אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי משה מרגלית

פרק א

הלכה א

מתני' כלל אמרו במעשרות. כל המעשרות וכן התרומה נכללו בכלל הזה לענין החיוב והפטור:

כל שהוא אוכל. למעוטי ספיחי סטים וקוצה שהן ממיני צבעים וכדפרישית לעיל בפ"ק דפאה בהלכה ד':

ונשמר. למעוטי הפקר שאין לו מי שישמרהו:

וגידוליו מן הארץ. למעוטי כמהין ופטריות שאין להם שורש בארץ וגידוליהן מן האויר ובגמרא יליף לה לכולהו למעוטי מקראי:

ועוד כלל אחר אמרו. שאף באוכל שחייב במעשרות יש בו עוד כלל באיזה זמן הוא החיוב:

כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל. כגון הקישואין והמלפפונות וכיוצא בהן שהן ראוין לאכילה בקטנן ואין מניחין אותן אלא כדי להוסיף בגופן חייב קטן וגדול שהרי מתחילה ראוין הן לאכילה:

וכל שאין תחלתו אוכל. שאינו ראוי לאכילה בעודו בקטנו כגון הבוסר ממיני הפירות וכיוצא בו אינו חייב במעשרות עד שיגדל ויעשה אוכל שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי וכן התבואה והקטניות דכתיב את כל תבואת זרעך עד שתעשה תבואה וזהו כשיגיעו לעונת המעשרות כמפורש לקמן בפירקין:

גמ' כתיב עשר תעשר וגו' היוצא השדה שנה שנה:

הייתי אומר. כלומר אלו לא כתב אלא היוצא השדה שנה שנה בלבד דהוי תבואת זרעך נמי בכלל ומפני מה פרט תבואת זרעך משום דהייתי אומר כל הדברים היוצאין מן השדה יהיו חייבין במעשרות לפיכך כתב את תבואת זרעך ללמד על הדומה לתבואת זרעך:

ריבה. ומדכתיב את כל תבואת זרעך ריבה אף לשאינן כמו תבואת זרעך ממש:

וריבה שאר זרעוני גינה שאינן נאכלין. כלומר דפריך אי ריבה אימא דריבה נמי שאר זרעוני גינה שאינן נאכלין ומשני כתיב תבואת זרעך דמשמע תבואה דוקא וכתיב היוצא השדה משמע כל היוצא השדה הא כיצד טול מבינתים דבר שהוא אוכל ונשמר שזה הוא דומה לתבואת זרעך פרט לזרעוני גינה שאינן נאכלין ופרט לשאינו נשמר והשתא האי כל לא דרשינן לריבויא והדר ביה ממאי דאמר מעיקרא:

אית דבעי וכו'. כלומר ואית דדרשי הכי דאי מהאי קרא עשר תעשר הוה דרשינן לי' בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט תבואת זרעך אין מידי אחרינא לא ת"ל וכל מעשר הארץ וגו' לרבות זרע שום וכו' שהן נאכלין ומדכתיב מזרע הארץ ממעטינן לזרעוני גינה שאינן נאכלין:

פרי העץ. פרי לחודיה דרשינן לרבות כל פירות האילן ומדכתיב מפרי ממעטינן חרובי שיטה וצלמונה וכו' שם החרובין ממקומות האלו שאינן חשובין:

ירקות מניין. חסר כאן ומסורס הוא דהך ברייתא בספרא הוא בסוף פ' בחוקותי וכן בספרי פ' ראה ורישא דברייתא הוא מנין לרבות הירקות למעשרות ת"ל וכל מעשר הארץ וגו' ובתר הכי דריש לרבות זרע שום וכו' כדלעיל:

איסי בן יהודה פליג אהאי ברייתא וס"ל דהמעשרות לירקות מדבריהן הוא:

הבקיר קמה. של תבואה וחזר וזכה בה דמן הדין פטורה מן התרומה וממעשרות אע"ג דהוא בעצמו חזר וזכה בה דזוכה מן ההפקר הוא ואם עבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה:

מה בין קמה לשיבלין. דמדקאמר רב חסדא הבקיר קמה ולא קאמר סתם הבקיר וחזר וזכה משמע דבדוקא קאמר ואין הדין כן בהפקיר שבלים וחזר וזכה בהן ומה בין קמה לבין שיבלים:

קמה עד שלא הבקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה. דאין שם תרומה חל על המחובר לקרקע הלכך כשהפקירה במילתא קמייתא קיימא דלא הוציאה מכלל חיוב אלא דפטורה ועומדת היא ואם אח"כ כשקצרה עבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה אבל בשבלים אם עד שלא הפקירה עבר והפריש ממנה תרומה היתה תרומה דאע"פ דאין חיוב תרומה ומעשרות עד לאחר המירוח מ"מ אם קרא עליהן שם תרומה חלה והויא תרומה הלכך כשהפקיר אותן הוציאן מכלל חיוב ונפטרו לגמרי ואפי' אם עבר אח"כ והפריש מהן תרומה לא חלה כלל:

אף בהקדש כן. דאם הקדיש שיבלים ואנן קיי"ל דהקדש פטור מהמעשרות וקאמר רב חיננא דאפי' עבר והפריש מהן תרומה לא חלה כמו בהפקר:

מיליהון דרבנן. דלקמן פליגין על הא דרב חיננא דשמעינן ממילתייהו דמחלקי בין הפקר להקדש בהאי דינא וכר' אילא דלקמן:

דאמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכו'. לעיל בפ"ק דתרומות בהלכה ה' על המתני' אין תורמין מן הלקט וכו' ומפרש שם ר' יוחנן הטעם דאלו פטורין מן המעשרות משום דכתיב ובא הלוי וגו' ממה שיש לך וכו' יצא לקט שיד הכל שווין בו:

היא לקט וכו'. כלומר כל אלו כולן מהאי טעמא פטורין הן:

אמר ר' יוחנן. ואמר ר' יוחנן דחבורה שבבית המדרש היה מקשה עלה דהאי טעמא וקס"ד דהכי הוא דמקשה דהרי הקדש דפטור ממעשרות והרי אין ידך וידו שווין דהבעלים קודמין הן בפדיון כדתנן בפ"ח דערכין:

כמי שידך וכו'. מסקנת דברי חבורה הוא כלומר אי נימא דהא לא קשיא דעשאוהו כמי שידך וידו שוין שאע"פ שהבעלים קודמין מ"מ אם פדאו אחר פדוי הוא ומפרש ר' אילא דבמה אנן קיימין להאי קושיא ושינויא בענין הקדש:

אם בשנתמרח הכרי. בעודו ברשות הקדש א"כ מאי שנא דגבי הפקר אם נתמרח ברשות הפקר כגון שאחר מירחו על מנת שלא לזכות בו אלא שיהא נשאר בתורת הפקר או שהבעלים עצמן שמירחו בתורת הפקר מירחו ולא לחזור ולזכות בו וקא פשיט לך דפטור משום דכתיב ראשית דגנך ולא של הפקר א"כ ה"ה גבי הקדש דריש בי' נמי ולא של הקדש ומאי מקשו אהאי דרשה מקרא דובא הלוי וכו' הרי אף דלא אימעוט הקדש מהאי קרא מיהת אימעוט מקרא דראשית דגנך:

אלא כי אנן קיימין כשהבקיר שבלים וחזר וזכה בהן. כלומר אלא ודאי דעיקר הקושיא דבני החבורה לאו בעודו נתמרח בעודו הקדש מקשו אלא במילתא אחריתא היו מסתפקין דכשהפקר שבלין וחזר וזכה בהם דשמיע להו דבהבקר פטור וכדמפרש ואזיל מן הדא דר' יוחנן בשם ר' ינאי וכו' דדריש גבי הפקר דפטור משום דידך וידו שוין בו וא"כ בדין הוא שאע"פ שחזר וזכה בו פטור לפי שכבר היה פטור בשעה שהיה ראוי לחול עליו שם תרומות ומעשרות כדאמרינן לעיל מה בין קמה לשיבלין וכו' ובהקדש שמיע להו דבכה"ג חייב הוא במעשרות כדתנן לעיל בפ"ד דפאה הקדיש וכו' ומסיפא הוא דמייתי הקדיש עומרין ופדה עומרין חייב אלמא דאף בהקדיש שיבלין וחזר וזכה בהם כגון שפדאן חויב והא הוא דהוה קשיא להו לבני חבורה דמאי שנא הקדש מהפקר וא"ת משום דהרי אין ידך וידו שוין בפדיון כדלעיל הא אכתי איכא למימר דנעשה כמי שידך וידו שוין דהא מיהת הכל יכולין לפדותו וזהו פירושא דמילתא דבני חבורה ולא בעודו הקדש בשעת מירוח הוא דקאמרי:

מה בין הבקר וכו'. כלומר דהשתא מהדר לשנויי הקושיא דהא מ"מ קשיא מאי שנא הפקר ומאי שנא הקדש בכה"ג וקאמר דהיינו טעמא דהפקר יצא ידי הכל כלומר בשעה שהוא הפקר יצא מידי הכל שאין רשות לשום אדם עליו אלא הפקר לכל הוא. והלכך אע"פ שחזר וזכה בו כבר נפטר לגמרי בשעת הפקר והדרינן לטעמא דשיבלין כדלעיל אבל הקדש הרי עכ"פ לא יצא מידי הגיזבר שברשותו הוא וליקח הפדיון מיד שרוצה לפדותו ויהא חל חיוב מעשרות עליו כשיתמרח ביד הפודה הלכך אם הקדיש שבלין וחזר ופדה אותן חייב בכל:

אמר ר' אבין. דלא תימא לא יצא מידי הגיזבר אלא אפי' מידי הבעלים לא יצא לגמרי דמאחר שאומרים לו פתח אתה ראשון כדתנן בריש פ"ח דערכין המקדיש שדהו בשעה שאין היובל שאין דמי' קצובים אומרים לו פתח אתה ראשון שהבעלים מוסיפין חומש וכל האדם אין מוסיף חומש לפיכך הבעלים קודמין וכיון שכן לא יצא מידי הבעלים לענין פדיון נקרא והיינו טעמא דכשחזר ופדאן והן עדיין שבלין חייבין בכל והיינו רבנן דפליגי עליה דרב חיננא דלעיל דקאמר אף בהקדש כן ומיליהון דרבנן פליגין עליו כדשמעינן מהא דר' אילא ור' אבין:

הזורע שדה הפקר. זכה בה בכך וחייב במעשרות:

ר' יונה מפיק לישנא וכו'. כלומר דלא שנאה כדשני ר' זעירא דפשיטא הוא דמכיון שזרעה משלו חייב במעשרות אלא דשנאה בלישנא דטפי מפקא ומיתפרשא דהכי איתמר בזכה בשדה הפקר וגדוליה שהיו בה וקמ"ל דאע"פ שגדלו בעודו הפקר כיון שזכה בשדה ובהגידולין נתחייבו במעשרות אצלו:

שאינן נזרעות. בקרקע ומצמיחות מאליהן מן האויר:

ר' יונה מפיק לישנא. דהכי איתמר מפני שהארץ פולטתן דאף אם הוא רוצה לזורען אין הארץ קולטת אותם אלא פולטתן ואולי למאי דקאמר ר' יוחנן בשם ר' סימי הוה משמע שאם זרען נתחייבו הלכך קמ"ל דלעולם פטורין הן:

אע"פ שהוא שומרו וכו'. דקתני במתני' ודייקינן מינה הא אם אינו שומרו להוסיף אוכל אינו חייב קטן וגדול כלומר לא קטן ולא גדול והיינו דקאמר עלה ר' אימי בהם ר"ש בן לקיש זו להוציא מדברי ר"ג דתנינן תמן לקמן בסוף פ"ד דמחייב בתמרות של תלתן וכו' והוא הנראה כמין פרי על הגבעול שלהן כשמתחיל לצמוח ונקרא תמרה וקס"ד דמה דר"ג מחייב טעמיה משום האוכל שבהן שיבוא אח"כ כשיצמיחו ולא משום דהתמרות גופן חשיבי אוכל והרי אין התמרות אלו נשמרין להוסיף אוכל ואפ"ה מחייבן ר"ג והשתא למאי דדייקינן מהמתני' דלא כר"ג הוא:

אמר ר' יוסי וכי מחמת האוכל. שיצמיח בהן אח"כ מחייב ר"ג דלפי האי טעמא מעתה אפי' הירק שלהן ליחייבו מחמת האוכל שיצמיח בהן אח"כ ואמאי קאמר תמרות אלא דהיינו טעמא דר"ג דקסבר התמרות עצמן חשובות אוכל ולרבנן לא חשיבי אוכל והשתא האי דיוקא דמתני' אתיא נמי כר"ג דהכי הוא דדייק הא כל שאינו שומרו להוסיף אוכל מפני שאף בעודו קטן לא חשיב. אוכל פטור אבל אם חשיב אוכל וכגון אלו התמרות לר"ג חייב:

ועוד. ראי' דאיכא עוד מ"ד דס"ל דהן עצמן חשיבי אוכל מן הדא דתני בתוספתא פ"ג אמר ר' יהושע בן קבסיי מימי לא מלאני לבי וכו' לשלוק אותן בעודן תמרות כדי לפוטרן מפני המעשרות דס"ל נמי שהן עצמן חשובות אוכל:

תני. בתוספתא פ"ק כל שתחילתו אוכל ואין סופו אוכל כגון המקיים זרע לירק חייב בתחילתו ופטור בסופו ונראה דט"ס הוא וכצ"ל כגון המקיים ירק לזרע וכדמפרש לה הש"ס מה אית לך בהי גוונא מיירי כהדא דתני בברייתא אחריתא דמפרש בהדיא המקיים מליאה של אכרוע לזרוע אכרוע מלשון אגרוף ומלא היד הוא כלומר שמקיים הירק עד שיקבץ מהן מלא היד לזרוע א"נ אכרוע מלשון ערוגה שמקיים ערוגה כולה עד שיגדיל בה הזרע כדי לזרוע והכי גריס בהדיא לקמן בריש ערלה המקיים מליאה של כרוב לזרע בטלה דעתו וכו':

בטלה דעתו. דאע"ג דזרעונין עצמן אינן מתחייבין במעשר לפי שאינן נאכלין מ"מ כאן שמקיים כל הערוגה בשביל הזרע בטלה דעתו ומתחייב במעשרות אבל קלחין יחידין שקיימן לזרע לא בטלה דעתו ואותן קלחין יחידין פטורין מן המעשרות:

והוא שליקט ירק. ארישא קאי דהא דאמרינן בטלה דעתו ואע"פ שמקיים כל הערוגה לזרע חייבין הן במעשרות דוקא והוא שליקט ירק כלומר שליקט מהן בעודן ירק וראוי לאכילה הוא אבל לא ליקט בעודו ירק אלא שהניח את כולה עד שיתקשו כעץ דאז מתגדל הזרע בתוכן פטורין דכי כך אנו אומרים עצים חייבין במעשרות בתמיה דודאי בכה"ג פטורין הן מן המעשרות:

וכל שאין תחילתו אוכל וכו'. ומפרש מה אית לך כל שאין תחלתו וכו' זהו כהדא דתנינן דבתרה בהני מתני' דלקמן מאימתי פירות וכו' וכלומר דבכגון פירות האילן אלו קאמר דבתחלתן אינן ראוין לאכילה ובסופן אוכל הן וכדמפרש לשיעורן לקמן מאימתי הן חייבין:

הלכה ב

מתני' מאימתי הפירות חייבין במעשרות. אלו דתנינן לעיל כל שאינו תחילתו אוכל שאינו חייב עד שיעשה אוכל ויגיעו לעונת המעשרות ואיזהו זמן עונת המעשר לכל פרי ופרי לענין שחל עליו חיוב המעשר ואם נתלשו אסור לאכול ממנו אכילת קבע אלא דווקא אכילת ארעי מותר לאכול מהן עד שתגמר מלאכתן כדלקמן בהלכה ה' וכן לענין שאסור למוכרן למי שאינו נאמן על המעשרות כדתנן לקמן פ"ה לא ימכור אדם את פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן על המעשרות:

התאנים משיבחילו. בוחל הוא נקרא כשהפרי מבושל דוגמא ששנינו פ' יוצא דופן בוחל אלו ימי הנעורים ולשון גידול הוא כמה דתימר ונפשם בחלה בי ומפרש הכא בגמרא שהשיעור הוא שאם מניחין אותן כדי מעת לעת משעת לקיטתן והם נעשים רכים בכדי שיהו ראוין לאכילה זהו ביחלו:

והבאושין. מין ענבים דקין וגרועין כדכתיב ויקו לעשות ענבים ויעש באושים:

משהבאישו. מפרש בגמ' שזה הוא משיתרככו ויזדככו הזגין והן הקליפה החיצונה וכל כך עד שיתראה החרצן מבחוץ:

האוג. הוא פרי אדום כדלעיל פ"ק דפאה ובריש דמאי:

והתותים. מרא"ש בלע"ז וכל האדומים משיאדימו. כל פרי שכשיגמר בשולו אדום הוא משיתחיל להאדים נתחייב במעשר:

משימסו. משיתמעך הפרד שלהן בין האצבעות ויצא ממנו מים:

משיטילו שאור. משיפתחו כשאור שיש בו סדקים:

משיטילו גידים. בתחילת בישולם נראין בהם כמין בידים וחוטין אדומים:

משיעשו מגורה. משיתפרש האוכל מן הקליפה החיצונה ויהיו כאלו מונח במגורה והוא אוצר:

משיעשו קליפה. והיינו הקליפה התחתונה הסמוכה להאוכל והיא אינה נעשית אלא לאחר גמר בישול הפרי ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' החרובין משינקדו. משיעשו נקודות נקודות שחורות:

וכל השחורים. כגון ענבי הדס וענבי סנה כדמפרש בגמ':

האגסים. פירא"ש בלע"ז. והקרוסטומלין הן כמיני אגסים ותפוחים קטנים הדומין לעפצים שקורין מילין. והפרישין מפ' בגמרא אספרגלין וכך הוא בערבי אספרג"ל ובלעז קודוניי"ש ובלשון אשכנז קוויטין. והעוזרדין סורבא"ש בלעז:

משיקריחו. הפירות האלו דרכן כשהן קטנים מכוסות שערות דקית כמין נוצה וכשמתחילין להתבשל נקרחים הם ונראה בהם קרחות קרחות לבנות וכשנגמר בישולם נופלות כל השערות:

וכל הלבנים. מפרש בגמרא כגון אילין מרפייתה והן מיני פירות שדרכן ג"כ כך:

התלתן. פינוגיר"י בלעז:

משתצמת. משנגמר כל כך שאם היו זורעין אותו הי' צומח ומפרש בגמרא כיצד הוא בודק נותן אותו לתוך ספל של מים וכל פרידה ששקע רובה במים בידוע הוא שכשזורעין אותה תצמית ודריש מדכתיב תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח:

משיכניסו שליש. בתבואה משתביא שליש גידולה ובזיתים משראוים לעשות שמן שליש ממה שהן ראוין לעשות כשיגמרו והשיעור הזה הוא א' מתשעה ממה שיעשו בגמר בישולן כדפרישית לעיל בפ"ד דשביעית בהלכה ז':

גמ' חייתה. כלומר שהתחילו להתבשל ולהתגדל. כמה דתימר וכו' וכך הוא לעיל בפ"ד דשביעית בהלכה ו':

וכל התאנים פניהם מאדימות בתמיה וקאמר ר' תנחום משמיה דר' יוחנן דבהאי גוונא הוא דמשערינן לוקח אחת ומניח וכו' כדפרישית במתני' וזהו השיעור שנוכל לשער בכל התאנים:

משיקראו באישה. משראוי לקרותן באושים דכתיב בקרא וכדמפרש ר' אייבו והוא שתהא חרצנא שלהן נראית מבחוץ כדפרישית במתני':

אמר ר' יוחנן. זכורני כשהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של זקני והייתי שומע לקולו דרשב"א דיתיב ומתני לברייתא דלקמיה:

מכניסין במעי מלפפון. לענין שבת קאמר ואיידי דאיכא דיני מוקצה לשבת ולמעשרות כדאמרינן לקמן בסוף פרקין מייתי הכא להא:

מכניסין. אם מפוזרין הן מכנס אותן למקום אחד:

מעי. הן הגרעינין של מלפפון צידרל"י בלעז ודוקא במעי מלפפון הוא דמותר לכנסן כדמפרש טעמא מפני שהן ראוין לאכילה ואין בהם משום מוקצה אבל לא במעי אבטיח לפי שאינן ראוין לאכילה אלא לזריעה הן עומדין ואית בהו משום מוקצה:

אם אומר את כן. אסוקי מילתא הוא כלומר שאם את רוצה לומר כן דאף במעי אבטיח מצינו היתר לכנסן בשבת וכגון שהוא צריך למקומן הא ליתא דהרי בכגון אלו שמפוזרין הן ע"ג הקרקע אם אתה מתיר לכנסן למקום אחד נמצאת מכבד את הקרקע בשבת. א"כ יש לפרש דהאי אם אומר את כן קושיא הוא על הברייתא דרשב"א וה"ק ר' יוחנן אנא שמעית לקליה דמתיר במעי מלפפון לכנסן והשתא קשיא לי דנהי דמשום איסור טלטול ליכא דלית בהו משום מוקצה הא מיהת איסורא אחריתא איכא הכא דאם אומר את כן להתיר לכנס המפוזרין ע"ג הקרקע נמצאת מכבד את הקרקע בשבת דהא אין דרך לכנס אותן אלא ע"י כיבוד. [והוא] עיקר כל האדומים משיאדימו וכו'. מיישא שם חכם תני להאי ברייתא בדין דרמונים רימון שניקרה בו אפי' פרידה אחת. כלומר שנימס ביד הוא וקרי ניקור ע"ש שהולך וכלה כדבר הניקור ואם אפי' פרד אחד נימס בו כולו חיבור למעשר וכן אשכול שבישל בו וכו':

פשטו הוא לן. רבנן דבית המדרש פשטו לנו הדין דלאו האשכול כולו בלבד הוא חיבור אלא אפי' כל אותה הגפן שיש בה אשכול הזה ואפי' כל אותו המין שבגפן שבצידה:

חזרו. אח"כ ופשטו לו שאפי' כל אותו הרוח שיש בה אותה הגפן שיש בה האשכול הזה חיבור הוא למעשרות כאלו הגיע כל הרוח לעונת המעשרות:

כל אותו הכרם. חיבור הוא אלא הא דקא מיבעי' לי' אם היה כרם קטן והיינו שאין בו אלא שתי שורות של שלש שלש כדאמרי' בפ"ד דכלאים והוסיף לנטוע אצלו עוד עד שעשאו כרם גדול מהו שיהא כל הכרם חיבור לענין זה:

גדול ועשאו קטן. והיה בהכרם כשהיה גדול גפן אחת שיש בה כמו אשכול הזה ואח"כ עקר השורה זו ועשאו כרם קטן מהו שיהא בו דין חיבור לענין זה מאחר שכבר נראה בו אשכול א' כזה כשהי' כרם גדול או דילמא השתא ככרם אחר הוא וכן אחד וכו' שחלקו א"נ איפכא מאי ולא אפשיטו הני בעיות:

דלעת שניקרה בבית אבי'. כלומר באיבה בעודה מחוברת ולענין גילוי איתמר שאם נמצא בה מניקור הנחש:

כל אותה הגומא. כלומר כל שבסביבותי' אסורה דחיישינן שמא גם בהן הטיל הנחש הארס שלו:

אף במכבדות התמרה הדין כן מכבדות התמרה נקרא אותן התמרים שהן זו אצל זו בהעוקץ כמו אשכול בענבים:

ניקורי רטב באביהן מה הן. אותן הניקורין שנמצאו בתמרים כשהן רוטב ולחין ומחוברים באיביהן מהו לחוש לשאר התמרים. ואמרו לו כל אותו הדקל אסור משום חשש ניקור. ואיידי דקאמר לעיל מענין חיבור למעשרות נקט נמי להא לענין חיבור משום ניקור הנחש:

לכן צריכה בשניקרו כולן. כלומר דר' יוסי מפרש דמאי מספקא ליה הא חמירא סכנתא מאיסורא ואם לענין איסור וחיוב מעשר אמרינן לעיל דכולא חיבור הוא מכ"ש לענין חשש ניקור הלכך קאמר דלא כן צריכה אלא בשאנו רואין שניקרו כל התמרי' שלא תאמר הואיל ואין דרך הנחש לעשות כן שינקר כולן בפעם אחת וכן לא בזה אחר זה דמתחילה אוכל א' כולו ואח"כ הולך להשאר וא"כ בכה"ג הוה אמינא דתלינן לקולא שאני אומר ענן של צפורים כלומר חיל אחד של צפורים שהוא כמו ענן והוא שכן עליהם וניקרו כולן לפיכך קמ"ל דלא תלינן לקולא ואע"פ שניקרו כולן חיישינן לניקור הנחש:

אסור. מן הדין אלא שהרבים נהגו בהן היתר ורואין אנו שאינן ניזוקין:

משיתמעך וכו'. כדפרישית במתני':

משיכניסו מחצה. כלומר דמפרש משימסו היינו שהגיעו לבישול המחצה שלהן ור' יונה בעי מנ"ל לפרש הכי דילמא מן רבנן דדרשין באגדתא שמע לה דהן מפרשין הכתוב אחינו המסו את לבבינו פלגון לבבינו וכתרגומו תברו ית לבנא ששברו וחלקוה לשנים:

משיתמלא החריץ. שתפתח כל התמרה:

ר' יונה בעי. ע"ז דמה אנן קיימין דאם בשיתמלא החריץ ממש א"כ כבר נובלת היא התמרה מן הדקל ואם משתגיע עד שתפרוש גרעינה מתוך האוכל כבר בשילה היא כל צורכה ואנן לא איירינן במתני' אלא מזמן שהגיעו לעונת המעשר אפי' לא נתבשלו כל צרכן דאל"כ מאי קמ"ל:

רבנן דקיסרי אמרו. דהכי אמרינן משיטילו שאור ויהיו יפות לאכילה ואף שלא נתבשלו כל צרכן:

אמרו. לפרש דברי ר' יהודא דבקליפה התחתונה קאמר שהיא סמוכה לאוכל ותוספתא היא בריש פ"ק וגריס באיזה קליפה אמרו בקליפה התחתונ' וכו':

מודין חכמים לר' יודה וכו'. דבאלו מיני פירות מודים הן שלא הגיעו לעונת המעשרות אלא משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה להאוכל ולא פליגי אלא באגוזים ושקדים לפי שדרכן כשמתחילין להתבשל מתפרש האוכל שלהן מקליפתן החיצונה:

גמ' שלשולן. משיעשו כמין שלשלת הוא חנטן לענין דאמור רבנן באילן אזלינן בתר שנת החנטה אבל לעונת המעשרות לא פליג אמתני' והכי אמר לעיל בסוף פ"ד דשביעית:

שהוא פריש לקדירה. שאין דרך לאוכלו חי כלל אלא שיתבשלו בקדירה:

משיזחילו מים. שנתבשלו עד שהמשקין יוצאין מהן ופליג אמתני':

וכי מחמת האוכל. כלומר וכי מחמת עצמן הן מקריחות לא מחמת התולעת שיש בהן וגורם שיקריחו השערות ולפיכך חזר מפירושא דרבי חיננא בר פפא:

כיני מתני'. כן צריך לפרש המתני' כדי שתזרע ותצמח וכו' כדפרישית במתני':

מעתה מה ששיקע יהא חייב. דקס"ד רובו של קומצו קאמר ומשני ברוב כל פרידה ופרידה איתמר וכן אמר ר' יוסי בר בון:

אמר ר' זעירא כתיב וכו'. כלומר דהיינו טעמא נמי מה דאמרו בתבואה וזיתים משיכניסו שליש:

אף המשקין היוצאין מהן להכשיר וכו'. כלומר אף לנונין הכשר טומאה לא חשיבי משקה ואינן מכשירין:

זיתים מאימתי חייבות במעשרות. כלומר מאימתי ניכרין הן שהביאו שליש:

משיבכר צמייא קייטא. צמייא ל' עשייה וגידול. ועשתה את צפרניה תרגום ירושלמי ותצמית ית טופרנהא כלומר משיבכרו התאנים בזמן הקיץ שלהן אז בידוע הוא שהביאו הזיתים שליש:

בנות שבע. מין תאנים הטובות:

משיורו מרויות שנייה שבמוקצה. מרויות כמו מורביות של תאנה בפ"ב דתמיד כלומר משיראו אותן המורביות שנקצצו בשנייה במוקצה של התאנים:

ובלבד בנות שבע שבאותו מקום. כלומר הכל הולך אחר אותו המקום שביכרו שם הוא דהוי סימן להזיתים:

הלכה ג

מתני' ובירק. הדין כך הוא דאלו שהן ראוין לאכילה בקטנן כגון הקישואין והדילועין והאבטיחים והמלפפונות חייבין הן אף בקטנן:

התפוחים והאתרוגים. כלומר וכן בפירות האילן התפוחים והאתרוגים חייבין הן בין גדולים ובין קטנים מפני שהן ראוין לאכילה כשהן קטנים:

ר"ש פוטר את האתרוגים בקטנן. טעמי' דר"ש קאמר בגמרא דסוכה פ' לולב הגזול משום דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ואתרוגים קטנים אם נוטען אינן מצמיתין ובתפוחים קטנים מפרש הכא בגמרא דעתי' דר"ש ואין הלכה כר"ש דמתני':

החייב בשקדים המרים. והיינו בעודם קטנים שדרכן ליאכל קודם שיהו מרים:

פטור מן המתוקים. דמתוקים דרכן לאכול כשהן גדולים. והחייב במתוקים והיינו כשנגמר פריים ונתגדלו פטור מן המרים דמרים גדולים אינן ראוים לאכילה ובגמרא מסיק דלית הילכתא הכי במרים אלא דלעולם פטורין בין קטנים בין גדולים:

גמ' תמן תנינן. לקמן בפ"ה הלוקח שדה ירק בסוריא וכו' סוריא הוא ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד ובמקצת דינה כא"י ובמקצת כח"ל ולפיכך הדבר תלוי אם הגיעו לעונת המעשרות ביד העכו"ם פטור ואם לא הגיעו עד שבאו לרשות ישראל חייב שמעינן מיהת דיש עונת המעשרות גבי ירק והכא את אמר הכין בתמי' דבירק חייב אף בקטנן:

חזקי' אמר. דלא קשיא דבשדה של קישואין ודילועין היא מתניתא דידן דהן וכיוצא בהן דחשיב במתני' ראוין לאכילה אף בעודם קטנים ואין עונת המעשרות אמור בהן ומתני' דלקמן בשאר שדה ירק איירי:

ר"ז אמר אפ"ת בשדה ירק עצמו וכו'. כלומר דאפילו נימא דמתני' דהכא לאו דוקא אלו המינין קתני וה"ה בשאר שדה ירק אפ"ה יש לו ג"כ גבול דלאו קטנים ממש קאמר דחייבין אלא משיביא שלש פתילות שיהא בו אורך כשיעור ג' פתילות ובכה"ג אמרינן דחייבין ולאפוקי דלא בעינן שנתגדלו כל צרכן והשתא שייך שפיר עונת המעשרות בכולהו:

נהוראי בר שוניא אמר משום ר"ש וכו'. תוספתא היא בפ"ק דמכלתין וגריס שם תפוחי נמילה חייבין בין גדולים בין קטנים. והיינו הך דתפוחי מילי מילה דקאמר הכא היינו שכבר נתעגלו ונראין כמו מילה מילה והוא מלשון המשנה דמס' מדות וחמש אמלתראות של מילה היה על גביו כלומר שנראין עגולים כעפצים הללו שקורין מילה ולאפוקי קטני קטנים דבהו פליג ר"ש ופוטר:

ודא מתניתא מה הוא. ומתני' דידן דקתני תפוחין קטנים חייבין כמאן הוא אי פליג ר"ש עליו או לא וקאמר דתליא בפירושא דמילתא:

מאן דאמר קטנים במחלוקת. כלומר מאן דמפרש להמתני' דתפוחין קטנים ממש קאמר א"כ במחלוקת מתוקמא דהא ר"ש דתוספתא פליג בתפוחין קטנים ממש אבל מאן דמפרש דמתני' ג"כ בתפוחי מילה מילה מיירי ולא קטנים ממש קאמר אלא שכבר נתעגלו ונראין כמילה זו א"כ כדברי הכל הוא בתפוחין:

אתרוג הבוסר. שלא נתגדל כל צרכו ר"ע אומר אינו פרי ופסול הוא לצאת בו:

וחכמים אומרים פרי. וכשר הוא וגרסי' להא לקמן פ' לולב הגזול:

אתיא דר"ש. דפוטר באתרוגים קטנים ממעשרות כר"ע רבו דאינו חשוב פרי וכדאמר ר' יוסי כל שהוא כשר ללולב הוא דחייב במעשרות וקס"ד דהיינו נמי טעמי' דר"ע דקסבר דאין לו דין פרי לכל מילי:

התיבון. לר' יוסי והרי אתרוג המנומר או שגדלו בדפוס ועשאו כמין ברי' אחרת או שהוא עגול ככדור הרי הוא פסול ללולב ואפ"ה חייב במעשרות לד"ה:

מסתברא. הש"ס קאמר לה כלומר אלא דלא כר' יוסי והכי הוא דמצינן למימר דמסתברא הוא דר"ש יודה לר"ע דפסול הוא משום דכתיב פרי עץ והאי לאו פרי הוא אבל ר"ע לא יודה לר"ש לענין מעשרות משום האי קושיא דלעיל הרי מנומר וכו' ואיכא למימר דטעמיה דר"ע התם משום דבעינן הדר וליכא:

החייב בשקדים המרים וכו'. ומפרש לה כגון בקטנים:

החייב במתוקים פטור במרים גדולים. כצ"ל וקטנים הכתוב כאן בדפוס טעות הוא. כלומר בגדולים איפכא הוא וכדפרישית במתני':

שקדים המרים הרי אלו פטורין. לעולם ואף הקטנים:

עד שתפרוש קליפתן החיצונה. ויהיה האוכל כבמגורה:

במה הורי. כוותי' אם במרים או בדין דמתוקים דבעינן עד שתתפשט קליפתן החיצונה ומכאן ואילך כבר נתחייבו ופליגי צפוראי עם ר' זעירא בהא:

ירדו לכאן נתחייבו. כלומר אם ירדו לכך לשיעור הזה דאמרן שנתפרשו קליפתן החיצונה ותלש מהן נתחייבו במעשרות:

עלו כבר נפטרו. כלומר ואם לא תלש מהן בעת שנתפרשו וחזרו ועלו ונדבקו בקליפתן החיצונה כבר נפטרו ואע"פ שבתחילה נתפרשו דבתר השתא אזלינן:

כיון שראה שלשה וכו'. אם תלשן והניחן בקופה וראה שלשה מהן שנתפרש קליפתן החיצונה תורם ומעשר הוא את כל הקופה ואינו חושש שמא יש בהן שלא נתפרשו ופטורין הן:

ובלבד שלא יתרום מקופה. זו על חבירתה דמקופה לקופה חיישינן שמא אין בקופה האחרת מאותן שנתפרשו קליפתן והוי לי' כתורם ומעשר מן החיוב על הפטור:

הלכה ד

מתני' ואיזהו גורנן למעשרות. אימתי יהיו הפירות כמו התבואה כשהיא בגורן שאסור לאכול ממנה אכילת עראי שכבר נגמרה מלאכתן והוקבעו למעשר אבל קודם גרנן למעשרות אע"פ שהגיעו לעונת המעשר מותר לאכול מהן אכילת עראי כדלעיל במשנה ב':

משיפקסו. משיטול הפיקס שלהן והוא שיער דק הצומת עליהן וכשנגמר בישולן יכול הוא להסירן כשישפשף בידו:

ואם אינו מפקס. שאינו משפשף ומסיר את השיער:

משיעמיד ערימה. משיעשה מהן כרי:

משישלק. שער של אבטיחים הוא נקרא שלק כמו פיקס לקישואין ודלועין ומשנגמרו מסיר את השלק שלהן בשפשוף ידיו:

משיעשה מוקצה. לפי שאין עושין כרי מן האבטיחים שהם משתברים זה עם זה אלא שוטחין אותם זה אצל זה והמקום ששוטחין אותם נקרא מוקצה:

ירק הנאגד. שדרכו להעשות אגודות:

משימלא את הכלי. שלוקט בו ואם אינו ממלא את הכלי אוכל ממנו אכילת עראי עד שילקט כל צרכו:

כלכלה. ואם לוקט הוא בכלכלה וזהו סל משיחפה שדרך הלוקט בכלכלה מחפה אותו בעלין ודומיהן:

במה דברים אמורים. שזהו גרנן למעשרות ואסור לאכול מהן אכילת עראי דווקא במוליך לשוק למכרן וכדמפרש טעמא בגמרא לפי שהמוליך לשוק אין הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות ושמא ימצא לקוחות לקנות ממנו ויטבלו הפירות מיד שהמקח קובע למעשר אבל במוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי אוכל מהן עראי עד שהוא מגיע לביתו שאין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקודש מן הבית ועד שיכניסנו דרך השער שנאמר ואכלו בשעריך:

מתני' הפרד. הוא גרגר הרימון. ומפני שמפרדים אותם לייבשן נקראו פרדים:

והצמוקין. הן הענבים היבשים:

משיעמיד ערימה. ובגמרא קאמר אפי' משיעמיד ערימה בראש גגו:

הבצלים משיפקילו. כמו משיקליפו משיסיר העלים והקליפות שדרך להשליכן מעליהם:

משימרח. ממרח הוא המיפה פני הכרי ומחליק אותו ברחת:

והקטניות משיכבור. לפי שדרך לעקור הקטניות עם העפר וכוברין אותם בכברה:

אע"פ שמירח. הכרי נוטל הוא מן השבלים הקטועים שלא נדושו ומן צדדי הכרי וממה שבתוך התבן שלא נזרה ברוח ואוכל:

היין משיקפה. משישלה החרצנים והזגין שעלו מחמת רתיחת היין:

קולט מן הגת העליונה. קודם שירד לתוך הבור ומן הצינור שבפי הגת ושותה דאותו לא נגמרה מלאכתו:

השמן משירד לעוקה. היא הגומא שלפני בית הבד שיורד השמן לתוכה:

נוטל מן העקל. הוא כלי עשוי מחבלים וצוברין הזיתים לתוכו כשסוחטין אותם בקורה:

ומן הממל. הרכב העליונה שטוחנין בו הזיתים:

ומבין הפצים. מה שהוא בין הנסרים:

ונותן לחמיטה. היא קערה קטנה ומשימין בה העוגה חמה:

ולתוך התמחוי. היא קערה גדולה שמשימין בה התבשיל כשהוא חם וקמ"ל דאע"פ שהאש קובעת למעשר האי לא חשיב בישול לפי שכלי שני הוא ואינו מבשל:

אבל לא יתן וכו'. בגמרא מפרש עד כדי שיהא נתון ידו לתוכו והיא נכוית דאם היא חם כל כך שיכוה היד לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל:

ללפס ולקדירה. כשהן מרותחין שאלו הכלים הן כלי ראשון שמבשלין בהן וקמ"ל דאעפ"י שהעבירן מן האור מבשלין הן כשהן מרותחין ובשול קובע למעשר:

ר' יהודה אומר לכל הוא נותן. אפי' ללפס ולקדירה לאחר שהעבירן מן האור חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שחריפותן מסייע הוא לבשל ואין הל' כר' יהודה. תני משיעמיד ערימה בראש גגו. וקס"ד דווקא בראש גגו קאמר ולפיכך הקשה עלה ר' יונה הא בשדה לא בתמיה ומשני ר' חנינא דרובה אתא מימר לך רבותא קמ"ל דאפילו בראש גגו קובעת דמהו דתימא הואיל ואין דרך לעשות ערימה אלא בשדה אינה קובעת הלכך אשמעינן דאף בראש גגו מהני לקבוע למעשר:

גמ' מאן די ירים פקסוסיה. פרושי קא מפרש להא דקתני משיפקסו היינו משירים ויסיר את הפיקס שלהן וכן באבטיח משירים ויסיר שלקוקיה השלק שלו וכדפרישית במתני':

היה מפקס ראשון ראשון. בפני עצמו וכן אם היה משלק לאבטיחים לכל אחד בפני עצמו לא נטבלו למעשר עד שיפקס וישלק כל צרכו:

פיקס ושילק ברשות ההקדש ופדיו. כלומר וכן הדבר לענין הקדש שההקדש פטור ממעשרות ואם פדאו קודם שנגמר מלאכתו מחייב במעשרות והשתא קאמר אהא דלעיל דאם פיקס ושילק ראשון ראשון ועדיין היה ברשות ההקדש ופדאו אח"כ מתחייב במעשרות דלא נגמרה מלאכתו ברשות ההקדש אלא לאחר שפדאו:

אגדו צינוק גדול לשדה. צינוק כמו סילוק הוא מלשון סולקין אותו בצדי המזבח בפ"ב דתמיד כלומר שאגד אותו לסלקו בשדה כמו כרי גדול וכך הוא בתוספתא. ואדלעיל קאי דבענין זה נמי אין מתחייב במעשר:

אבל אם אוגדו צינוק קטן. כלומר שיעור קטן כדי למכור בשוק נטבל ובעי ר' זעירא עלה הא עדיין לא נגמרה מלאכת השדה דהא משמע שאגד מעט מהרבה שעדיין צריך לאגוד הוא וא"כ לא נגמר מלאכתו ואת אמר הכין בתמי' דנטבל למעשר:

אלא כיני. כן צ"ל שאגדו צינוק גדול בשדה. כלומר שאגד הכל ועשאו כרי ואיגוד גדול ועתיד לאוגדו ממנו צינוק קטן לשוק והיינו שיעשה מן הכל לצינוק צינוק קטנים ולמכרן בשוק זהו נקרא נגמר כל מלאכתו והלכך נטבל למעשר וכלשון הזה הוא בתוספתא פ"ק וקמ"ל דאע"פ שעדיין יעשה אותם לכריכות כריכות קטנות וסד"א דמכיון שבדעתו מתחילה לכך לא מיקרי נגמר מלאכתו להכי קאמר דאפ"ה מכיון שאגדו הכל כבר הוא נקבע למעשר:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי מעשרות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה