אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי נדה· רבי משה מרגלית

פרק א

הלכה א

מתני' שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. משום דר' אליעזר אמר לקמן ד' נשים דיין שעתן תני נמי שמאי אומר כל הנשים לאפוקי מדר"א:

דיין שעתן. נשים הרואות דם דיין שעתן לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך ולא אמרינן מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו והיתה טמאה מקודם דכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע"פ שלא יצא הדם לחוץ דכתיב דם יהיה זובה בבשרה אע"פ שהוא בבשרה ולא יצא לחוץ טמאה וטעמא דשמאי דלא חייש להכי שאם אתה אומר כן יהא לבו של אדם נוקפו תמיד ופורש מאשתו ונמצא בטל מפריה ורביה:

מפקידה לפקידה. בדקה היום ומצאת טהורה ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה חוששין למגעה מבדיקה ראשונה ואילך שמא עם סילוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו ולביטול פריה ורביה לא חיישינן דדוקא לטהרות הוא דמטמינן להו למפרע מפקידה לפקידה ולא לבעלה ושמאי אומר דלטהרות נמי לא מטמינן דא"כ לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש:

לא כדברי זה. שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סייג לדבריו:

ולא כדברי זה. הלל שהפריז על מדותיו ומחמיר יותר מדאי דודאי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם לדם:

אלא מעת לעת ממעטת וכו'. לעולם הלך אחר הזמן המועט שבשניהן אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת הלך אחר מעת לעת ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאת טהורה וערבית ומצאה טמאה לא מטמינן לטהרות אלא הנך דנגעה מבדיקת שחרית ואילך וטעמייהו דרבנן דאמרי מעת לעת לפי שחכמים תיקנו להן לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית שחרית להכשיר טהרות של לילה להוציאן מכלל ספק טומאה וערבית להכשיר טהרות של יום וזו שישבה ולא בדקה הפסידה עונה אחת יתיר' משום קנס ואע"ג דלפעמים יש יותר מעונה אחת כגון שלא בדקה בשחרית ובדקה בצהרים ומצאת טמאה דמטמינן להו לטהרות מעת לעת למפרע ויש כאן שתי עונות יתירות טהרות של הלילה וטהרות של אתמול עד הצהרים השוו חכמים במדותיהן שלא תחלוק במעת לעת ולא פעם להוסיף ופעם לגרוע בו שלא ליתן דבריהם לשיעורין והלכה כחכמים:

על יד. על כח מפקידה לפקידה הוא בא וממעטו:

ווסת. זמן קבוע ונקבע לה הזמן שלשה פעמים ובדקה בשעת ווסתה ומצאה טמאה:

דיה שעתה. ולא חיישינן דילמא מקמי הכי הוה דודאי אורח בזמנו בא:

והמשמשת בעדים. בסדין ואמרינן בגמרא דתני ומשמשת בעדים כלומר מצוה על האשה שתשמש בשני עדים אחד שבודקת עצמה בו לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש:

הרי זו כפקידה. אעד שלאחר התשמיש קאי דבדיקה שלפני התשמיש לא חשיבא בדיקה מעלייתא דניסמוך עלה שמתוך שהוא מהומה לביתה אינה מכנסת העד לחורין ולסדקין אבל בדיקה שלאחר התשמיש בדיקה מעלייתא היא וחשיבא כפקידה למעט על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה כגון ששמשה בצהרים ובערבית בדקה ומצאת טמאה לא מטמינן לטהרות דמבדיק' שחרית עד התשמיש שהרי בדקה עצמה אחר התשמיש והיתה טהורה ומהו דתימא דליחוש שמא ראתה טפת דם כחרדל וחיפתה שכבת זרע קמ"ל דלא חיישינן להא:

גמ' מהו דיין שעתן וכו'. כלומר דאשמעינן דלא פליגי אלא לענין טהרות וכדפרישית במתני':

דארבעתא. עד אותו הזמן ביום הרביעי:

תמן תנינן. לקמן בפ"ז:

מטמא למפרע. כל הטהרות שנמצאו במבוי עד שעת הבדיקה שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ:

מתניתא דלא כשמאי. אם האי מתני' פליגא אשמאי דקס"ד דטעמיה דשמאי משום דאמרינן העמד אשה על חזקתה וטהורה היתה משעת בדיקת הראשונה והרי הכא מטמאינן המבוי למפרע ולא אמרינן העמידו על חזקתו:

אין לית היא כשמאי אפי' כהלל לית היא. כלומר וליטעמיך דמדמת לה דין אשה ומבוי להדדי א"כ אם האי מתני' לא אתיא כשמאי אף כהלל נמי לא אתיא דהא מי לא מודה הלל במבוי שהוא מתכבד שדרכו להתכבד בכל יום דלא חיישינן לטמא בו הטהרו' למפרע כדקתני התם או עד שעת הכיבוד לפי שחזקתו שהוא מתכבד אם היה בו שרץ:

ושטף. אי נמי אם שטף של גשמים עובר בו ושכיחי מים שעוברין בו שהוא טהור לפי שאם היה בו שרץ היו המים משטפין אותו והשתא אשה נמי דמיא למבוי שהוא מתכבד או שטף של מים עוברין בו כדמסיים ואזיל:

שמאי אומר הדא אשה וכו'. כלומר לדידך אדרבה לשמאי ניחא טפי דהיינו טעמיה דהאשה זו על ידי שהיא רגילה במי רגלים עשו אותה כדין מבוי שהוא רגיל להתכבד או ששטף מים עובר בו והוא טהור והכא נמי לא חיישינן דהאי דם מעיקרא הוה בה דהרי מי רגלים היו משטפין אותו ולא היו מניחין להעמידו בה:

עד כדון שבדקה ומצתה נגוב. אבדיקה דאשה בעלמא קאי וכלומר עד כאן דמטהרינן במתני' בפקידה וסמכינן אשעת בדיקתה לכ"ע אלא בשבדקה ומצאתה נגוב לגמרי דבהא ודאי ליכא למיחש למידי:

בדקה ומצתה טהור. אלא אם בדקה ומצאת דם טהור שהוא ממראה הטהור בהא פליגי אמוראי דלקמן:

אסורה לביתה עד שיתנגב מעיינה. דס"ל להאי מ"ד דבדיקת אשה לטהרה לבעלה צריכה שתמצא מעיינה נגוב לגמרי דאי לאו הכי חיישינן שמא תתרגל אח"כ גם בדם טמא וכדלקמן:

חד. מדרבנן ור' טובי שמיה קאמר משמיה דר' אבהו דאפי' עד מעת לעת חיישינן לבעלה שמא מתוך שהיא רגילה למצוא מראה טהור תמשוך לבוא ממנה ג"כ דם טמא ועד שתמצא נגוב לגמרי אז היא טהורה לבעלה או אחר מעת לעת שמצאת אותו מראה הטהור דתו לא חיישינן:

שמעית מן כל רבנן. דלית הלכתא כהני אמוראי אלא מותרת לביתה מיד ולא חיישינן למידי כל זמן שלא מצאת למראה הטמא:

הוון. בני הישיבה בעי מימר דלהני אמוראי דפליגי במצאת מראה טהור אם מותרת לביתה פליגי נמי אם הך בדיקה חשובה כפקידה היא לענין למעט מעת לעת אליבא דחכמי' דלמ"ד מותרת לביתה ודאי מפקידה היא חשובה למעט מעת לעת לענין טהרות ולמ"ד אסורה לביתה לא חשובה הך בדיקה כפקידה גם לענין טהרות ולמעט מעת לעת:

ואפי' כמ"ד. ודחי לה הש"ס דלא היא דבהא לא פליגי דלכ"ע כפקידה היא לענין טהרות שהרי דם טהור הוא ולמה הוא אמר אסורה לביתה לחומרא בעלמא הוא דאמר שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין חיישינן נמי שהוא מתרגלת בדמים טמאין ושמא תתרגל בשעת תשמיש להיות נמשך ממנה גם מראה טמא הואיל ואין מעיינה נגוב לגמרי הוא:

בדקה ומצאת ספק. שהוא ספק אם הוא דם טמא או טהור בהא פשיטא לן שאין בדוקה זו כפקידה למעט מעת לעת וכלומר שאם אח"כ תבדוק ותמצא טמאה דלא נטמא הטהרות מעת לעת למפרע מבדיקה אחרונה הא ודאי לא אמרינן שהרי בדיקה ראשונה מצאת דם ספק טמא ומהיכי תיתי שתמעט הך בדיקה למעת לעת מיהו הא קא מיבעיא לן:

הוא עצמו. הדם ספק עצמו מהו שיטמא בספק למפרע כל מעת לעת משעת בדיקה זו שנמצא:

נישמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא דנדה פ"א:

טומטום ואנדרוגינוס. שמטמאין בדם כאשה כדתנן בפ"ב דזבים ואם ראו דיין שעתן דלא גזרו רבנן בהו לטמא למפרע:

מה את ש"מ. למיפשט בעיין:

א"ר יוסי ה"ק מה טעם אמרו דיין שעתן מפני שטומטום ואנדרוגינוס טומאתן מספק הוא דספק אשה הן וטומאת מעת לעת ג"כ מספק הוא ואין ספק לספק שלא גזרו חכמים אלא לדם טמא ודאי וה"נ כן דראייתה ספק טמא הוא ולא גזרו חכמים מעת לעת בכה"ג דהוי ספק ספיקא ולא חיישינן:

מעת לעת שאמרו לקדשים. דוקא כגון שנגעה באוכלין ומשקין דקדש אבל לא לטהרות של תרומה:

ואמרו דייה שעתה. דכיון שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה הוי השתא ראייתה כראייה ראשונה ודייה שעתה:

וכי יש קדשים בעייתלו. הא האי עובדא בזמן הזה הוה ולענין מאי אמרו דייה שעתה:

אלא בשנעשו לטהרת קדש. כלומר לקדשים דקאמר הונא בר חייא לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת תרומה:

ולא כחולין הן. בתמיה הא אנן תנן בפ"ב דטהרות חולין שנעשו על גב קדש הרי אלו כחולין:

תיפתר. להא דהונא בר חייא שנעשו לטהרת מי חטאת שחמורין הן מן הקדש כדתנן בסוף פ"ב דחגיגה:

תולין. לטהרות שנעשו בו אבל לא שורפין דטומא' מעת לעת מספק הוא:

והוה ר' זעירה חדי בה. בהאי ברייתא לפי דאשכח תני כה"ג בתוספתא שם פ"ט:

הרואה כתם מטמא למפרע. עד שעת כיבוסה של החלוק לפי שהחכמים החמירו בכתם בזה יותר מבראייה כדתנן התם:

ומקולקלת למניינה. לפי שאבדה פתח נדותה שאם היתה יודעת ודאי יום ראייתה היתה יודעת לשמור אחר שבעה ימים אם תראה יום אחד להיות שומרת יום כנגד יום ואם תראה ג' רצופין תהא זבה אבל עכשיו טועה היא במניינ' לפי שאינה יודעת מתי היא בתוך י"א יום שבין נדה לנדה ודינה שלא תטבול עד שתשב ז' נקיים:

הרואה דם מטמא מעת לעת. כצ"ל כמו שהוא בתוספתא:

ואינה מקולקלת למניינה. לפי שאינה מונה אלא משעת ראייתה:

וזה וזה. טומאת כתם למפרע וטומאת דם מעת לעת תולין אבל לא שורפין והיינו דחדי ר' זעירא בברייתא קדמייתא דהכי אשכחן בתוספתא:

תמן. בבבל אמרין מעת לעת שאמרו משכבה כמגעה ומפרש ואזיל:

מה. האי כמגעה דקאמרי אם דינו כבועל נדה הוא לענין משכב ומושב שלו דקי"ל דאין משכב ומושב של בועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים וזהו אינו מטמא בהיסט ולא כלי חרש ועל משכב ומושב קאי וה"נ משכבה ומושבה במעת לעת אינו מטמא אדם לטמא בגדים:

אשכח תני. הדר קאמר דלא היא דהא אשכח תני בתוספתא שם שהיא מטמא במעת לעת כלי חרס בהיסט וכלומר בכלי חרס המוקף צמיד פתיל דלא שייכא ביה טומאת מגע מטמא בהיסט כדין הזב והנדה והשתא האי כמגעה דקאמרי כמגע בעצמה הוא כמה שהנוגע בנדה עצמה מטמא נמי הבגדים שעליו כך משכבה ומושבה במעת לעת נמי מטמא אדם לטמא בגדים:

מעת לעת שאמרו. לטמא מספק ולענין מגעה ברה"ר מהו אם הוי כספק טומאה בר"ה דפטור הוא או לא:

נישמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא שם פ"ג:

טהורות לבעליהן. בלא בדיקה לפי שחזקה שדמיהן מסולקין הן וכן אשה שיש לה וסת לא חיישינן שלא בשעת וסתה:

ושאר כל הנשים. שאין להן וסת קבועה טהורות בביאה דלבעליהן לא גזרו כל זמן שלא ראו ומטמאות במגע לטהרות מעל"ע של ראייתה:

הדא אמרה ודאי מגעה בר"ה טמא. דהא מטמאות במגע סתמא קתני ואין כאן דין ספק טומאה ברה"ר דלא אמרו טהור אלא בספק נגע ספק לא נגע אבל הכא כיון דודאי נגעה בכל מקום שנגעה מטמא בטומאת מעת לעת שהיא טומאת ספק דתולין הן:

גופה מהו שיהא טמא מעת לעת. מי אמרינן כיון דהיא עצמה לא בדקה ועכשיו היא טמאה מחמת הכתם דהוי כטומאת עצמה לענין טומאה למפרע:

כלום. ומתמה הש"ס דמאי קמיבעיא ליה כלום טמאו את גופה אלא מחמת כתם שבחלוקה חלוקה אינו טמא וכו' וכיון דבהא פשיטא לך דאין חלוקה מטמא אלא למפרע עד שעת בדיקה ה"ה בגופה ולא יותר:

היך עבידא. לענין מאי קאמר המשמשת בעדים ה"ז כפקידה וקאמר בדקה עצמה וכו':

לוי אמר בעד שלאחר תשמיש היא מתני'. בהא אמרו ה"ז כפקידה:

ר' אבון. אמר איפכא דבעד שלפני התשמיש ליכא למיחש למידי אבל בעד שלאחר התשמיש דיהא היא מחמת שכבת זרע וחיישינן שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנו שכבת זרע:

הלכה ב

מתני' היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות. הא דלא תני היתה עסוקה בטהרות ופירשה וראת וקתני יושבת במטה לאשמועי' דמשום שיש לה וסת ודיה שעתה המטה נמי טהורה כדקתני וכולן טהורות הא אם אין לה וסת דמטמאה מעת לעת טמאה נמי מטה כמשכב נדה עצמה שמטמא טומאה חמורה לטמא אדם והבגדים שעליו:

אע"פ שאמרו. אשה שאין לה וסת מטמאה מעת לעת אינה מונה ימי נדה אלא משעה שראתה:

ר"א אומר ד' נשים דיין שעתן. כדמפרש במתני' דלקמן ולפי שאינן רגילות לראות דם:

אבל הלכה כר' אליעזר. והכי מסיק בגמרא דהלכה כר' אליעזר:

גמ' אין אומרין מי שלא ראה וכו'. כך היה משיב ר"א לרבי יהושע:

כהדא דתני אחד אומר וכו'. כדאמרינן בפ"ד דעדיות אני שמעתי מפי המרובין ואתה שמעת מפי היחיד מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז דברי המרובין אלמא דאחר השמועה מפי שנים אזלינן ולא אחר זה ששמע מפי היחיד:

אלא כן אנן קיימין וכו'. דמפי השמועה היו שניהם שוין בה אלא דבסברא הוו פליגי מעיקרא ובחייו לא נראה לו דעתו של רבי אליעזר ולאחר מותו ראה דעתו:

מה חמית מימר בשראה דעתו. מאי חזי לאחר מותו יותר מבחייו ומהיכן למד לראות דעתו:

כהדא דתני. מהאי ברייתא למד כן:

כתמן טמא למפרע. דבכתמים החמירו:

מפני שאין לה כתמין. דמכיון דלא הגיע זמנה לראות לא גזרו על כתמין שלה:

וחכ"א. דוקא באלו ארבע נשים החמירו בכתמיהן אבל תנוקת אפי' הגיעה זמנה לראות כתמה כראייתה ראשונה ודיה שעתה:

אמר ר' ינאי מפני ששירפה מצוי. כלומר להכי אצטריך לאשמועינן דאפי' בתנוקת שהגיעה זמנה לראות וה"א מפני ששירפה מצוי נחמיר בכתמה דאימר חזיא ולאו אדעתה קמ"ל והשתא ק"ו מה אם זו ששירפה מצוי ואת אמר דייה שעתה כראייתה אלו ארבע נשים שאין שירפן מצוי לכ"ש ומכאן הוא שראה ר' יהושע דעתו של ר"א וחזר בו ממה דהוה פליג עליה מעיקר' והנהיג הלכה כר"א:

הלכה ג

מתני' כל שלא ראת דם כל ימיה. דם נדה כדמפרש בגמרא:

משיודע עוברה. לסוף שלשה חדשים מיום שנתעברה:

משתגמול את בנה. כלומר עד זמן שתגמול את בנה והוא כ"ד חדש:

ר"מ אומר מטמאה מעת לעת. דקסבר ר"מ דם נעכר ונעשה חלב וכשאינה מניקה את בנה אפי' בתוך כ"ד חדש חוזר הדם למקומו וחוזרת להיות רואה:

וחכמים אומרים דייה שעתה. דקסברי שהיולדת אבריה מתפרקין ואין דמה חוזר עד כ"ד חדש ומשם ואילך הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה ואע"פ שמניקה והולכת ד' וה' שנים והלכה כחכמים:

גמ' כן היא מתניתא כל שלא ראת דם נדה מימיה וכו'. כלומר דלא תיקשי הא קתני ואע"פ שנשואה וא"כ ודאי ראתה דם שהרי נבעלה אלא שלא ראתה דם נדה מימיה קאמרינן מפני שבתולה שאמרו בענין זה בתולה לדמים אמרו ולא בתולה לבתולים:

פעמים שהיא בתולה לדמים ואינה בתולה לבתולים. כלומר בדמים שהיא רואה בתולה לדמים היא שפעם ראשונה היא ואע"פ שעדיין בתולה היא וראייה זו אינה בתולה לבתולים כדמפרש ואזיל בשראת ואח"כ נישאת דעדיין היא בתולה בשעה שראתה ובתולת דמים היא נקראת בראייה ראשונה:

בתולה לבתולים. היא נקראת בשנישאת ורואה דם בתולים ואם אח"כ ראתה אז נקראת בתולה לדמים:

תני. בתוספתא דשביעית פ"ג:

כל שלא נקצצה מימיה. שכן דרך לקוצצה כדי שיתעבה ויוציא ענפים הרבה במקום החתך ונקראת סדן השקמה:

כל שאין בה חרץ. כלומר כל שאין נראית בה חריץ ואע"פ שלא נודע אם נחרץ בה מימיה נקראת בתולת הארץ ונפקא מינה למקח וממכר אם אמר לו בתולת קרקע אני מוכר לך נותן לו כל שאין נראה בה חריץ ובתוספתא גריס כל שאין בה חרס:

ואפי' נישאת ואפי' עיברה. כלומר הא דקתני ואע"פ נשואה ולא עוד אפי' אלא עיברה ועדיין לא ראתה דם נדה בתולת דמים נקראת וכן תני בתוספתא דנדה פ"א ואע"פ שנשאת והיו לה בנים אני קורא אותה בתולה עד שתראה ראיה ראשונה:

ואפי' מניקה ואפי' שופעת וכו'. כלומר וכן הא דקתני מניקה ואפי' היא שופעת כל שבעה לזכר וי"ד לנקיבה. א"נ דהכל על בתולה קאי אפי' עיברה ואפי' מניקה ואפי' שופעת כל שבעה לזכר וי"ד לנקבה דם לידה הוא ועדיין אני קורא לה בתולת דמים. ומדייק הש"ס על האי לישנא דקאמר כל שבעה לזכר דמשמע שהיא שופעת כל שבעה לזכר שיוולד לה וכן כל י"ד לנקיבה והיינו דמתמה וקסמא בידיה וכי קסמים בידיה לידע אם תלד זכר או נקיבה אלא אימא הכי בשעה שהוא זכר שבעה ובשעה שהיא נקבה י"ד:

והיא שהפסיקה דם טוהר. כלומר הא דאמרינן מניקה דייה שעתה והוא שהפסיקה מדם טוהר שלה שפסקו דמי טוהר ולא ראתה ואח"כ ראתה דיה שעתה:

כהדא דתני. בתוספתא שם הפסיקה דם טוהר וכו'. ופריך הניחא על דעתי' דרב דהוא אמר מעיין אחד הוא דם טמא ודם טוהר ממעיין אחד הן אלא שהתורה טמאתו בתוך שבעה לזכר וי"ד לנקיבה והתורה טהרתו בתוך ימי טוהר שלה ואח"כ חוזר לדם טמא ניחא הא דאמרינן והוא שהפסיקה מדם טוהר שלה דאז מחשבינן ליה אח"כ לראייה ראשונה ודייה שעתה דאם לא הפסיקה אחר כלות ימי טוהר ועדיין היא שופעת א"כ אין דמיה מסולקין שהרי מעיין אחד הוא ואכתי לא פסק מעיינה:

על דעתיה דר' ינאי. וכן לר' ינאי דאמר מעיין אחד אלא שהוא משתנה מדם טמא שבתוך שבעה לזכר וי"ד לנקיבה לדם טהור שבתוך ימי טוהר וחוזר ומשתנה אח"כ לדם טמא נמי יאות הוא שצריך שתפסוק אחר כלות ימי טוהר ואז אם תראה כראייה ראשונה היא ודייה שעתה:

על דעתיה דלוי. אלא ללוי דהוא אמר שתי מעינות הן נסתם הטמא של תוך שבעה לזכר וי"ד לנקבה ונפתח הטהור של ימי טוהר ולדידיה לאחר כלות ימי הטוהר נסתם הטהור ונפתח הטמא ואם כן אפי' לא הפסיקה דם טוהר תהא דייה שעתה בראייה ראשונה שאחר ימי טוהר שהרי מעיין אחר הוא ולא מאותו מעיין שראתה בתוך ימי טוהר:

אמר ר' מנא טעמא דלוי וכו'. כלומר לא כדקא סלקא אדעתיך דללוי אין צריך הפסק כלל משום דשני מעיינות הן אלא ודאי צריך הפסק ומשום שמתרגלת היא בדמים טהורין כל ימי טוהר איכא למיגזר שתהא מתרגלת בדמים טמאין ולא תבחין להפריש ביניהן ולפיכך צריך שתפסיק ואז לכשתראה דייה שעתה:

יכיל לוי פתר לה מן הדא דתנינן ר' יוסי אומר וכו'. כלומר דלא תיקשי ללוי מן הדא דתנינן ר' יוסי אומר מעוברת ומניקה וכו' ותני עלה ימי עיבורה וימי מניקותה מצטרפין לג' עונות דאם הפסיקה שתי עונות בימי עיבורה ועונה אחת בימי מניקותה דהא דחזאי דם לידה לא קשיא דדם נדה לחוד ודם לידה לחוד ומיהו השלמה לשלש עונות בעינן ולרב הוא דניחא דאמר מעין אחד הוא ולפיכך אם רואה היא אחר שיעברו דם לידה והיינו אחר שבועיים מטמאה מעת לעת דלא עברו עליה ג' עונות שלא ראתה אבל ללוי הוי קשיא למה לן שתפסיק ולא תראה אחר שבועיים הרי אפי' רואה היא לאו כלום דמעיין אחר הוא ולאו ממקום טמא הוא בא והויא כדם ידה ודם חוטמה ואמאי צריכה להשלי' שלש עונות בלא ראייה והיינו דקאמר דיכיל לוי פתר לה דהוא סבר מעין אחד הוא כלומר דהאי תנא ס"ל דמעין אחד הוא אבל אנא לא ס"ל כהאי תנא אלא דשני מעינות הן:

עד כמה הוא הכרת העובר. שנאמר בה דייה שעתה. וגרסינן להא בפ' החולץ הל' י"א עד סוף הלכה:

אע"פ שאין ראיה לדבר וכו'. משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז' וניכר עוברה לשליש ימיה והלכך לאו ראיה גמורה היא:

ואפי' מעוברת רוח. שלפעמים יקרה לאיזה סיבה בנשים שנראות כמעוברות ובעת הלידה הוא רוח:

הרינו וגו'. אלמא דהריון רוח שמיה הריון ודיה שעתה:

אפי' רובו של ראשון וכו'. כבר ניכר העובר והן ס"ב יום וכטעמיה דכמשלש חדשים כתיב:

תשעים יום שלימין. כל החדשים שלימין של ל' יום:

ושמואל אמר הן ועיבוריהן. כלומר ג' חדשים בעינן וכמו שהן שלימין בעבוריהן לפי סדרן א' מלא וא' חסר:

אתא עובדא וכו'. כלומר שלא היה שם רובו של ראשון ורובו של אחרון אלא שילדה לששה חדשים שלימים לימים שבאמצע היו חמשה חדשים שלימין והראשון והאחרון היה ספק אם י"ג ימים מן הראשון וי"ז מן האחרון או בהפוך ובין הכל הוא ששה חדשים בימים:

משום ספק ממזרות. שאי אפשר שתלד לזמן זה ויהיה בן קיימא:

כהדין עובדא אתא קומי אבי' בר בא. דהוא אבוה דשמואל ואפשר דקסבר החדשים גורמים והרי יש כאן שבעה מקוטעים:

פליג על שמואל בריה. אם הוא פליג על הא דקאמר שמואל בריה הן ועיבוריהן דשמעינן מיהת דג' חדשים שלימין בעינן:

שנייא היא הכרת העובר וכו'. בהכרת העובר אזלינן בתר רוב נשים שיולדות לתשעה וג' חדשים שלימין הן שליש ימיה אבל לידתו לשבעה חדשים מקוטעין נמי בן קיימא הוא:

תמן תנינן. לקמן בפ"ד:

כמה היא קישויה. לפי שכל הדמים שהיא רואה מחמת קושי הלידה אין בהם משום זיבה דרחמנא טהרינהו דכתיב זוב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ועד כמה תלינן הדמים בקישויה:

אפי' ארבעים וחמשים יום. קודם שילדה כל שלא שפתה מן הקישוי יום אחד סמוך ללידתה לא מיקריא יולדת בזוב:

דיה חדשה. דיה אם נטהר את הקושי חדש אחד והיינו חדש תשיעי אבל קשתה ג' ימים בחדש השמיני והיו בתוך י"א ימי זיבה ואפי' קשתה והולכת כל התשיעי הרי זו יולדת בזוב מחמת ג' ימים של השמיני:

זאת אומרת שהאשה יולדת לחדשים מקוטעים. כלומר דמדייק מדקאמר לר' יהודה דיה חדשה ולא קאמר ל' יום דהוה משמע כל שלשים יום של חדש התשיעי צריך שיהיו בקושי לאפוקי שלא תשפה סמוך ללידה ומדקתני דיה חדשה משמע אפי' הקושי היה בתחלת חדש התשיעי ואח"כ שפתה אין זו יולדת בזוב ובלבד שלא תראה דם בימי השופי וטעמא דמילתא משום דאמרי' דיולדת היא למקוטעין ומכי עייל החדש התשיעי הויא זמן לידתה דשיפורא גרים והלכך כל דמים שהיא רואה בו בקושי ואפי' בתחילת החדש אינו אלא מחמת הולד ואע"ג דאיכא שופי בתרייהו וא"כ ש"מ דיולדת למקוטעין דאל"כ ניתני שלשים יום:

ר' יוסי בר בון. פליג ואיפכא הוא דמדייק מדקתני חדשה ולא קתני דיה חדש דהוי משמע אפי' בתחילת החדש וחדשה כל החדש שלם משמע שצריך שיהא בקושי וש"מ דאינה יולדת למקוטעין:

סוף דבר עד שתלד. אם דוקא בולד קיימא מטהרינן בקושי ולא אפי' הפילה דאין קושי לנפלים ולא איפשיטא הכא:

שמעית בשם שמואל. דלא מחלק בין הכרת העובר לבין לידתו דבכולן שלימין בעינן ולא נתברר לי ממי שמעתי דבר זה בשמיה דשמואל:

ואיקפד ר' יוסי לקיבליה. לקביל דחזקיה על שהכחיש בזה:

אילו יהושע שהיה קשור למשה. שהיה עומד תמיד אצלו ומשמש לפניו לא הוה אמר כן דלא אמר משה לזה שאפשר שאמר איזה דבר והוא לא שמע:

והוא אמר כן. בתמיה:

חזר ואמר. ר' חזקיה אין דר' ירמיה אמרה אלא שאני מתמה על זה כאינש דשמע מילתא ומקשי עלה וכי אפשר דשמואל ס"ל שניהן שוין הן א"כ ואבא בר בא דאכשר לעיל במקוטעין פליג על שמואל בריה ולא הוה שמואל פליג על אבוה:

אלא לרע"א יום או לרע"ב וכו'. דבקליטת זרע תליא מילתא דאם נקלט ביום ראשון תשעה שלימין הן לרע"א ואם ביום ב' לרע"ב ואם ביום ג' לרע"ג. ולרע"ד דקאמר הכא אתיא כמ"ד הכי בפ' ר"ע דלד' ימים קליטת הזרע:

מחלפא שיטתיה דר' בא תמן. לעיל הוא אמר דשניא הוא הכרת העובר ושניא היא לידתו שהוא למקוטעין והכא הוא אומר הכין דשלימין הן ובודאי לא אמרה ר' בא דא"כ קשיא דידיה אדידיה:

כל שהוא בהרבה. ובפרק החולץ גריס כל שהוא בה"י רבה באל"ף רבא. וזהו כעין דאמר במ"ר פרשת וירא כל שהוא בהרבה הרי הוא בארבה ומלת הרבה ארבה קדריש וכלומר הרבה בגימטריא רי"ב שהן שבעה חדשים הרי הוא בארבה שסימן הוא שהוא חי:

חמתיה מיבעת. ראה אותו שהוא נבהל ומצטער ושאלו על מה הוא כן והשיבו החמורה שלי מעוברת והגיע זמן לידתה וצריך אני לילך ולהרביצנה ולשומרה שלא תצטנן:

וחשב. מאותו היום וא"ל בעיא היא עד כדון צריכה היא עוד להמתין איז' ימים עד שתלד:

ותני כן. גבי חמרתה. דזמן עיבורה י"ב חדשים הן כדתני בתוספתא דבכורות פ"ק וכן בגמרין פ"ק דבכורות והפוחתת אינה פוחתת מימי הלבנה שהן שנ"ד יום וזו עדיין לא מלאו ימיה:

מילתיה דריב"ל פליגא. אדרב:

בקורת. נקיבה של בקר:

והרביעו של בית ר' ממנה שוורים ויש מהן וכו'. וקס"ד כי היכי דבהמה גסה טהור' שזמן עיבורה ט' חדשים אין לה גבול וזמן ולפעמים איזה ימים קודם ולפעמים מתאחרת איזה ימים כך נמי בהמה טמאה והא רב הוא דאמר אינה פוחתת מימות הלבנה:

כאן בבהמה טהורה. שאין לה זמן קבוע שלא תפחות איזה ימים מט' חדשים:

והכתיב הידעת עת לדת וגו'. אלמא גם למין טהורים יש להם עת וזמן שאינה יולדת מקודם:

חיה טהורה כבהמה טמאה. לימי עיבורה ושאינה פוחתת מי"ב חדשי הלבנה:

הלכה ד

מתני' כל שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה עונה בינונית היא ל' יום וכיון שעברו עליה ג' עונות בינוניות אחר שהגיעה סמוך לזקנתה ולא ראתה אם תראה אח"כ דייה שעתה וסמוך לזקנתה נקרא כל שקורין לה אימא אימא מחמת זקנתה ואינה מקפדת:

כל אשה. ואפי' אינה זקנה ועברו עליה ג' עונות ולא ראתה דייה שעתה:

מעוברת ומניקה שעברו עליהן ג' עונות. אבל לא עברו עליהן ג' עונות בלא ראיית דם לא ופליג את"ק דאמר מעוברת משיודע העובר ומניקה משתלד ולא בעינן עברו עליהן ג' עונות בלי ראייה ואין הלכה לא כר"א ולא כר' יוסי:

גמ' רבי מאיר אומר וכו'. השתא מפרש לטעם פלוגתייהו במתני' דלעיל וזה שייך לגרוס קודם האי מתני'. רבי מאיר סבירא ליה דם נעכר ונעשה חלב ומחמת החלב הדמין מסתלקין והלכך סבירא ליה דאם נתנה אותו למניקה או גמלתו או מת מטמאה מעת לעת:

ר' יוסי אומר. וחכמים דהיינו ר' יוסי דפליג ואמר דייה שעתה דס"ל מחמת הצער הלידה אבריה מתפרקין והדמים מסתלקין עד כ"ד חדש והלכך אע"פ שאינה מניקה דיה שעתה:

אשכחת אמר. נמצינו למדין קולא וחומרא אליבא דרבי מאיר וכן אליבא דר' יוסי:

קולת על דרבי מאיר וכו'. שהרי במניקה חלב תליא מילתא וחומרה שאם נתנה בנה למיניק' וכו' כדקאמר במתני' ולר' יוסי איפכא הוא שאם נתנה למניקה וכו' דיה שעתה כל כ"ד חדש ואח"כ אע"פ שמניקתו ארבעה וחמשה שנים אסור עד כ"ד חדש כלומר דלא אמרינן דיה שעתה אלא עד כ"ד חדש:

והא. ובעי הש"ס הא דאמר ר"מ שאם גמלתו מטמאה מעת לעת מה דינו:

מיד. אם מיד שגמלתו והפסיקה היא מלהניקו מטמאה מעת לעת כשתרא' או לכשיפסוק התינוק ושוב אינו יוכל להחזיר ולינק וכדלקמן דאז נקרא גמלתו:

נישמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא פ"ב וגריס לה בכתובות פ"ה הל' ו' ושמעינן מהאי ברייתא דקתני לר' יהושע פירש אין מחזירין אותו וכדפליגי אמוראי עד איכן נקרא פירש וה"ה לר"מ דמתני' ובלאחר כ"ד חדש כדלקמן:

פירש. לאחר כ"ד חדש וכן הוא בתוספתא בהדיא פירש וחזר אחר כ"ד חדש הרי הוא כיונק שקץ:

בזמן שפירש מתוך בוריו. מתוך בריאותו אבל אם מחמת חולי אפי' פירש יותר מג' ימים מחזירין אותו מיד לכשיבריא:

ובתינוק. והא דאמרי' אם פירש מתוך בוריו ג' ימים אין מחזירין אותו בשאינו מסוכן אח"כ אם לא יינק:

ובדעתה הדבר תלוי. וכי בדעתה תלוי הוא דנימא אם אינה מקפדת אף על פי שאינה זקנה דיה שעתה:

אמר רבי אבין. ה"ק כל שהוא ראויה לקרות אימא מחמת זקנתה וכלומר שאם אינה מקפדת אז היא ראויה לקרות לה אימא ודין זקנה יש לה:

טביתא. שם שפחתו של רבן גמליאל כדלקמן ריש פרק ב':

אין לה דם טוהר. הואיל וילדה בגיותה:

ויאות. כלומר דר' יוסי מתמה פשיטא היא ואלולי דתני לה ר' הושעיה וכי הוות מספקא ליה לחד הא מאחר שאין לה דמים טמאין דאל בני ישראל כתיב בפרשה אם כן פשיטא דאין לה נמי דמים טהורין משנתגיירה אחר לידתה:

תני. בתוספתא דיבמות פרק ו' וגרסינן להא בפרק החולץ בהלכה י"א:

צריכות להמתין. מלהנשא שלשה חדשים משום הבחנת זרע:

אין צריכות להמתין. דקסבר רבי יוסי אשה מזנה מתהפכת ואין כאן חשש משום תיקון ולד:

ובדמים. לענין דמים אם ראתה ביום שנתגיירה פליגי נמי בתוספתא דמכלתין פרק א' הגיורת שראתה דיה שעתה דברי ר' יהודה דהא מקודם לא היה דמה טמא מן התורה:

נראין דברי ר' יוסי בדמים. שהרי משנתגיירה הרי היא ככל הנשים:

ודברי ר' יודה בולד. שצריכה להמתין ג' חדשים:

הלכה כר' יוסי. בשתיהן:

בעא קומי ר' יוסי. האי ר' יוסי אמורא הוא והקשה לפניו מאי קמ"ל ר' יוחנן דלא כן מה אנן אמרינן וכי ר' יהודה ור' יוסי אין הלכה כר' יוסי:

אלא בגין דאמר רבי נראין. וכלומר דאיכא למימר נראין דברי ר' יוסי לר' יודה בהא ונראין דברי ר' יודה לר' יוסי בהא קאמר ומשום הכי איצטריך ר' יוחנן למיפסק הלכתא והא לא כן א"ר בא בשם ר' זעירא דכל מקום ששנה רבי נראין עדיין מחלוקת במקומה עומדת ולא שהן מודים זה לזה קאמר וא"כ הדרינן לכללא ר' יודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ומאי קמ"ל ר' יוחנן:

חוץ מעיגול של דבילה. דפליגי ר"א ור' יהושע בתוספתא דתרומות פ"ד עיגול של דבלה שדרסה ואינו יודע באיזה עיגול ר"א אומר יעלו ורבי יהושע אומר לא יעלו עד שיהו שם ק' פומין. וקאמר ר' עלה נראין דהתם אהן מודה לדין ואהן מודה לדין הוא. ובתוספתא שלפנינו לא נמצא זה מבואר בהדיא להא דרבי כ"א דתני לקמן דרסה בעיגול ואינו יודע באיזה מקום דרסה הכל מודים שתעלה:

קשיתה. שאלתי לפני ר' חנינא אם אפי' דבר ברור הוא שנבעלו נמי קאמר ר' יוסי אינן צריכות להמתין:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה