מצטרפין ואם אכל עמהן בריה שלימה חייב שתים:
אין כיני וכו'. כדלעיל:
ולאיסור משערין אותו. כל האיסורין שנתבשלו עם היתר מין במינו ואי אפשר למיקם אטעמא משערין את האיסור כאילו הוא בצל או קפלוט ואם היה נותן טעם בהיתר בשיעור שהוא לפנינו אוסרו:
ואתייא. הא דרבי אבהו בשם רבי יוחנן דמשערין מין במינו כאלו האיסור בצל וקפלוט ונותן טעם בהא אסור ומשמע דאם אינו בשיעור נותן טעם מותר הוא ואע"ג דמין במינו הוא ס"ל דבטל ואתייא כדברי רבי אבהו בשם רבי יוסי ב"ח:
נבילה שביטלה בשחוטה. אם יש כאן שתי חתיכות שחוטה ואחת נבילה ואין ידוע איזו היא בטלה בהן ואם נגע באחת מהן אינו טמא ואע"ג דאיפשר לנבילה שתעשה כשחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה מינה והוי לה כשחוטה ומין במינו הוא אפ"ה בטלה היא דלא ס"ל כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל:
עד שיטעום טעם ממשו של איסור. אבל כל שהוא טעמו ולא ממשו כגון חלב נימוח שנפל לקדירה ואין ממשו בעין אין לוקין עליו:
הרי בשר בחלב. דלוקין עליו אע"פ שלא טעם טעם ממשו של איסור:
וקבלה וכו'. כדלעיל שהיה קובל על דבריו ולא היה חושש להשיבו דשאני בשר בחלב דחידוש הוא דדוקא דרך בישול אסרה תורה ולא גמרינן מיניה:
ר' אבהו בשם ר' יוחנן וכו'. חסר כאן וגרסינן כמו דאיתא בערלה אמר ר' זעירא וכו' כמו שהגהתי בעמוד. וכלומר דר' זעירא ור' בא בר ממל פליגי בפירוש מילתיה דר"י דר' זעירא מפרש דה"ק כל נותני טעמים עד שיטעום טעם ממשו אבל טעמו בלא ממשו לאו כלום הוא דלית ליה טעם כעיקר חוץ מאיסורי נזיר דלוקה בהן על טעם כעיקר דגלי לן קרא דכתיב משרת למד לנותן טעם כעיקר ולא ילפינן שאר איסורין מאיסורי נזיר:
רבי בא בר ממל. מפרש דה"ק כל האיסורין שהן בנותן טעם אין איסור והיתר מצטרפין לכשיעור חוץ מנזיר דאיסור והיתר מצטרפין לכשיעור דס"ל משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא ולא ילפינן מיניה שאר איסורין אבל בטעם כעיקר דחמיר דכוליה איסורא הוא ס"ל לרבי בא דאפי' בשאר איסורין אסור ובתרתי פליגי כדלקמן:
מתני'. האי ברייתא מסייע לרבי זעירא דאפילו באיסורי נזיר לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור:
ואכל ממנה. נזיר כזית פטור עד שיאכל כולה ומיירי שאינו בנותן טעם והילכך עד שיאכל כולה דאכיל ליה לכזית יין והיינו כרבי זעירא דאין היתר מצטרף לאיסור דאלו על דעתיה דרבי בא בר ממל למה לי עד שיאכל כולה מכיון שאכל כזית אחד נמי איכא חיובא דהיתר שבקדירה מצטרף לאיסור:
מתני' מסייע לרבי בא בר ממל. דמשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא:
אלא שאם שרה ענבים במים ושרה פיתו בהן ויש בו כדי לצרף כזית חייב. והיינו היתר מצטרף לאיסור ומסייע לרבי בא בר ממל דקאמר באיסורי נזיר היתר מצטרף לאיסור דאלו לרבי זעירא אפי' באיסורי נזיר לית ליה כדלעיל:
מיכאן אתה דן לכל האיסורין שבתורה. מילתא באנפי נפשה היא ולאו אדלעיל קאי וכמ"ד דמשרת ליתן טעם כעיקר הוא דאתא. ויליף מינה לכל איסורין שבתורה:
שאין איסורו איסור עולם. דלאחר שלשים יום מותר בהן:
ואין איסורו איסור הנאה. דקי"ל מערבין לנזיר ביין:
ויש לו היתר אחר איסורו. אחר שאסר עליו ואפילו בתוך ימי נזירותו ע"י שאלה לחכם:
שאר איסורין. כגון כלאי הכרם בכלן וערלה בשתים דיש היתר לאיסורו בשנה הרביעית ע"י פדיון:
וקשיא על דר' זעירא. מהכא דאמר בכל אתר עד שיטעום ממשו ולא אמרינן טעם כעיקר כדאמר לעיל והא הכא את אמר אפילו בשאר איסורין אפילו לא טעם ממשו דילפינן מאיסורי נזיר:
משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. ומפרש טעמייהו דהוון דרשין שכר שכר לג"ש מה שכר שנאמר להלן בשתויי יין למקדש רביעי' דעד דמשכר בעינן אף כאן רביעית:
חזרו לומר. במשנה אחרונה דילפינן מגופיה דקרא לא יאכל ולא ישתה ומקיש שתיה לאכילה דבכזית:
והוא דשרייה בכזית יין. ממש ולא שיהא מזוג דדיקא ביין קאמר:
כוס מזוג. יין במים לוקין עליו משום משרה:
הדא דאת אמר. רבי יוחנן מסיק ליה למילתיה והא דקתני ביין ומשמע ולא במזוג הדא מיירי בשלא התרו בו משום משרה אבל אם התרו בו משום משרה לא בדא אמרו דיין דוקא. אי נמי הדא דאת אמר סתמא דגמרא קאמר על מילתיה דרבי יוחנן ואיפכא גרסינן בשהתרו בו משום משרה כו':
משרת ענבים ביין. דשני שמות הן מהו שיצטרפו וממתני' אין לפשוט דהתם ענבים ביין ודאי מצטרפין אבל הכא דלא אסר אלא משום משרה איכא למימר דלא יצטרפו ולא איפשיטא:
אכל חצי זית יין וחצי זית משרה חייב גרסי'. א"נ אינו חייב אלא אחת ומשום סיפא נקט לה והוא שאכלן כאחת אבל לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו פטור:
מפני שצירף חייב. כלומר הכא הצירוף לחומרא הוא:
אינו חייב אלא אחת. דהוי כאלו שתה הרבה בהתראה אחת אבל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו חייב שתים דכל אחת שתיה בפני עצמה היא:
מפני שצירף. כלומר והכא צירוף לקולא הוא דמפני שצירף אינו חייב אלא אחת: