פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי משה מרגלית
פרק ד · הלכה ו
מתני' האיש מדיר את בנו בנזיר. כשהוא קטן עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ב שנים ויום א' וכל דין נזירות עליו ואביו מביא קרבנותיו ואם נטמא מביא קרבן טומא' והאי מדירו שאומר לו תהא נזיר או הרי בני פלוני נזיר והוא שלא ימחה לו הבן ולא הקרובים ודוקא כשימחה הוא או מיחוהו קרובים מיד אבל אם התחיל לנהוג נזירות או שקבל עליו הנזירות תו לא מצי לממחי לא הוא ולא קרובים ודבר זה הלכה מפי הקבלה ואינו נוהג בשאר נדרים:
כיצד גילח. כלומר כיצד יעשה האב בקרבנות בזמן שגלח הבן ולא קבל הנזירות או שגלחוהו קרובים או שמיחוהו קרובים:
האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. ואפילו היא בת יורשת ודבר זה הלכה מפי הקבלה:
א"ר יוסי וכו'. ואין הלכה כרבי יוסי אלא בין שמת אביו ואמה הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא ובין שהיו הוא ואביו נזירי' ומת אביו מגלח על נזירות אביו ואם היו בנים רבים וקדם אחד מהן וגלח על נזירות אביו זכה:
גמ' איש. כתיב איש צרוע הוא אין לי אלא איש וכו' ואיידי דקתני הכא האיש מדיר בנו בנזיר והאיש מגלח על נזירות אביו אבל לא האשה נקט נמי להא כדקחשיב להו בפרק ג' דסוטה בדברים שבין האיש להאשה:
בניזורי מרחם. בנזירות שאדם מדיר את בנו תנינן פלוגתא דתנאי ועל שם שאביו יכול להדירו מרחם קרי ליה נזיר מרחם וכן הוא לקמן בפ"ז סוף הלכה א' שהקדישו אביו מרחם ופליגי בה אליבא דב"ה עד אימתי יכול להדירו:
אית דבעי מימר. עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים יכול להדירו לב"ה:
ואית דבעי מימר עד שיבא לעונת נדרים. היינו שנת י"ג דמבן י"ב שנים ויום אחד עד י"ג ויום אחד עונת נדרים מיקרי דבודקין אותו אם יודע לשם מי נדר כדתנן בפרק יוצא דופן ועד י"ב שנים ויום אחד הוא דקאמרי ב"ה שאביו מדירו אבל משבא לעונת נדרים הכל מודים אפילו בית הלל שאינו מדירו דכיון שהוא בעצמו הגיע לעונת נדרים לא חייל עליה נדריה דאב:
בכל לשונות כמי שמיחה. כלומר בכל הלשונות שאומר ומגלה דעתו שאינו רוצה בנדרו כמי שמיחה בפירוש הוא ואין כאן קפידא אם אומר אין כאן נדר או בטל הוא כדמחלקינן לעיל הלכה ב' בהפרת הבעל לאשה:
ישב לו לפני הספר. כלומר בהא ודאי פשיטא לן שאם ישב לפני הספר לא אמרינן דגלה דעתו שרוצה להתגלח והוי מחאה אלא עדיין כמי שלא מיחה הוא:
קרוב מהו שימחה. אלא הא הוא דמיבעיא לן אם אחר שישב לפני הספר אכתי הקרוב יכול למחות או לא וכלומר למאי דאמרן דהמחאה צריך להיות מיד כששמעו כדפרישית במתני' ולפיכך בעי הש"ס אם הקרוב יכול למחות עוד בכה"ג מי אמרינן הא דלא מיחה עד עכשיו משום שראהו יושב לפני הספר וכסבור היה שמעצמו ימחה ויתגלח והוי השתא כמו ששמע בתחלה ויש לו עדיין כח למחות או דלמא אפילו הכי אמרינן כיון שלא מיחה מיד ששמע שוב אינו יכול למחות ולא איפשיטא:
מהו שתחול עליו נזירותו ונזירות אביו כאחת. בזמן אחד ולמ"ד לעיל עד שיביא שתי שערות הוא דבעי דמשכחת לה שהגיע לעונת נדרים ואביו מדירו ונדרי עצמו ג"כ נדרים הוו ופשיט לה מהאי מעשה כו' דחלו כאחת:
הריני נזיר מכבר. כלומר מעכשיו שאהא נזיר בשביל עצמו:
רבי יוסי ב"ח שאל מליקת העוף שלו מהו שתיאכל. זה הבן שאביו מדירו בנזיר ואם נטמא בעי למיתי קרבן ציפרים ומליק להו ואם נזירות גמורה הוי ומותרין הן כשאר מליקת העוף שהותרה לכהנים או דלא הוי נזירות אלא מדרבנן ולא אישתרי לגביה מליקת העוף משום נבילה:
עד דאת. ומתמה הש"ס עד דאת מקשי לה למליקת העוף ומשום ספק חיסור נבילה קשיתה לשחיטת העוף כלומר תיפוק ליה דבלאו הכי יש כאן ספק איסור ואפילו אי הוי שחיט להו דשמא לאו נזירות גמורה הוי ואסורין משום חולין בעזרה:
תמן. בשחיטה ספק אחד הוא דהוי והכא במליקה שני ספיקות יש כאן משום נבילה ומשום חולין בעזרה והילכך נקטה להבעיא משום מליקה:
אמר רבי מני אי משום הא לא אריא דאפילו הכא במליקה לא הוי אלא ספק אחד משום נבילה אבל חולין בעזרה לא איתסר אלא בזביחה כהדא כו':
רבנן דקיסרין. אמרין בשם רבי יוסי ב"ח דלא הוי קשיא ליה כלל דאפילו ספק אחד אין כאן כמ"ד אין שחיטת העוף מחוורת מד"ת אין לה עיקר מן התורה אלא אסמכתא בעלמא מקרא וישטחו להה שטוח לשון שחוט דבר הטעון שחיטה ואין כאן לא נבלה ולא חולין בעזרה דהא לאו זביחה היא:
ה"ג עד כדון בשוין הוא ובנו נזיר אחת. ואמתני' קאי האיש מגלח על נזירות אביו ועד כאן כשהיו נזירין שוין דשניהם לא נזרו אלא אחת:
הוא נזיר אחת ובנו נזיר שתים מהו להוסיף על מעות אביו ולהביא קרבנותיו שתים:
הוא נזיר טהור ובנו נזיר טמא. מהו להביא ציפרין באותן מעות שהפריש אביו לנזירות טהרה וכן הוא נזיר טמא ובנו נזיר טהור מהו להוסיף על מעות שהפריש אביו לציפרין ולהביא קרבנות נזירות טהרה ולא אפשיטו כל הני בעיא:
מאי טעמא דר' יוסי. דס"ל במתני' אין זה שמגלח על נזירות אביו אלא מי שהיה הוא ואביו נזירים דכתיב קרבנו לה' על נזרו ודריש לה מדכתיב קרבנו על נזרו משמע שנזרו יהא קודם לקרבנו ולא שיפריש קרבנו קודם לנזרו וה"נ אם לא היה הבן נזיר קרבנו קודם לנזרו הוי:
הוון בעיי מימר. היו בני הישיבה רוצים לומר דרבי יודה הוא ת"ק דרבי יוסי במתני' מודי לרבי יוסי כשהוא ואביו נזירי'. שמגלח על נזירות אביו אלא דרבי יוסי הוא דפליג על רבי יודה בשלא היה הוא נזיר:
אשכחיה אמר. הדר אשכחו ברייתא דקאמר בהדיא דפליגי בתרוייהו ולא זה מודה לזה ולא זה לזה לרבי יוסי דוקא כשהיה הוא ואביו נזירים ולרבי יהודה דוקא אם היה אביו נזיר לבדו אבל אם היה הוא ואביו נזירים מכיון שנתחייב בקרבן בפני עצמו בחיי האב אין זה הוא שמגלח על נזירות אביו:
סליק פירקא בס"ד