אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי נדרים· רבי משה מרגלית

פרק ב · הלכה ב

הלכה א

מתני' קרבן לא אוכל לך כו' מותר. דהוי כנשבע בקרבן ונעשה כאומר בחיי הקרבן אם אוכל לך:

שבועה לא אוכל לך. בהא לא אמרינן בחיי שבועה קאמ' כדאמרינן בקרבן דשבועה לית בה מששא ולא שייך למימר בה בחיי שבוע':

שבועה שאוכל לך. בשבועה יהא מה שאוכל לך:

לא שבועה לא אוכל לך אסור. ואע"ג דמתני' ר"מ היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כדקתני רישא לא קרבן כו' אפ"ה בשבועה אסור כדאמרינן בסוף פרק שבועות העדות כי לית לי' לר"מ ה"מ בממונא או באסורא דאית ביה ממונא כגון נדרים דלא משכחת להו בלא חפצא אבל באסורא גרידא כגון שבועות שהן חלין בגופו ואינן אלא איסורא גרידא אפי' ר' מאיר מודה דאמרינן בהו מכלל לאו אתה שומע הן:

זה חומר בשבועות מבנדרים. בבבלי מדייק לה דלא מצינן לאוקמא אשבועה שלא אוכל לך כו' דמדקתני זה חומר משמע דנדר הוי אלא שאינו חמור כשבועה והא קתני ברישא מותר משמע דלא הוי נדר כלל ומשום הכי מוקי דאדלעיל קאי קונם שאיני ישן כו' ואוקימנא מדרבנן דמדאורייתא אין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש וזה חומר בשבועות שהשבועה חלה אפי' על דבר שאין בו ממש:

תפילין שאיני נותן. משום דאסר חפצא עליה ואין נראה כנודר לבטל את המצוה שהרי לא קבל על עצמו אלא אסר החפץ עליו ואם יקיים המצוה הוי' מצוה הבאה בעבירה ודמי למי שחייב לאכול מצה בלילי הפסח ולא מצא אלא מצה של הקדש ושל טבל שאסור לאכלה ולפיכך הנדר חל על המצוה אבל כל ל' שבועה הוא שאוסר עצמו מלעשות הדבר וכיון שהוא מחויב לעשות המצוה לאו כל כמיני' להפקיע עצמו מחיוב המצוה:

גמ' ולמה לא תנינן שבועה שלא אוכל לך מותר. נראה דה"פ משום דקשיא לי' על הא דקתני שבועה שאוכל לך אסור ואמאי יהא שאוכל דאכילנא משמע וע"כ דמוקמינן במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ושוב אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע דה"ק בשבועה יהא עלי אי אכילנא לך וכדמוקי אביי בבבלי די"ז והיינו דמקשי אי הכי ולמה לא תנינן נמי שבועה שלא אוכל לך מותר וכלו' דאי במסרבין בו מיירי וא"כ באומר שבועה לא אוכל לך נמי הוי ליה לפרש דלפעמים דאכילנא משמע ומותר שאם מסרבין בו וקאמר לא אכילנא לא אכילנא בתמיה כלומר וכי אתה סבור שלא אוכל עמך בודאי אוכל ואם עלה קאמר שבועה לא אוכל לך דאכילנא קאמר דלקיים דבריו הראשונים מה שאמר לא אכילנא בלשון תמיה הוא נשבע ומדלא תני הכי ע"כ שאוכל לעולם דאכילנא משמע ושלא אוכל לעולם דלא אכילנא משמע וקשיא הא דקתני שאוכל לך אסור. וזה כעין דקאמר בבבלי דרב אשי נאדי מטעמא דאביי מכח האי קושיא:

אלא בגין דתנינן. כלו' דמשרי לעולם במסרבין בו ושאוכל דלא אכילנא משמע ודקשיא לך א"כ לישמועינן איפכא בשלא אוכל לך כדאמרן הא ל"ק משום דתנינן במתני' חומר בשבועות מבנדרים כלומר דבא להשמיענו מה שחמור הוא בנדר מבשבועה:

וסברנן מימר כו'. והילכך אי מעינן הכא בגוונא דבשבועות אסור הוא ולא תנינן הכא שבועה לא אוכל לך דמותר ובמסרבין בו כי היכי דליתני אבתרה זה חומר בשבועות מבנדרים דבשבועות אסור ובנדרים מותר:

הרי הוא קרבן כו'. כלומר בכל אלו לשונות בנדרים מותר ובשבועו' אסור:

וחומר בנדרים מבשבועות כיצד. כלומר מנין דאין שבועה חלה על דבר מצוה דכתיב או נפש וגו' מה הטבה רשות בדבר הרשות משתעי דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל:

יצא דבר איסור בדבר של מצוה. דאם נשבע שלא יעשה זה אין הרשות בידו:

הוון. בני הישיבה בעי מימר שוגג דוקא אימעיט דהא האי קרא בקרבן מיירי הא המזיד לא אימעוט מדבר מצוה וחייב בלאו דשבועה:

אשכח תני ר"י. דממעט ליה מקרא ולא היוצא מפי שמים והוא נשבע לעבור עליו ומעטיה קרא אפי' מלאו. וכה"ג קאמר נמי בבבלי דף י"ז דאיצטריך תרי קראי חד למיפטרי' מקרבן שבועה וחד למיפטרי' מלאו דשבועה:

ומר אף בהקדש כן. ונימא נמי דאין ההקדש חל על דבר מצוה דאימעוט מהאי קרא:

שכן אדם מקדיש סוכתו לשמים. כלומר דלא היא שכן מצינו בהקדש שחל על הכל כדאמרי' בפ' ז' דתמורה:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה