פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה א
מתני' כל כינוי נזירות. דבר שאינו עיקרו של שם מיקרי כינוי כמו המכנ' שם לחבירו:
האומר אהא. לאו כינוי הוא אלא יד מיקרו כמו בית יד שהכלי נאחז בו כך הנדר נתפס בלשון זה ומפרש בבבלי דמתני' חסורי מחסרא והכי קתני כל כינוי נזירות כנזירות וכל ידות נזירות כנזירות אלו הן ידות נזירות האומר אהא אהא נאוה ואלו הן כינוי נזירות נזיק נזיח פזיח:
האומר אהא. שראה נזיר עובר לפניו ואמר אהא אע"פ שלא אמר אהא כזה אם נתכוין להיות נזיר כמותו ה"ז נזיר:
אהא נאוה נזיר. שהיה תופס בשערו ואומר אהא נוה משמע אהיה נאה בגדול שער זה ואם נתכוין לכך ה"ז נזיר אע"פ שלא פירש שאלו וכיוצא בהם ידות לנזירות הן והוי כנזירות:
נזיק נזיח פזיח. לשונות של אומות העולם הן שקורין כך לנזיר ולשונם קרוב ללשון של ישראל ומיקרו כינוי נזירות:
הריני כזה. ורומז לנזיר שכנגדו:
הריני מסלסל. מחליק בשער מכלכל מגדל שער ודוגמתו משתכלכל העטרה משיגדל שער הערוה ודוקא כשתופס בשערו ודעתו לנזירות:
הרי עלי צפרים. שתי תורים או שני בני יונה והם קרבן נזיר שנטמא וכגון שנזיר עובר לפניו:
רבי מאיר אומר נזיר. הואיל ונזיר עובר לפניו וצפרים קרבן נזיר שנטמא הם מוכיחין הדברים דהרי עלי צפרים לנזירות קאמר:
אינו נזיר. והלכה כחכמים שאינו נזיר אבל מביא צפרים לשלם נדרו:
גמ' כתיב איש כי ידור נדר וכו'. כתובה בריש נדרים כדמציין הש"ס גופיה עד תני כל וכו' ושם מפורש:
ולוקין עליהן. אם קיבל עליו נזירות בכינוי ועבר לוקה עליו כמו בל' נזירות גופיה:
אע"ג דרבי יוחנן אמר. בנדרים שם דאין לוקין על האיסרות על הקונמות דלא קאי עלייהו אלא באיסור בל יחל מודה הוא הכא בלאו דנזירות שהוא לוקה:
אע"ג דר"ש אומר אינו מביא קרבן. לקמן בפ"ב הלכה ג' יודע אני שיש נזיר אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ה"ז אסור ור"ש מתיר וקאמר דלא אמר רבי שמעון אלא לענין קרבן אבל מודה הוא שהוא לוקה:
אע"ג דרבי יהודה אמר. לקמן בפ"ב גבי אמר אמרה פרה וכו' ספק נזירות מותר דס"ל כר"ט לא ניתנה נזירות אלא להפלאה לא אמר אלא לקרבן אבל מודה הוא לענין מלקות שהוא לוקה:
מה אנן קיימין. במאי עסקינן הני כינויי נזירות דקתני במתני':
אם במתכוין ליזור. שאומר שכונתו היה לקבל עליו נזירות בלשונות הללו:
אפי' אמר שאזכיר פת. כלומר מאי שנא הני אפי' אמר אם אזכיר פת או איזה דבר דעתי על נזירות ודאי נזיר הוא:
אם בשאינו מתכוין ליזור. שאומר לא היתה כונתו על נזירות אלא שהוציא כך מפיו דרך דיבור בעלמא א"כ אע"ג שהוציא לשון נזירות ממש מפיו לאו כלום הוא דהא בעינן שיהא פיו ולבו שוין:
כך אם היה קורא בתורה. כלומר דדמי ממש כמו שהוא קורא בתורה נזיר או נזיק דרך לימוד וכי ס"ד דיהא נזיר:
אלא כן אנן קיימין באומר. שמתחלה כשהזכיר לשונות הללו על מנת כן היה דעתו אם ראוין לתפוס בהן נזירות יהא נזיר ואם לאו לא:
אמור לו שמור ושמעת. כלומר אומרים לו שהנזירות חלה בלשונות אלו ושמור ושמעת מה שקבלת עליך:
אהא. הא דקתני במתניתין אהא הרי זה נזיר:
בשראה נזירין עוברין. לפניו דמוכחא מילתא דנתכוין לשם נזירות ואע"פ שלא הוציא בשפתיו לשון נזירות ממש פיו ולבו שוין קרינן ביה אבל אם אין נזיר עובר לפניו לאו כלום הוא דאמרינן דילמא אהא בתענית קאמר:
ואמר נווה מהו. ובעי הש"ס ואם אמר נווה בשראה נזירים עוברין מהו:
וזה מלעיג עליהון. מי אמרינן דדרך לעג אמר כן או נאוה דרך שבח ואהא כמותן קאמר ופשיט לה רבי יוסי ברבי בון בשם שמואל דהלואי אהא כמותן קאמר:
או אהא נווה נזיר מה אנן קיימין. מתני' אם בשאמר נווה כלומר אי כדקתני שאמר אהא נווה:
הדא היא קדמייתא. הא מרישא שמעינן לה דמאי שנא אם אמר אהא בראה נזיר עובר לפניו או אם אמר אהא נווה דהא ודאי בשאין נזיר עובר לפניו לא מוכחא מידי דדילמא אתנאה במצות קאמר וע"כ בשהנזיר עובר כדמפרש רבי יוסי ברבי בון אם כן היינו רישא:
אם בתפוס בשערו. מיירי וקמ"ל דאף על פי שאין נזיר עובר לפניו מהני:
והתנינן. בסיפא הריני כזה:
ומדרבי יוסי בר חנינא. כלומר וכדקאמר רבי יוסי בר חנינא לקמן דדוקא אם תפוס בשערו והוא אמר הריני כזה ומשמע הא בנווה לא בעינן תפוס בשערו:
אלא כן אנן קיימין. לעולם בשנזיר עובר לפניו ולא תימא בשאמר אהא נווה דאם כן היינו קדמייתא אלא באומר אין נאה כזה דמהו דתימא אין זה נאה קאמר קמ"ל דלשבת קאמר אין נאה אלא כזה:
לשונות שביררו להן ראשוני'. שבדו להן חכמים ואין רשות להוסיף עליהן:
והתני ר"ח רזיח הזיח. נמי כינוים הן דקס"ד ראשונים דוקא קאמר:
לשונות שביררו להן משניות. ותוספתא דר"ח נמי בכלל ועליהן קאמר רבי יוחנן אין רשות להוסיף עליהן:
והתני בר קפרא חרס. נמי כינוי לקרבן הוא ומאי לאו חספא קאמר כו' כדאיתא בפ"ק דנדרים הלכה ב' עד נזיר פסילים אינו נזיר ושם מפורש:
היי דן אינון. איזו הן כינויי כינויים דב"ה מתירין:
אמר רבי יוסה אין אילו. נקראים כינויי כינויים אלא כינוים ממש אינון דמאי שנא אילו האומר מנדרנא שמא אינו נדר הוא:
אילו מנזרנא. כלומר אילו אמר מנזרנא שמא אינו נזיר הוא:
באומר מפחזנא. כלומר וכן נמי באומר מפחזנא דכאומר פזיח הוא וכן מנזקא מנזיקנא כנזיק הוא ולאו כינויי כינויין הוא:
אילין אינון כינויי כינויין וכו'. כלומר אלא דהכי מפרשינן דפליגי בית שמאי ובית הלל בהא דפליגי ר' מאיר וחכמים במתני' באומר הרי עלי צפרין דטעמיה דר"מ כדקאמר רבי יוחנן לקמן דמשום כינויי כינוין הוא דאסר כדאשכחן דכתיבי שער וציפרין בחד קרא עד דשעריה וגו' והיינו כמו כינוי כינויין דמשום דסמיך ליה מהני דסבר רבי מאיר דציפורין הסמוכין לשער קיבל עליה שיגדל שערו לנזירות ויביא צפורין:
הריני כזה כו'. כדלעיל:
כאומר הריני מן המסלסלין מן המכלכלין. כלומר נעשה כאומר הריני מן הנזירים שמסלסלין ומכלכלין שערן בגידול דנזירות:
הריני מסלסל ומכלכל וכו'. כלומר דאשמעינן דלעולם לחומרא אזלינן דכמו באומר הריני מסלסל הריני מכלכל אמרינן דדעתו היה שלא יסלסל ויכלכל פחות משלשים יום אלא ל' יום כמנין סתם נזירות וכן נמי אם אמר הרי עלי שלא אסלסל ושלא אכלכל לא אמרינן דלאו מידי קביל עליה אלא נעשה כאומר לא אסלסל ולא אכלכל יותר על שלשים יום כי אם שלשים יום כנזיר דאל"כ למה ליה למימר לא אסלסל ולא אכלכל:
הרי עלי לשלח פרע וכו'. כלומר דמפרש דמתני' לא מיירי באומר הרי עלי לשלח פרע לחוד דא"כ אפשר להעביר השער קאמר אלא באומר הרי עלי לשלח פרע הריני מסלסל ומכלכל אי נמי באומר הרי עלי שלא אסלסל ושלא אכלכל ביותר מהרי עלי לשלת פרע דבכי הא אמרינן דקיבל עליו לגדל שערו שלשים יום:
רשב"ל אמר. לאו טעמא משום כינויי כינויין אלא משום דנזיר טמא מביא עוף והילכך קסבר ר"מ דנזירות קביל עליה הואיל ושייכא צפרין גבי נזיר:
וכי ציפורין הוא מביא. נזיר טמא והלא תורין או בני יונה הוא מביא:
אית תניי תני. דכל עוף טהור קרוי ציפורין ודעתו היה על תורין ובני יונה:
ואית תניי תני כל עוף בין טמא בין טהור. בכלל צפרין הוא ואפ"ה אמרינן דדעתו לא היה אלא על מה שקרב למזבח:
אמור לצפור כל כנף. פסוק הוא ביחזקאל גבי המון גוג והתם על כל העופות קאי:
נעשה כמתנדב ציפורין לבדק הבית. דאמרינן אין דעתו לנזירות אלא לנדבה. והא דקאמר לבדק הבית לאו דוקא אלא לצורך קרבן נדבה:
מ"ט דרבי מאיר. ואמאי לא חיישינן דילמא לנדבה קאמר:
נעשה כמתנדב אשם לבדק הבית. כלומר דר"מ לא חייש להא דדמי כאומר הרי עלי אשם דודאי לא נתכוין לנדבה שהרי אין אשם בא בנדבה:
מה נפיק מביניהון אמר הרי עלי אשם. כלומר ולהאי טעמא איכא נמי בינייהו באמר הרי עלי אשם דפליגי נמי בזה אם הוא נזיר או לא דלר"מ מאחר שיודע שאין מתנדבין אשם לא היה דעתו אלא לנזירות ומשום דנזיר טמא מביא אשם הוי נזיר הואיל ושייכא גבי נזירות:
על דעתין דרבנן מאחר שנזיר טמא מביא אשם אינו נזיר גרסינן. כלומר שאע"פ שאין אשם בא בנדבה מ"מ אמרינן דדעתו היה לנדבה דטעי ואמר מאחר שנזיר טמא מביא אשם כבא בנדבה הוא שהרי מתחלתו ע"י נדבה הוא אבל לא היה דעתו כלל לנזירות: