אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי משה מרגלית

פרק ג · הלכה ה

הלכה ד

מתני' והוא בבית הקברות. וה"ה אם היה טמא ונזר אין עולין לו ימי טומאתו מן המנין:

ואינו מביא קרבן טומאה. דכי כתיב קרבן טומאה בנזיר טהור שנטמא הוא דכתיב ומ"מ אם התרו בו חייב מלקות:

יצא ולכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה. בגמרא מפרש לה הכי יצא מבית הקברות והזה ג' וז' וטבל וטהר מטומאתו והתחיל למנות ימי נזירותו אע"פ שחזר ונכנס אח"כ לבית הקברות עולין לו מן המנין אלו ימים שמנה אחר שטהר הואיל והפסיקה טהרה בין הימים הראשונים שנזר והוא בבית הקברות ובין אלו הימים האחרונים דאע"ג שחזר ונכנס לבית הקברות טומאת בית הקברות אינה סותרת מנין הימים שנמנו בטהרה דלא הויא מאותן טומאות הסותרין בנזיר כדאמרינן לקמן פ"ז והא דקאמר ומביא קרבן טומאה ה"ק אם נטמא שוב באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח מביא קרבן טומאה וסותר:

ר"א אומר לא בו ביום. כלומר אם בו ביום שטבל וטהר בו ביום נטמא באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח אינו סותר אותו היום דכתיב והימים הראשונים יפלו אין הטומאה סותרת עד שיהיו לו ב' ימים של נזירות מנויין וה"ה בנזיר בעלמא שנטמא ביום ראשון של מנין נזירותו שאין הטומאה סותרת אותו היום אלא משלים עליו מנין ימי נזירותו והלכה כרבי אליעזר:

בו ביום. כלומר לת"ק אפילו בו ביום שנטמא נזר מביא קרבן טומאה ור"א אמר לא בו ביום אלא עד שיהיו לו ימים ראשונים כדאמר במתניתין:

גמ' מתרין בו על היין. דקסבר רבי יוחנן נזירות חלה עליו ולוקה על היין ועל התגלחת וקס"ד דעל הטומאה רבי יוחנן נמי מודה דאינו לוקה כמו שאינו מביא קרבן טומאה:

מאחר שאין מתרין בו על הטומאה. שהרי טמא ועומד הוא אינו לוקה על הכל:

תמן הוא אומר. לקמן פ"ו גבי נזיר שהיה שותה יין כל היום וכו' אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת וקאמר ר' יוחנן התם דמתרין בו ולוקה על הכל אע"פ שאינו מביא קרבן טומאה אלא אחד:

והכא הוא אימר אכין. שאינו לוקה הואיל ואינו מביא קרבן:

רבנין דקיסרין. אמרין דבאמת על כולה פליגין ור"י מתרין על היין ועל התגלחת משום האי טעמא קאמר מאחר דמתרין בו נמי על הטומאה ור"ל לא ס"ל דמתרין על הטומאה ומאחר דאין מתרין על הטומאה אין מתרין על הכל:

עודינו שם. בבית הקברות לאחר שנזר והוא שוהא שם ואינו יוצא:

מתרין על הכל. על כל כדי פרישה ופרישה שיכול לפרוש ואינו פורש ולוקה על כל אחת ואחת:

רבי אלעזר אומר אינו מקבל. התראה עד שיפרוש לגמרי וחוזר לבית הקברות אבל כל זמן שהוא בבית הקברות אינו מקבל התראה:

והא כתיב לא יבא ולא יטמא. על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו וגו' לא יטמא להם במותם ולא יטמא קרא יתירא הוא וע"כ ללאו בפני עצמו נאמר ודרשינן הכי אפילו היכא דלא איתיה בלא יבא כגון שנזר והוא בבית הקברות איתיה בלא יטמא:

א"ל שאם התרו בו וכו'. כלומר להכי כתביה קרא לומר לך כל היכא דאיתיה בלא יבא לוקה נמי אם התרו בו משום לא יטמא לאפוקי הכא דאינו בלא יבא אינו לוקה משום לא יטמא. מהשתחויה למד ר"י. דחייב אם שהה אע"פ שלא פירש כמו התם:

דתנינן תמן בפ' ידיעות הטומאה לטמא בעזרה והשתחוה או ששהא כדי השתחויה חייב אלמא אפי' נטמא שם ולא בא אל המקדש טמא אם שהא כשיעור השתחויה חייב וה"נ אע"פ שהוא בבה"ק אם שהא כדי שיעור פרישה חייב:

הוינן סברין מימר. דלא פליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר אלא למלקות אבל לענין קרבן מודה רבי יוחנן דאינו מביא אבל מן מה דאמר רבי הילא מהשתחויה למד רבי יוחנן ש"מ דלהכל למדין משם ואפילו קרבן טומאה חייב לרבי יוחנן כמו דהתם חייב בקרבן והא דקתני במתני' אינו מביא קרבן טומאה מוקי לה רבי יוחנן בדלא שהה אחר התראה כשיעור פרישה:

מתני'. דלקמן בפ"ו פליגא על רבי יוחנן דקתני נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת ואמאי לא לקי אפילו בהתראה אחת על כל פרישה ופרישה שהיה יכול לפרוש כדאמר הכא:

פתר לה. רבי יוחנן שאני התם שאין בית הבליעה פנוי וכל זמן שהוא שותה אינו חייב על כל כדי פ' ישה דכחדא שתיה בחדא התראה הויא:

מתני'. סיפא דהתם פליגא על רבי יוחנן. דקתני גם בטומאה כן:

פתר לה בשוהא וכו'. כלומר באמת אם שוהא הוא אחר שהתרו בו לוקה על כל כדי פרישה יפרישה ודקתני התם אינו חייב אלא אחת בשלא שהא כדי פרישה אחר שהתרו בו:

מתניתא. ברייתא פליגא על רבי יוחנן:

ת"ל לא יטמא בעל בעמיו. כלומר אע"פ שהוא טמא בעמיו לא יטמא עוד וה"ק נזיר:

את שהוא מוסיף חילול. כלומר שאינו מחולל עדיין ומוסיף לחלל עצמו במה שהזהירתו התורה יצא זה שאינו מוסיף חילול שהרי כבר מחולל ועומד הוא וקשיא לרבי יוחנן דאמר חייב על כל כדי פרישה ופרישה:

א"ר זעירא א"ר יוחנן. דהכי דרשינן להחלו וכו' כלומר דקרא מיירי במי שנתחלל מתחלה בהיתר כגון שניטמא לאביו שהוא מותר להיטמא דלהחלו בכהן הדיוט כתיב:

שלא יאמר וכו'. כלומר בהא הוא דמיירי שהזהירה התורה דלכתחילה לא יטמא ואם נטמא לאחרים אינו חייב שהרי נדחית טומאה אצלו ומחולל ועומד בהיתר הוא אבל אם מתחילה באיסור נטמא חייב על כל כדי פרישה ופרישה:

להחלו. בכהן כתיב ודרשינן בשעת מיתה כלומר מותר לעסוק בו עד שימות ואינו עובר עד שעת מיתה וה"ה בנזיר:

רבי אומר אף במותם. כלומר אף מקרא דבמותם דכתיב גבי נזיר דרשינן הכי וה"ה לכהן וליכא בינייהו אלא משמעות דורשין:

רשב"ל אמר מחלוקת ביניהן. וגוסס איכא בינייהו דלמאן דדריש מלהחלו אפילו בגוסס עובר והיינו דקאמר בשעת מיתה דכיון שהוא גוסס סופו להיות חלל ומאן דדריש מבמותם אינו עובר עד שעה שימות אבל בגוסס לא:

ואתיא דר"ש בר ווא דלקמיה כר"ל:

מי דמך. בשעת פטירתו בעוד שהוא גוסס היה מצוה זה וזה מכלים תוציאו מן הבית שלא יטמאו דסבר לה כר"ל ואליבא דרבנן:

יצא ונכנס. זה שנזר בבית הקברות יצא וחזר ונכנס:

בשעה שהיה שם טמא טומאת שבעה. כלומר טומאת שבעה עליו וחוזר הוא ומטמא לאדם הנוגע בו טומאת שבעה דבעודו נוגע בטומאה הוא:

פירש. מבית הקברות טמא טומאת הערב כלומר טומאת הערב עליו לאדם הנוגע בו דמשפירש מהטומאה שוב אינו מטמא לאחרים אלא טומאת ערב:

יצא ונכנס. כלומר וזה שיצא וחזר ונכנס טמא טומאת ז' גרסי' חוזר לטמא טומאת ז' וה"ז מוסיף חילול על חילולו:

רב אמר. לפרושי מתני' קאי הא דקתני יצא ונכנס ה"ק יצא מבית הקברות מונה לנזירות בטהרה אע"פ שלא הזה ולא טבל:

נכנס. לאו שנכנס בבה"ק קאמר אלא נכנס בשביעי שלו וטהר מביא קרבן טומאה:

ואין טעון הזיה שלישי ושביעי. בתמיה דהא כשיצא טעון הזיה ג' וז' והיאך מונה הוא לנזירות בטהרה עד שלא הזה ושנה:

א"ל תורה קראת. מצינו לכתוב שקורא להפורש מן הקבר טהור מכיון שפירש דכתיב ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו ובכהן שנטמא משתעי ואי אפשר לומר אחרי טהרתו אחרי שיזה דא"כ מאי שבעה ימים דקאמר אלא ה"ק אחרי שפירש מן הטומאה שבעת ימים יספרו לו ומביא קרבן:

שמואל אמר. ה"ק יצא והזה ושנה וטבל וטהר מונה לנזירות בטהרה:

נכנס בו ביום מביא. כלומר אפילו חזר ונכנס לבה"ק בו ביום עולין לו מן המנין כדפרישית במתני' ומביא קרבן טומאה ולא מיבעיא לא נכנס:

טומאה בו ביום. לת"ק אפילו טומאה בו ביום וכו' כדלעיל:

מה צריכא ליה בנזיר טמא. אדברי ר"א קאי כלומר לא אמר ר"א עד שיהיו לו ימים ראשונים אלא בנזר כשהוא טמא כדתני במתני':

אבל בנזיר טהור. שנטמא אף ר"א מודי אפילו נטמא ביום הראשון ואין לו מהיכן להפיל ימים הראשונים סותר לבו ביום דכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו ואנזר בטומאה קאי ובהא עד שיהיו לו ימים ראשונים:

יום אחד לנזירותו ויום אחד לנזירות בנו מהו שיצטרפו. לר"א לשני ימים וכגון שאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר והתחיל מונה שלו יום אחד ונולד לו הבן דאמרינן בפרקא דלעיל שצריך להפסיק מנזירותו ולמנות נזירות בנו ובעי אם מצטרפין הן:

מה אנן קיימין. היכי דמי הבעיא דיליה:

ה"ג אם בשנולד בנו היום ומחר נכנס הרי יש לנזירות בנו שני ימים ואם בשנולד בנו למחר ונכנס למחר הרי יש לו לנזירותו שני ימים. ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות בטעות. וה"פ אם בשנולד הבן באותו היום שהתחיל למנות לנזירותו וליום המחרת נכנס לבית הקברות למה לי צירוף והרי יש כבר לנזירות הבן שני ימים יום האתמול דמיד כשנולד הבן חל עליו נזירות הבן ויום המחרת קודם שנכנס דהא לר"א ס"ל מקצת היום ככלו כדאמרינן לעיל:

ואם בשנולד בנו למחר. אחרי שמנה יום אחד לנזירותו נולד לו ביום המחר ונכנס בו ביום לטומאה הרי יש לו לנזירותו ב' ימים יום האתמול ויום המחרת קודם שנולד הבן:

תיפתר. הא דקמיבעיא ליה אם מצטרפין שנולד הבן בין השמשות של יום הראשון וליום המחרת נכנס לבה"ק הרי יום אחד לנזירותו ויום אחד לנזירות הבן קודם שנכנס:

אפילו תימר בחצי היום. נמי משכחת לה דנחשב יום אחד לזה ויום אחד לזה שאם נולד הבן בחצי יום הראשון שהתחיל למנות נזירותו ובאותו היום בסופו נכנס לבה"ק דלא כן סברינן למימר שתחילת היום קודם שנולד הבן עולה לו לנזירותו וסוף היום עולה לו לנזירת בנו ואפילו ביום אחד הוא כשני ימים לנזירות הוו ושפיר נמי משכחת לה בעיא דשמואל בר אבא מהו שיצטרפו:

אמר רבי יוסי מה צריכא ליה בנזיר טהור. כלומר דרבי יוסי מפרש להא דשמואל בר אבא דפליג אדעולא בר ישמעאל דקאמר לעיל אליבא דר"א דלא אמר אלא בטמא שנזר אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו אין לו ימים ראשונים סותר הוא אבל שמואל בר אבא ס"ל אליבא דר"א דאפילו בנזיר טהור שנטמא עד שיהיו לו ימים ראשונים והיינו דקאמר רבי יוסי דלא מספקא ליה לשמואל בר אבא אם נזירותו ונזירות בנו מצטרפין לשני ימים אלא בנזיר טהור שנטמא וכדמפרש טעמא לקמן אבל בנזיר טמא שנזר כשהוא טמא פשיטא ליה שהן מצטרפין גרסינן דכיון שטמא הוא מה לי נזירותו ומה לי נזירות בנו:

אמר ר' מנא קומי ר' יוסי לא כ"ש הוא. בנזיר טהור שנטמא שיצטרפו:

ומה ימים שאין עולין לו. ומה אם טמא שנזר שהרי אלו הימים אין עולין לו כדקתני במתני' ולא לנזירות בנו אם נזר כשהוא טמא ואפ"ה את אומר דמצטרפין:

ימים שהן עולין. כגון בנזיר טהור דימים שהן עולין לו היו לכ"ש שיצטרפו יום נזירותו ויום נזירות בנו לכשנטמא דיסתור אותן הימים:

א"ר יוסי גרסינן. דלא היא תמן בנזיר טמא אינו ראוי לקבל התרייה שהרי טמא ועומד הוא ואינו ראוי להתרות בו אל תטמא וכיון שכן אין ניכר ההפרש בין ימי נזירותו ובין ימי נזירות בנו ובדין הוא שיצטרפו:

ברם הכא. בנזיר טהור ראוי הוא לקבל התרייה שאל יטמא וכשמתרין בו בנזירותו אומרים לו אל תטמא משום נזירות שלך ואם הוא בנזירות בנו מתרין בו אל תטמא משום נזירות בנך וא"כ ניכר ההפרש וההבדל ביניהן ואינו בדין שיצטרפו:

כמה דתימר תמן על דר"א. כמה דאמרינן במתני' לר"א שבתחלת נזירותו אינו סותר עד שיהא לו ימים הראשונים מהיכן להפיל:

ובסוף אע"פ שאין לו מהיכן להפיל. כלומר מי נימא אם נטמא ביום האחרון מנזירותו שאין לו עוד להשלים ואפ"ה סותר את הקודמין הוא או דילמא בסוף נמי בעינן שישארו לו עוד ב' ימים שיכול לסתרן:

ולא מתניתא היא. ומאי קמיבעיא ליה דהא תנן במתניתין דלעיל נטמא יום מאה ואחד אפילו לר"א סותר הוא אלמא דלא בעי לבסוף מהיכן להפיל:

א"ל שמענו שהוא סותר. מתני' לא שמענו אלא שהוא סותר לבסוף אע"פ שאין לו מהיכן להפיל:

שמענו שמביא קרבן טומאה. וכי שמענו משם שמביא קרבן טומאה אם נטמא אחר מלאת ואנן דקמיבעיא לן אם נטמא לבסוף ואין לו מהיכן ליפול אם מביא קרבן טומאה או לא ולא איפשיטא:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה