פני משה על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ד
מתני' השוכר את הפועל לקצות בתאנים. לחתוך ולקצות אותן במקצועות או לשטחן כדי לייבשן ונקראות קציעות ודין הפועל שאוכל מן התורה בעושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמר מלאכתו כדתנן בפ' השוכר את הפועלים לפיכך אוכל הוא ופטור מן המעשר ולא הוי כמקח דהרי מן התורה יש לו לאכול:
על מנת שאוכל אני ובני. הוא אוכל ופטור אבל בנו דאוכל בתנאי הוי כמקח וכן אם אמר שיאכל בנו בשכרו וחייב במעשר:
בשעת הקציעה. דאז אוכל מן התורה פטור ולאחר הקציעה שאינו אוכל מן התורה אלא בתנאי מקח הוא וחייב במעשר:
גמ' למה דקתני על מנת. הא בלא"ה אוכל מן התורה בשעת הקציעה ומשני ר' אבין דלכן היא צריכה שאפי' א"ל על מנת ומיחזי כתנאי אפ"ה פטור משום דבלאו הכי אוכל הוא מן התורה:
מתני' היה עושה בלבסים. מין תאנים הגרועים:
בנות שבע. הן תאנים הלבנים וטובים:
לא יאכל וכו'. דלא זיכתה לו התורה אלא במין שהוא עושה בו ולא יאכל ממין אחר עד שיעשר:
אבל מונע וכו'. יכול הפועל למנוע א"ע שלא לאכול מן הרעות עד שהוא מגיע למקום היפות ועושה בהן ואוכל מן היפות מה שהיה לו לאכול מן הרעות:
המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול. אכול אתה בתאנים שלי ואני אוכל בשלך:
זה לקצות וזה לקצות. תעסוק אתה בקציעות שלי ואני עושה בקציעות שלך. זה לאכול וזה לקצות. קח לך תאנים שלי לאכילה ותן לי משלך להקצותן ולעשות מהן קציעות חייב בכולן במעשרות מפני שהוא כמכר וקובע למעשרות:
רבי יהודה אומר המחליף לאכול חייב ולקצות פטור. משוס דמקחאינו קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו הלכך אם החליפו שניהם לאכילה אז הוי המקח בדבר שנגמר מלאכתו ושניהן חייבין במעשרות ואם החליפו שניהן לקצות שניהם פטורין ויכולין לאכול אכילת עראי שהקציעות לא נגמר מלאכתן ואין המקח קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו ואם החליפו זה לאכול וזה לקצות אותו שלקח לאכילה חייב לעשר לפי שהוא דבר שנגמר מלאכתו ואותו שלקח כדי להקצות לא נקבע למעשר ואוכל אכילת עראי ופטור והלכה כר' יהודה:
ר' יוסי בשם ר' יוחנן. על הא דקתני במתני' באשכול שאבור לי מגרגר ואוכל ומפרש לה מגרגר אחת אחת מהענבים והולך ואוכל ולאפוקי שלא יקצוץ את האשכול כולו דאז חייב לעשר:
תני בשם ר' יוסי. דפליג אמתני' באבטיח וס"ל דאם ספת בו אפי' כל שהו קנייו והוי מקח לקבוע למעשר ור' יונה בעי אם אף ברמון דפליג ר' יוסי דברייתא או דילמא מודה דפורט גרגר גרגר ואוכל:
תמן תנינן. בפ' השוכר את הפועלים והובאה שם מקצת מהסוגיא בהלכה ב':
היה עושה. הפועל בידו כו'. אפי' הוא טוען על כתיפו. ואינו מזיז ידיו ורגליו ה"ז יאכל:
ותני כן. בתוספתא דב"מ פ"ח שמפרש היכי דמי בידו כגון אוגד ברגליו מסמיך. והתם גריס מקמץ והיינו הך שהוא דוחק ברגליו וסומך בענין המלאכה:
אפי' על כתיפו. כגון שהוא טוען ואינו מזיז ממקומו:
ר' יוסי ב"ר יהודה אומר וכו' כדיש. דכתיב גבי שור הנחסם ואיתקש חוסם לנחסם גם לענין זה מה דייש שהשור הוא עושה בידיו וברגליו ובגופו אף כל וכו':
דייש. ברייתא אחריתא היא וככ"ע אתיא דילפינן מדייש שהוא מיוחד שהוא בתלוש אף כל וכו' כדפרשינן התם דדריש מדלא כתיב לא תדוש בחסימה וכתיב לא תחסום שור בדישו שור דכתב רחמנא למה לי לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם מה נחסם שהוא שור אוכל בתלוש כשעושה בו מלאכה אף חוסם שהוא אדם אוכל בתלוש כשעושה בו מלאכה ומה חוסם אוכל במחובר בשעת גמר מלאכה אף נחסם וילפינן עוד מדיש מה דיש מיוחד שהוא דבר מגידולי קרקע ולא נגמרה מלאכתו למעשר ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל וכו' יצא המנכש בשום ובבצלים שמסיר הקטנים שאינם גדילים עוד לעולם מבין האחרים להרחיב מקום להגדולים וכן המסמך בגפנים בקנים והעודר שהוא חופר תחת הזיתים שכל אלו אינם גמר מלאכה ויצא החולב וכו' שאינן גידולי קרקע ויצא הבודל בתמרים וכו' שהן מחוברין יחד ובודלן ומפרידן זה מזה והיין וכו' שכל אלו כבר נגמר מלאכתן למעשר:
דייש מה דייש מיוחד שלא בא לזיקת המעשרות. ועוד ילפינן מדיש שמיוחד שלא בא לזיקת מעשרות כלומר לשום זיקה שהוא קרוי בשם תרומה ומעשר והיינו חלה דקרויה תרומה אף כל וכו' יצא הלש וכו' שכבר באו לזיקה של תרומה שנגמר מלאכתן לחלה:
כתיב כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך יכול כו' ת"ל וחרמש לא תניף על קמת רעך את שיש לו רשות להניף. כגון פועל שיש לו רשות להניף בשביל הבעל הבית ובו הכתוב מדבר דצוותה התורה שלא יניף לצורך עצמו בשעה שהוא מניף לצורך בעה"ב שלא יבטל ממלאכת הבעל הבית אלא אחר שגמר הקצירה בשביל הבעה"ב אז הוא אוכל וזהו ששנינו שם וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה כלומר מן התורה לאחר שיגמר עבודתו יכול הוא לישב ולאכול אבל משום השב אבידה לבעלים שלא יפסיק ממלאכתו וישב לאכול אמרו פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן:
איסי בן עקביא אומר. דהכתוב כמשמעו ובשאר כל אדם הוא מדבר וחרמש לא תניף בא ללמד שאין לו רשות לכל אדם לאכול מקמת חבירו אלא בשעת הנפת מגל וה"ק קרא לא תניף אתה החרמש לקצור מקודם שמניפין המגל שהוא החרמש לצורך הבעל הקמה:
עד היכן דיקדקה התורה בגזל שצריכה לדון בין אדם לחבירו בתוך כן עד כדי הנפת המגל שלא חרב דור המבול אלא עד מפני הגזל גדולה מלאכה שפועל עושה במלאכתו ואוכל ופטור מן הגזל. כך נראה שצ"ל בברייתא כסדר הזה ונתחלפו מקצת תיבות בדפוס. ומ"מ היינו הך אף כמו שהוא לפנינו. בא וראה עד היכן דקדקה התורה בגזל שצריך לדון בין אדם לחבירו שהקפידה התורה שלא לאכול מדבר של חבירו עד כדי שעת הנפת המגל. בתוך כך גדולה מלאכה. כלומר דמתוך כך אתה למד ג"כ כמה גדולה מלאכה וחוזר עוד למה שהתחיל לדרוש דאתה רואה שלא חרב דור המבול ולא נחתם גזר דינם על שאר עבירות אלא עד מפני הגזל:
ופועל וכו'. זהו סיום למה שאמר גדולה מלאכה כלומר שהרי אתה רואה דעם כל זה התירה התורה לפועל לאכול ופטור מן הגזל מפני שהוא עושה במלאכתו וא"כ כמה גדולה מלאכה:
כתיב לא תחסום שור בדישו. וזהו דבר תלוש ובאדם מצינו כתוב בהדיא במחובר כי תבא בכרם רעך וגו' כי תבא בקמת רעך וגו' אין לי אלא שור בתלוש ואדם במחובר דהכי כתיב:
אדם מהו שיאכל בתלוש. וקאמר ק"ו מה אם השור שאינו אוכל במחובר כלומר דלא מצינו כתוב בהדיא דאוכל במחובר הרי הוא אוכל בתלוש וכו':
ת"ל לא תחסום שור בדישו. כלומר מה ת"ל שור דוקא הרי אדם ג"כ אוכל הוא בתלוש מק"ו אלא ללמד שור עובר הוא עליו בלא תחסום ואין עובר על אדם בלא תחסום אם מונע הבעה"ב את הפועל מלאכול אינו עובר בלאו:
שור מהו שיאכל במחובר. וקאמר ק"ו מה אדם וכו' דלא מצינו כתיב בהדיא דאוכל בתלוש אלא מק"ו הוא דנפקא לן שור דמצינו בהדיא שאוכל בתלוש אינו דין וכו':
או מה כאן. בתלוש עובר בלא תחסום אף כאן במחובר בלא תחסום ת"ל וכו' מדישו קדריש דמכיון דילפינן דגם שור אוכל במחובר בדישו למה לי אלא למעוטי במחובר לקרקע דאינו עובר בלא תחסום:
מכאן אמרו וכו'. דהואיל ופועל אוכל מן התורה יכול הוא לקצוץ ולהתנות עם הבעל הבית ליטול דמים ולא יאכל ודוקא בשביל עצמו ובשביל בניו ועבדיו הגדולים ואשתו דיש בהן דעת וידעי ומחלי אבל אינו קוצץ וכו' מפני שאין בהן דעת ופועל מדזכתה לו התורה הוא אוכל ולית ליה למרייהו זכיה באכילתן:
לא צריכא האוכל מן התורה יהא חייב. אמתני' קא מהדר דתני האוכל מן התורה פטור ופריך דאדרבה דלא צריכה אלא שיהא חייב במעשר דמכיון דאכילתו מן התורה הוי קביעות למעשר אמר ר' יונה דלא היא לפי שהתורה זיכתה לו לאכול ופטרה אותו מן המעשר:
גמ' תמן תנינן. בפ' השוכר את הפועלים היה עושה וכו' ותני עלה דאפי' אם היה עושה ביחור זה לא יאכל ביחור אחר ותנינן היה עושה בלבסים וכו' ודייקא עלה דמי נימא דתנא דמתני' דידן לא ס"ל כהאי תנא דברייתא דקס"ד דלבסים ובנות שבע מסתמא לאו בייחור אחד הן גדלין ואי דס"ל דאפי' מייחור זה לא יאכל בייחור אחר מאי איריא לבסים ובנות שבע תיפוק לי' דמייחור לייחור הוא:
לא כן צריכה. כלומר דמשני דלעולם אית לי' לתנא דידן להאי דתני בברייתא ולא צריכה אלא לכן דאפי' בשתיהן בייחור אחד הן דלפעמים משכחת לה שאף בייחור אחד גדלין רעות ויפות וקמ"ל דאפי' כן הואיל ושני מינים הן אם עושה בזה לא יאכל במין האחר:
ת"ל ואל כליך לא תתן. דמשמע אבל אתה נותן לכליו של חבירך ואיזה זה הפועל שהוא נותן לכליו של בעה"ב:
אלא מכאן שאם הי' עושה בתאנים כו'. לפיכך כתיב ענבים יתירא למידרש דאם עושה בענבים לא יאכל בתאנים וכן איפכא:
כנפשך. משמע כחפצך כל דבר שהיצר תאב לאכול כל כך דבר אחר כנפשך קאי על הבעה"ב שהוא פטור מן המעשרות לפי שלא נגמר מלאכתן שאתה אוכל מהן כמו שאת רוצה ולהקיש לו פועל דבו הכתוב מדבר מה את אוכל הדבר שהוא פטור כנפשך אף פועל לעולם אוכל ופטור מן המעשרות:
כנפשך. דריש עוד כפי שכרך מכאן וכו':
שבעך. ולא יותר מדאי שלא יהא אוכל ומקיא:
שבעך. דריש נמי שלא יקלף בתאנים שיאכל מהן הרבה ולא יהא מוצץ את הענבים:
רשאין הפועלים לטבל עמו בציר. הדבר שאוכלין עם הבעה"ב מותרין לטבל אותו בציר בשביל שיאכלו ענבים הרבה דלא אסרה התורה אלא שלא ישנה הענבים בעצמן בשביל כך וכן הבעה"ב רשאי להשקותן יין שלא יאכלו ענבים הרבה:
רשאי בעל הפרה. המשכירה לבעה"ב לדוש בה למחר ויכול להרעיבה וכו' והבעה"ב רשאי להאכילה פקיעי עמיר קודם שידוש בשביל וכו':
התריגו לבהמין. תריגי מלשון הטרגיס והטיסני בפ"ו דמכשירין וכן בפ' כיצד מברכין דף ל"ז אלו הן מעשה קדירה החילקא הטרגיס וכו' ומפרש במ"ק החילקא חיטה כתושה לשנים טרגיס חדא לתלת וכו' וזה כשמאכילין אותו לבהמות אינה יכולה לאכול אח"כ הרבה:
מייכלון דבילה. היה מאכילן דבילה שלא תאכל הרבה מן הדישה:
ר' מנא. מאכילן אסטפניני והן פירות ממין בנות שקמה ולעיל פ"ב דדמאי בהלכה א' והאיסטפניני לעולם וכדפרישית שם שהן ממין המוסטפות השנוי בריש פ"ק דדמאי:
אוכל פועל אשכול ראשון. כלומר אם אין שם אלא שני אשכלות אוכל הוא הראשון והשני מניחו ליתן לכליו של בעה"ב:
תני אידך אשכול אחרון. כלומר אף האשכול אחרון שאע"פ שלא ישתייר ליתן לכליו של בעה"ב אוכל הוא דהתורה זכתה לו ואין בכך כלום והכי גריס נמי בפ' הפועלים בהלכה ד' זאת אומרת שיאכל פועל אשכול ראשון ואשכול אחרון:
נתנו. להאשכול האחד לסל לאכלו אח"כ אסור דלאו שעת מלאכה הוא:
לא כן צריכה. לא נצרכה אלא בשהיה הוא בוצר האשכול לתוך הסל ואחר מוליך ממקום למקום אבל אם היה הוא הבוצר והוא המוליך אוכל הוא לעולם לשניהן לפי שבתחלה אוכל משום הלכות מדינה דלא יהא אלא שומר הפירות ותנן בפ' הפועלים שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה דאף שהוא שלא מן התורה כבר נהגו כן וזה ג"כ כשנותן להסל שומר הוא ולבסוף כשהוא מוליך אוכל ג"כ משום הפועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן וכו' כדתנן התם ולא יהא זה אלא כהולך מאומן לאומן:
להיות אוכלין תשע וקוצין אחת. קוצין מלשון קוצצין כלומר שישיירו לו לקצוץ בשביל בעה"ב אחת אם יש כאן עשר ורשאי הבעה"ב להיות מערים על כך ולהסתיר מהן אחת. ואית תניי תני איפכא שיהא מערים עליהן שישיירו התשע ואין אוכלין אלא אחת ופריך ניחא להאי דתני אוכלין תשע וקוצין אחת דקמ"ל דאף דמן הדין יש להן לאכול כולן דכנפשך שבעך כתיב מ"מ רשאי להערים עליהן להיות משיירין אחת אלא למאן דתני קוצין תשע ואוכלין אחת בתמי' ועוד דנהי דאמרת דבהערמה מותר וכדלעיל רשאי בעה"ב להשקותן יין וכו' מ"מ קשיא מאי קמ"ל בהא דתני קוצין תשע ואוכלין אחת ולא ה"ל למיתני אלא מערים אדם על פועלין שלא יהו אוכלין אלא אחת:
אמר ר' אבין הא קמ"ל שלא תאמר דמאחר דבתחילה קוצצין התשע לבעה"ב א"כ יעשה אותו האחת שאוכלין כלאחר גמר מלאכה ויהא חייב במעשרות א"נ שיהא חייב עליה כלומר שלא יאכל אותה דלא זכתה לו התורה אלא בשעת המלאכה לפיכך אשמועינן דאוכלין הן האחת דמיהת במלאכת הבעה"ב הן עוסקין:
ניחא לאכול חייב. אמתני' קא מהדר דניחא המחליף לאכול חייב דהוי לאחר גמר מלאכה והמקח קובע אלא לקצות חייב בתמיה הא לא נגמר מלאכתן:
דר"מ היא. דס"ל המקח טובל למעשר אף בפירות שלא נגמר מלאכתן:
שניהן אמרו דבר אחד. כלומר דדין התרומה ודין המקח שוין הן וכמה דר"א אמר לעיל בהלכה ד' דתרומה קובעת בדבר שלא נגמר מלאכתו ה"נ ס"ל לר"מ דמקח קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו וכן ר"א ס"ל נמי כר"מ במקח ור"מ כר"א בתרומה:
הדרן עלך היה עובר בשוק