פני משה על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי משה מרגלית
פרק ה · הלכה א
מתני' העוקר שתלים מתוך שלו. דרך לעקור שתילי נטיעות וליטע אותן במקום אחר כדי שיתגדלו ויתעבו ביותר וקמ"ל הכא שאע"פ שיש כאן פירות באותן שתלים אינו כזורע טבל במה שנוטען במקום אחר ופטורין אותן הפירות ממעשר וטעמא מפרש בגמרא מפני שאותן השתלים לא נגמרה מלאכתן הן והוא לא ליקט את הפירות מהן אלא נטען במקום אחר עם הפירות שבהן לפיכך פטור מלעשר:
לקח פירות מחבירו. בעודן מחובר לקרקע פטור שאין המקח קובע למעשר אלא בתלוש אבל לא במחובר כדתנן לעיל בפ"ב בהלכה ה':
לקט לשלוח לחבירו. על כרחך האי לקט שקנה הפירות בתלוש ולקט אותן כדי לשלוח לחבירו וכדאשכחן לשון לקט בתלוש בלשון הכתוב וכן בלשון המשנה ולפיכך הוא פטור ואוכל מהן עראי דאי בשלקט פירות משלו לשלוח לחבירו אמאי הוא פטור הא נגמר מלאכתו ונקבע למעשר אלא בשקנה אותן בתלוש מיירי ואם היה קונה לצורך עצמו מתחייב במעשר דהמקח טובל למעשר אבל לצורך חבירו פטור הוא דלא נקבע לו ואוכל מהן עראי:
אם יש כיוצא בהן. מאותן הפירות נמכרין בשוק הרי אלו חייבין דכיון דשכיחי לקנות מהן בשוק מסתמא נגמר מלאכתן וחייב זה שנשתלחו לו לעשרן וכדמפרש בגמרא טעמיה דר"א בן עזריה שכן דרך בני אדם משלחין טבלים לחביריהן בדברים כאלו ואין הלכה כרבי אלעזר בן טזריה:
מתני' העוקר לפת וצנונות וכו' לזרע חייב. כלומר עד שיתגדל בהן הזרע וזהו אחר שיתקשו חיוב לעשר מפני שהוא גורנן כשעקרן ואין להן גורן אחר והרי נטבלו למעשר והוי כזורע טבל ודוקא לזרע אבל אם נטען להוסיף בגופן הרי דינן כשתלים ופטור:
בצלים שהשרישו בעליה. אפי' בהשרישו בקרקע עליה. טהרו מלטמא אם היו טמאין ומשהשרישו נפסדין הן וטהרו וה"ה שפטורין מן המעשרות אם השרישו זה בצד זה דהוי כטומן אגודה של לפת וצנונות דתנן בסוף פ"ק דכלאים דפטור מן המעשרות:
נפלה עליהן מפולת והן מגולין. שנגלו אח"כ הרי אלו כנטועין בשדה וחייבין במעשרות:
גמ' ר' עקיבא היא. מתני' דקתני העוקר שתלים ליטע אותן במקום אחר פטור כדר"ע אתיא דתנינן תמן בפ"ק דפאה בהלכה ה' דקסבר ר"ע דמותר ליטול מן הגורן ולזרוע ופטור מן המעשרות אף מדבריהם:
ר' חייה בשם ר' יוחנן. קאמר דלא היא דהכא ד"ה הוא דמודים חכמים לר"ע בשתלים כדמפרש טעמא מה בין חטים וכו' מפני שחטים גמר מלאכה כלומר שהחטים בעצמן כבר נגמר מלאכה שלהן שחצרן ואע"פ שעדיין לא נקבעו למעשר עד שימרח מ"מ מדרבנן אסור הוא לזרוע עד שיעשר אבל שתלים אינן גמר מלאכה בעצמן והוא לא לקט הפירות מהן ונטען והרי זה לא נגמר מלאכתן:
מודה ר"ע לחכמים בלפת וצנונות. שעקרן ונטען במקום אחר שיתגדל הזרע שלהן כדתנן במתני' דלקמן שהוא חייב לעשר מפני שהן בעצמן פסידין הן כשנוטען לזרע לפי שהן מתקשין עד שיגדל הזרע בהן:
וחיטין אינן פסידין. בתמיה וכי החטין שנזרעין בקרקע אינן נפסדין ואפ"ה פליג ר"ע ופוטר ומשני דשאני חטין דיש להן גורן אחרת שהוא המירוח הקובען למעשר ולפיכך ס"ל לר"ע דנוטל וזורע קודם המירות אבל אילין לפת וצנונות אין להן גורן אחרת ועקירתן הוא גורנן ונגמר מלאכתן והלכך מודה ר"ע שחייב לעשרן:
רב אמר הוא אסור לוכל. הא דקתני פטור דוקא חבירו הוא דפטור אבל הוא עצמו אסור לאכול מהן עד שיעשר וכדמפרש רב שימי לקמיה:
מה דאמר רב בשהכניסו לחצר בית שמירה כר"מ. כלומר לא מצית לאוקמיה מילתיה דרב דאוסר לו לעצמו לאכול אלא היכא שהכניס את הפירות בחצר בית שמירה וכר"מ דס"ל אף בדבר שלא נגמר מלאכתו למעשר כשהכניסו בחצר החצר היא קובעת למעשר כדאמרינן לעיל בפ"ב בהלכה ה' גבי פלוגתא דר"מ ור' יהודה במתני' שם דכשם שהן חלוקין במקח כאן כך חלוקין בחצר בית שמירה דשוין הן וא"כ לר"מ דס"ל דהמקח קובע אף בדבר שלא נגמר מלאכתו כדאמר לעיל בסוף פ"ב ה"נ ס"ל דאף החצר קובעת בדבר שלא נגמר מלאכתו והלכך הכא אע"פ שלא הוקבע למעשר לחבירו לגבי דידיה הוקבעו כשהכניסן לחצר ואע"ג כמי שלא נגמר מלאכתן דהרי לא הכניסן לחצר שיאכל הוא מהן אלא כדי לשלוח לחבירו מ"מ אם רוצה הוא לאכול מהן אסור עד שיעשר דלר"מ החצר קובעת אף בכה"ג:
א"ר מנא מתניתא אמרה כן. מרישא דההיא שמעינן נמי דאליבא דר"מ הוא דאתיא דקתני לקח במחובר לקרקע פטור הא בתלוש חייב וכלומר דדייקינן הא בכיוצא בו בתלוש והיינו קודם שנגמר מלאכתו חייב הוא דהמקח קובע ומאן אית ליה דהמקח טובל למעשר אף בפירות שלא נגמר מלאכתן לא ר"מ הוא דאית ליה הכי כדאמר לעיל סוף פ"ב גבי המחליף עם חבירו זה לקצות וזה לקצות חייב ומוקי לה התם כר"מ:
ר' חייא בשם ר' יוחנן דר' יודא היא. מילתא באנפי נפשה היא ואדברי ר"א בן עזריה דמתני' קאי וכלומר דהא דקתני אליביה הרי אלו חייבין ומשמע לעשרן ודאי קאמר ההיא כר' יהודה דהתוספתא ואליבא דר"א בן עזריה:
ותני כן. בתוספתא פ"ג דגריס התם ר' יהודה אומר משם ר"א בן עזריה המשלח לחבירו שתלים ואטונין והוצני פשתן מעשרן ודאי מפני שנחשדו רוב אדם עליהן וחכמים אומרים הרי הן ככל הפירות ואין מעשרן אלא דמאי ושמעינן דר' יהודה וחכמים פליגי אליבא דראב"ע אם מעשרן ודאי או דמאי וא"כ הא דראב"ע דמתני' דקאמר סתם הרי אלו חייבין כר' יהודה דתוספתא אליביה הוא:
אפילו חבר ששילח לחבר צריך לעשר. זה שנשתלח לו ואינו סומך על החבר ששילח לו:
ניחא עם הארץ ששילח לחבר. שצריך החבר לעשר מפני שהעם הארץ חשוד הוא:
חבר חשוד. בתמיה וכי זה ישלח לו דבר שאינו מתוקן:
אמר ר' יוסי וכי ע"ה לגבי תרומה לאו כחבר הוא. דהא לא נחשדו עמי הארץ על התרומה גדולה ואפ"ה כשמשלח לו להחבר צריך החבר לתקן הכל ואף לתרומה גדולה דהא מעשרן ודאי קאמר:
אלא כיני. כלומר אלא דהכא היינו טעמא לפי שנהגו בני אדם להיות משלחין לחביריהן טבלים בדברים הללו ולפיכך לא מחלק בין ע"ה לחבר:
גמ' ולא שנייא בין לזרע וכו'. בתוספתא פ"ג תני הכי העוקר שתלים מתוך שלו ליטען בח"ל ולזרע ולהפקיר ולמכרן לגוי הרי זה חייב מפני שמוציאן מידי מעשרות והיינו דקאמר הכא דאין חילוק בין כל אלו ובכולן חייב במעשרות ומייתי לה כדי למירמי עלה ממתני' דפאה:
תמן תנינן. בפ"ק דפאה לעולם הוא נותן משום פאה וכו' ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח והכא את אמר הכין בתמיה דאם עקרן ליטען על מנת להפקיר חייב ומשני תמן הוא מפקיר על הכל כלומר את הכל הוא מפקיר ואין בו מהחיוב למעשרות אבל הכא שנוטען להפקיר את הגידולין שלאחר מכאן ולא הפקיר השתלים עצמן וא"כ יש בהן חיוב מעשרות ולפיכך חייב הוא מפני שמוציא אותן אח"כ מידי חיוב דלא ידיע כמה הוא מהחיוב וכמה הוא מהגידולין הפטורין:
והא תנינן. בהאי ברייתא חוץ לארץ וכי שנייא היא ח"ל בין לעיקר ובין לגידולין הרי אם נוטען בח"ל הכל פטור הוא דאף הפירות שגדלו בחיוב בא"י פטורין הן כשיצאו לח"ל כדתנן לקמן ריש פ"ב דחלה לר"ע. ואפ"ה קתני הכא בברייתא דחייב:
בה לא שנייא בין לעיקר בין לגידולין. כלומר אין הכי נמי דבח"ל לא שייך האי טעמא דאמרן דהרי אין חילוק בה בין העיקר ובין הגידולין שלאחר מכאן דאת הכל הוא מוציא מידי חיוב המעשרות וטעמא אחרינא איכא בח"ל דמשום קנסא הוא וכן בנוטען למוכרן לגוי וכי אמרינן לחלק בין היכא דאיכא צד חיובא משום העיקר או לא בהפקר הוא דאמרינן דלא שייך ביה טעמא דקנסא כי היכי דלא תיקשי על האי ברייתא ממתני' דפאה:
על דעתיה דר"ש בן לקיש דהוא אמר טבל בטל ברוב ניחא. פלוגתא דר' יוחנן ור"ללעיל בריש פ"ד דתרומות גבי כרי שמקצתו נתקן ומקצתו לא נתקן דר"ל בשם חזקיה קאמר התם דאותו הטבל בטל ברוב הוא דאע"ג דקיי"ל הטבל אוסר בכל שהוא היינו בטבל ברור שנפל למקום אחר אבל הכא מכיון שהטבל אינו ידוע ומעורב הוא בדבר המתוקן ס"ל דבטל ברוב הוא ור' יוחנן ס"ל דאפי' בטבל בכה"ג אינו בטל ברוב ומתקן את כל הכרי והשתא קאמר הכא דבשלמא לר"ל ניחא הוא דמחייבינן ליה בשנוטען להפקיר הגידולין דמכיון דבתר הכי לא מצית למחייביה להפריש מן הפירות שגדלו בתחלה קודם שעקרן דהרי מעורבין יהיו עם הגידולין שהן פטורין ויבטלו ברוב וכיון שכן מוציא הוא מה שגדלו בהעיקר מידי חיוב מעשרות ולפיכך חייב הוא להפריש עכשיו מהן מקודם שיהא נוטע אותן אלא לר' יוחנן דהוא אמר אין הטבל אפי' דכה"ג בטל ברוב וצריך לתקנו א"כ ימתין עד שיגדיל ויעשר לפי כולו ואף הגידולין דאותו הטבל של העיקר אוסר את הכל וצריך לעשר על הכל כדהתם גבי כרי ואמאי מחייבת ליה להפריש עכשיו ממה שגדל בהעיקר:
או נימר מה פליגי וכו'. כלומר או דילמא דנימא דאף לר' יוחנן לק"מ דעד כאן לא פליג התם אלא בטבל שנטבל מד"ת דהרי נגמר מלאכתו ונתמרח בכרי אבל הכא הרי לא נגמר מלאכתו שעוקר את השתלים על מנת ליטען שיתגדלו ביותר ואין הטבל הזה אלא מדבריהם שגזרו חכמים עליו להפריש מהם הואיל ומוציאן ע"י כך מחיוב מעשרות ואיכא למימר דאף ר' יוחנן מודה שהטבל בטל ברוב הגידולין של פטור אם לא יפריש עכשיו ולפיכך חייבו אותו חכמים להפריש קודם שיטע אותן:
והא תנינן. לקמן בפ"ג דחלה כיוצא בו זיתי מסיק של הבעל הבית המלקט ואותן חייבות במעשרות שנתערבו עם זיתי ניקף והן של עניים שהן נוקפין אותן ומלשון כנוקף זית שנים ושלשה גרגרים ואותן פטורין מן המעשרות וכן ענבי בציר של הבעה"ב שנתערבו עם ענבי עוללות של עניים וקתני התם אם יש לו פרנסה. ממקום אחר שיש לו איזה טבל כדי להפריש עליהן מוציא הוא ממנו לפי חשבון שיש כאן להפריש מאותן שחייבין במעשרות ואם לאו רואין את המעורב כאלו כולו טבל ומוציא ממנו תרומה ותרומת מעשר על הכל וכי לא טבל שנטבל מדבריהן הוא דהא סתם זיתים להוציא מהן השמן הן עומדים וכן הענבים להוציא מהן היין ומתני' סתמא קתני דמשמע דאף בזיתים וענבים כגון אלו הדין כן והרי עדיין לא נגמר מלאכתן וא"כ אין הטבל אלא מדבריהן ואפ"ה קתני דרואין אותן כאלו כולן טבל:
א"ר מנא קיימתיה. להאי מתני' דבשמן זיתי מסיק שנתערב עם שמן זיתי ניקף מיירי וכן בענבים שנתערב היין של זה עם היין של זה וכבר נגמר מלאכתן והטבל נטבל מדבר תורה הוא:
לא שנו אלא לזרע. הא דקתני במתני' בעוקר לפת וצנונות ליטע במקום אחר לזרע חייב דוקא אם נתכוין לזרע הא אם נתכוין לאכול ממה שיוסיפו בהגידולין פטור מפני שזה כלא נגמר מלאכתן הויא:
לא שנייא. אין חילוק דבין נתכוין לאכול חייב דמפני שהוא גורנן קתני דעקירתן הוא גורנן ונגמר מלאכתן:
מפני שהוא מכניסן וכו'. כלומר דר' חנינה מוסיף עוד בטעמא ולפרש מפני שהוא גורנן דקתני שאם שנת השנייה ונכנסת לשלישית היא מפניסן הוא מן מע"ש למעשר עני ואם שלישית ונכנסת לרביעית מכניסן מן מעשר עני למעשר שני והואיל ועכשיו הגורן שלהן להתחייב במעשר שני או במעשר עני לפי אותה השנה חייב להפריש כפי החיוב של אותה שנה העומד בה:
ערימה. כרי או אגודה של בצלים שטמנה בארץ והשרישה התולש מהן בשבת פטור כדמפרש טעמא שאינו רוצה בהשרשתן והואיל דלא ניחא ליה אין השרשה זו עושה אותה כמחובר בארץ וזהו נלמד מהמתני' דקתני בצלים שהשרישו בעלייה וכו' ומדקתני בסיפא הרי אלו כנטועים בשדה אלמא דגבי השרישו בעליה לאו כנטועים בשדה נינהו ופטורין מן המעשרות אלא דלענין טומאה הוא דטהרו דבהשרשה בעלמא כמחובר הוא לענין טומאה אבל לענין מעשרות פטורין וטעמא מפני שאינו רוצה בהשרשתן ולפיכך מחמת מה שהוסיפו בהשרשה זו פטורין וה"ה לענין שבת דהתולש מהן פטור והיינו דאקשי ליה ר"ל לר' יוחנן:
מאי איכפלה שבת גבי מעשרות. וכי אתה למד חיוב שבת מענין חיוב מעשרות דנתלי ברוצה בהשרשתן או לא לענין שבת כמו דתלינן לענין מעשרות:
לא תנינן אלא אינו חושש וכו'. כלומר דאע"ג דמצינו בהאי מתני' דסוף פ"ק דכלאים גבי הטומן לפת וצנונות תחת הגפן וכו' דמשוה דין שבת לדין דמעשרות לא תני אלא הכי אינו חושש בטומן אותם לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות אם הוסיפו וכן ניטלין הן בשבת אבל אם השרישו לא מיירי התם במתני' כלל וא"כ איכא למימר דאע"ג דלענין מעשרות פטורין אפי' בשהשרישו משום שאינו רוצה בהשרשתן לגבי שבת (הוא) מיהת הוא חייב התולש מהן דהא השרישו בארץ ומאי איכפת לן לענין חיובא דשבת אם ניחא ליה בהשרשתן או לא:
חמי מה אמר. ראה לדקדק בדברי רשב"ל במאי דאמר שלא אמר אלא מאי איכפלה שבת גבי מעשרות דאין לנו ללמוד שבת דחמירא דאית בה חיוב מיתה ממעשרות ולהקל גם בשבת אם אינו רוצה בהשרשתן כמו דמקילינין גבי מעשרות וא"כ דוק מדבריו הא שביעית איכפלה כלומר לענין שביעית דתנינן נמי התם איכפלה היא לגבי דין דמעשרות דאיירינן כאן ושפיר למדין אנו שביעית ממעשרות ואע"ג דשביעית חמירא היא ממעשרות דהיא נוהגת גם במאכל בהמה משא"כ במעשרות מ"מ לענין זה למדין אנו דגם בשביעית אם השרישו ורוצה הוא בהשרשתן אז מה שהוסיפו אסורין משום ספיחי שביעית אבל אם אינו רוצה בהשרשתן מותרין הן משום ספיחין דלא ניחא ליה בכך:
ודא הוא דרובה בתמיה. כלומר וכי זה רבותא היא ומאי איצטריך לך להשמיענו דבערימה אין חשש משום ספיחין דאלו תנא בצל יד יחידי יאות היה לך להשמיענו דבבצל מלא יד בלבד אפשר דניחא ליה ושפיר הוה איצטריך למימר דאפ"ה כל זמן שאין אנו יודעין בודאי דהוא רוצה בהשרשתן אין בהן משום ספיחין אבל מכיון דקאמר ערימה פשיטא דלא ניחא ליה בהשרשת כל הערימה ואין כאן משום ספיחין:
השרישו בקופה. תוספתא הוא בפ"ג ולדינא דמתני' מהדר דאם השרישו בקופה הרי הן בחזקתן לחיוב מעשרות ולשביעית ואם היו טמאין לא עלו מטומאתן דאין זו השרשה בקרקע:
השרישו בעליה. בזה יש חילוק דלענין מעשרות ושביעית הרי הן בחזקתן ולענין טומאה עלו הן מטומאתן ופריך בחזקתן ואת אמר עלו בתמיה כלומר מאי שנא דלענין מעשרות ושביעית בחזקתן הן ולא מחשבת להו כהשרישו בקרקע ולענין טומאה את אמר עלו דכהשרישו בקרקע הן ומשני ר' יוסי בשם ר' אילא דשאני לענין טומאה דמצינו דהתורה רבתה טהרה בזרעים ומ"ט כדכתיב כי יפול וגו' ומדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא למדין אנו דהתורה רבתה לטהר בזרעים ואפי' בכל דהו דאיכא למיתלי תלינן לטהרן:
תני. בתוספתא שם ואסור לתלוש מהן בשבת אם השרישו בקרקע עליה:
עבר ותלש אית תניי תני חייב ואית תניי תני מותר. ומתמה הש"ס מ"ד אסור מתיר ומ"ד חייב פטור ניחא כלומר דלהני תרוייהו קשיא דלמי שאומר דבדיעבד מותר קשיא מ"ד אסור מתיר בתמיה דאם אתה אומר לכתחילה אסור הוא לא שייך לישנא דמתיר על דיעבד. וכן למ"ד חייב פשיטא דקשיא דפטור מבעי ליה דכך הוא ניחא למיתני לא יתלוש לכתחילה ואם עבר ותלש פטור:
דלא צורכה דלא מותר. מסקנת הקושיא הוא כלומר דאלא כך היה צריך למיתני. אלא מותר וכלומר למי שסובר. דמותר לא הי' צריך לשנות אלא למילתא באנפי נפשיה מותר לתלוש מהן ואפי' לכתחילה כדקתני במתני' דכלאים וניטלין בשבת אבל השתא דתני על עבר ותלש לא שייך לישנא דמותר ובנסחת התוספתא אשר לפנינו כך היא שנויה בהסיפא ואסור לתלוש מהן בשבת ואם תלש פטור:
ר' שמעון בן לקיש אמר חייב. לטעמיה הוא דאזיל כדפריך לעיל לר' יוחנן מאי איכפלה שבת גבי מעשרות וס"ל דאם השרישו התולש מהן בשבת חייב: