פני משה על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ב
מתני' המעלה פירות מגליל ליהודה וכו'. רבותא קמ"ל דאפי' מוליכן ממדינה למדינה ובדרך רחוקה כזו ונכנס הרבה פעמים לבתים ולחצרות אעפ"כ לא הוקבעו למעשר עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך ושהי' בדעתו מתחילה להביאן ואוכל מהן עראי עד שיגיע לשם:
וכן בחזירה. אם נמלך להחזירן למקומו אוכל מהן עראי בדרך וכדאמרינן בהלכה דלעיל דבית שאינו שלו אינו טובל למעשר:
עד שהוא מגיע למקום השביתה. שבדעתו לנוח שם בשבת דס"ל דמיד כשהגיע לאותו מקום הוקבעו למעשר אע"פ שעדיין לא הגיע שבת ואין הלכה כר' מאיר:
הרוכלין המחזירין בעיירות. למכור בשמים ותמרוקי הנשים והן נכנסין מחצר לחצר אוכלין עראי מן הפירות שמוליכין עמהן ולא הוקבעו למעשר עד שהן מגיעין למקום הלינה ולהבית שלנין בו שם הוקבעו הפירות למעשר:
בית הראשון. הסמוך להשער העיר שהוא לן שם הוא ביתו וכיון שהגיע לאותו הבית הוקבע למעשר אע"פ שאינו לן באותו בית עצמו ומפ' טעמא בגמ' לפי שרוצה הוא אדם לפלח עסקיו כלומר לפנות עצמו מהן בבית ראשון שהוא פוגע בו וללון שם ואין הלכה כר' יהודה:
גמ' ר' יוחנן אמר השבת טובלת. אע"פ שבתחילה לא לקטן לצורך השבת מ"מ כשהגיע שבת קובעת אותן למעשר:
ר"ש בן לקיש אמר אין השבת טובלת. דס"ל דהא דתנן לקמן בפ"ד כלכלת שבת בית הלל מחייבין דוקא שיחדה לצורך השבת דאז הוקבעה מיד אע"פ שעדיין לא הגיע שבת אבל פירות האלו שהן שלא לצורך השבת אין השבת טובלת אותן:
על דתימר. על דעתך דאת אומר דהשבת טובלת לעולם ואפי' לא יחדן לצורך השבת והתנינן המעלה פירות וכו' ותני עלה בברייתא אפי' לן אפו' שבת בדרך לא הוקבעו למעשר:
אמר לו ברוצה לשבות. כלומר כי אמרי אנא בגוונא שרוצה הוא וניחא לי' שיהא שם קבוע בשבת כגון בביתו אבל הכא דמהלך בדרך הוא ואין דעתו לקבוע שם אלא דבע"כ מכיון שהגיע שבת שם הוא שובת הלכך אין השבת קובעת עד שיגיע לאותו המקום שבדעתו הי' בתחילה להוליכן שמה:
תדע לך שהוא כן. דבדעתו שבתחילה תליא מילתא:
דתני עלה אפי' שבת בשני. בתוספתא פ"ב תני לה ואליבא דר"מ והכי תני שם ר' מאיר אומר הגיעו למקום השביתה אפי' ביום השני חייב לעשר. כך הוא בתוספתא כתיבת יד אשר לפני ובתוספתא דפוס יש שם ט"ס דמוכח:
וכי יש שביתה בשני בשבת. אלא ברוצה הוא לשבות במקום הזה הלכך ס"ל לר"מ דכבר הוקבעו למעשר מיד כשהגיע שם ואפי' הוא בשני בשבת:
אף הכא ברוצה לשבות. כלומר אף הכא מאי דאמרי ברוצה הוא מרצונו לשבות שם ובהא פליגי ר"מ ורבנן דלר"מ אפי' הוא בדרך ולא הגיע להמקום שהיה בדעתו להביאן מ"מ מכיון שהוא שובת במקום הזה כשהגיע שם אפי' בשני בשבת הוקבעו למעשר שהרי עכ"פ רוצה הוא לשבות כאן ות"ק ס"ל דאין זה רוצה לשבות מקרי אלא שיודע הוא שאינו יכול להגיע למחוז חפצו מקודם השבת לפיכך הוא שובת כאן ואין השבת קובעת אלא במקום דניחא לי' מעיקרא להיות שובת שם וכדאמרן:
הכל מודים. בין הת"ק ובין ר"מ דאין הלינה בהדרך טובלת למעשר כדמפרש טעמא לפי שאדם מגלגל עצמו בלינה ואינו מקפיד בכל מקום שהוא לן אבל אין רצונו של אדם להיות שובת בכל מקום ומקפיד בכך ולראות באיזה מקום שיהא שובת. שם:
תני. בתוספתא פרק ב' ומייתי להאי עובדא לעיל בריש פ"ג דדמאי:
אם לנו כאן. אם אנחנו רוצין ללון כאן חייבין אנו לעשר דמאי ומפרש ר' זעירא טעמיה דר' יהושע לפי שהיה דעתו נקייה שהיה מקפיד על מקום הלינה שלו ופריך לי' ר' מנא וא"כ כל עמא שטיי הן שאינן מקפידין בכך ואין דעתם נקייה אתה קורא אותן אלא כך הוא דר' יהושע ע"י שהלווייתי' שכיחא לי' כלומר שהיה לו המזונות בלויה שלו ומוכנין עמו ולפיכך הוא דהוא אמר הלינה טובלת למעשר לפי שבכל מקום שהוא הולך שם ביתו עמו אבל שאר בני אדם דלא שכיחא לווייתייהו עמם וצריכים לקנות להם מזונות בדרך ולפיכך אינן מקפידין על מקום הלינה כ"א בכל מקום אשר ימצאו ליקח מזונות לנין שם והלכך אין מקום הלינה טובלת:
והתנינן רוכלין וכו'. אלמא דמקום הלינה טובלת ומשני מהו מקום הלינה ביתו עד שיחזרו לבתיהן כדקאמר ר"ל כגון אילין דכפר חנניה שהיה דרכן לצאת ולעשות סחורה בד' וה' קריות וכפרים וחוזרין בו ביום ונכנסין להיות ישינים בבתיהן:
תני ר' חלפתא בן שאול רוצה הוא אדם לפלח וכו'. לפרש אליבא דר' יהודה קאמר כדפרישית במתני':