פני משה על תלמוד ירושלמי נדה· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ג
מתני' שפיר. הוא על שם עור של ולד ואם יש בו צורת אדם נקרא שפיר מרוקם ואם הוא מלא מים או דם או גנינין מגוונין הרבה:
אינה חוששת לולד. ואינה טמאה לידה:
ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקיבה. נותנין לה חומרי זכר לענין ימי טוהר וחומרי נקבה לענין ימי טומאתה:
גמ' מתניתא בצלולין. והלכך אינה חוששת לולד ברייתא בעכורין דאיכא למימר ולד היה ונימוח:
ואפי' צלולין. ברייתא אפי' בצלולין מיירי ופליגא על מתני' לפי שאין שפיר אלא באדם בלבד אבל בבהמה אינו סימן ולד לפטור הבא אחריו מבכורה כדיליף רמז מקרא ואי אמרת בעכורין שנו א"כ מאי שנא בבהמה דלא הא איכא סברא כיון דעכורין הן אימא נימוח הולד בתוכו:
מה בינו לבין המת שנסרח ואין שלדו קיימת. שנתפזר האפר ונתבלבלה צורתו דטהור:
תמן בדין היה אפי' שלדו קיימת יהא טהור ולמה אמרו חכמים טמא מפני כבודו. של מת דלא מחשבינן ליה כבטל ברם הכא ולד הוא ומפני שנתקלקלה צורתו במקצת עדיין ולד הוא:
דומה לרשון. מין ממיני חגבים בפ' א"ט סלעם זה הרשון:
ועוכרין. וממחין אותו:
מפני שהוא מתון ומזגזג. יורד בנחת ומזכך:
פיו פתוח כשעורה. כסדק השעורה א"נ כשערה גרסינן מתוח כחוט השערה:
טיפין של זבוב. כעיני זבוב:
גוויתה מתוח כשעורה. כשעורה סדוקה לארכה:
מצומתים מחוברין:
ופיתוח ידים ורגלים. חלוקי אצבעות ידים ורגלים אין לו עדיין:
גלמי ראו עיניך. שהייתי כגולם ואינו ניכר בחיתוך ידים ורגלים ועיניך הוא שראו:
בגין דאנא חכים מיחמי סימני שפיר. בשביל שאני מכיר לראות סימני שפיר מהו נקרא מרוקם אם יכול אני לסמוך על בקיאותי:
רישיה דרישך יכווה ברותחין. על עצמו אמר כן שהיה רבו וכלומר אני שבקי הרבה בזה יכולני לירד לספיקות החמורות שיש בו ולסמוך עלי אבל אתה למה לך זה ולא תיכוה אפי' בפושרין ולא תסמוך על עצמך אפי' בספק הקל:
שבלוליה דכר שבלולה נוקבה. מלשון כמו שבלול תמס יהלוך והוא שרץ הגדל בנרתיקו ואומרות הנשי' אם השפיר הוא כצורת שבלוליה והוא הזכר שבאותו המין ודאי הולד זכר היה ואם כמו שבלולה היא נקיבת המין נקבה היתה ולית אנן סמכין עליהון לענין ימי טוהר וימי טומאה:
נאמנת אשה לומר ילדתי. אם הוא ולד או אינו ולד נאמנת היא לענין טומאת לידה אבל אינו נאמנת לומר זכר הי' או נקבה שאינן בקיאות בזה: