אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי משה מרגלית

פרק ד · הלכה ג

הלכה ב

מתני' מערימין על מעשר שני. לפדותו בלא חומש:

לעבדו ולשפחתו העברים וכו'. ופדה לך לעצמך מעשר זה והואיל ואין גופן קנוי לו הוי להו כאחר ובגמרא פריך והיכי משכחת לה באמה העבריה הלא קטנה היא דהנערה יוצאה בסימנין ומשני דמיהת יש לקטן זכייה מדרבנן:

מפני שידן כידו. דבנו ובתו הקטנים זכייתן ומציאתן להאב ועבדו ושפחתו הכנענים מה שקנה העבד קנה רבו:

מתני' היה עומד בגורן ואין בידו מעות. כדי להערים ולומר לחבירו הא לך מעות ופדה לך שיהא פטור מן החומש:

הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה. וכגון שנותן לו הפירות בטבלן דאי כשהופרש המעשר שני אינו נקנה במתנה:

וחוזר ואומר. הנותן הרי אלו מחוללין על מעות שבבית והוי כפודה פירות של חבירו ואין צריך להוסיף חומש:

גמ' איתפלגון. במה ששמעו לטעמא מפני שכתוב בו ברכה חד אמר דעל האי מתני' איתאמרת למה מערימין מפני שכתוב בו ברכה כי יברכך ה' אלהיך ומכאן רמז למה שהקילו ואמרו מותר להערים על החומש שרמזה התורה אף שאם תפדנו מתחייב אתה בהוספת חומש יש לך ברכה שאם תרצה תערים ותפטור מן החומש ואידך אמר דעל מתני' דלעיל בהלכה ב' איתמר האי טעמא דלמה פודין אותו כשער הזול מפני שכתוב בו ברכה והאי קרא בעיקר הפדיון כתיב כי ירחק ממך הדרך וגו' כי יברכך ורמזה התורה להקל בפדיונו ולפדותו כשער הזול:

מה אנן קיימין. להמתני' שאומר לו הילך מעות אלו ופדה אם בשאמר לו צא ופדה לי שלוחו הוא ושלוחו של אדם כמותו ואם באומר צא ופדה לך א"כ שלו הן ומאי קמ"ל אלא כי אנן קיימין בשאומר לו פדה לי משלך והואיל והמעות אינם שלו אינו מוסיף חומש או שאמר לו פדה לך משלי דמכיון דאמר פדה לך אע"פ שהמעות שלו אינו מוסיף חומש. ומיהו קשה לפרש לזה על המתני' דהא בהדיא קתני ופדה לך ומאי האי דקאמר מה אנן קיימין וכו' כי אנן קיימין וכו' לכך נראה דלאו אמתני' קאי אלא על התוספתא ומפני שהיו בקיאין בה לא העתיקו א"נ חסר כאן העתקת התוספתא דגריס התם בפ"ג הילך מעות האלו ופדה בהן את המעשר והשתא מפרש לה מה אנן קיימין להאי פדה דקתני אם דקאמר פדה לי א"כ שלוחו הוא ואמאי אינו מוסיף חומש ואם דקאמר צא ופדה לך שלו הן ומאי קמ"ל אלא כי אנן קיימין וכו' כדלעיל:

ותני. בברייתא אחריתא בהדיא כן דבין שאמר לו פדה לי משלך ובין שאמר פדה לך משלי אינו מוסיף חומש:

כל מעשר שאינו הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש. ר' יוחנן אשמועינן טעמא להאומר פדה לי משלך דאע"ג דהמעשר נשאר שלו מכל מקום הואיל והפדיון אינו שלו אינו מוסיף חומש:

טעמא דר' יוחנן. כלומר ומנא לך הא משום דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו וכתיב וחמישיתו וגו' חומש ה"ל למיכתב אלא דקאי על הפדיון ולהקישו למעשרו עד שיהא הוא ופדיונו משלו:

מה אנן קיימין. לאמה העבריה דקתני במתניתין אם בגדולה זכת בסימנים כלומר הרי כבר זכתה לצאת בסימנים ומאי בעיא גביה דאדון ואם בקטנה קטן זכה בתמיה וכי יש זכייה לקטן שיהא זה נחשב כשלה:

תיפתר כמ"ד. לעיל בפ"ק דתרומות קטן תורם ומכיון דישנו בתרומות ובמעשרות יכול הוא לומר פדה לך:

א"ל ואפי' כמ"ד קטן תורם. מה ענין זה לזכייה ומ"מ קשיא וכי קטן זכה:

על דעתין דרבנן דתמן. כדלקמן ניחא דסבירא להו מצינו בקטן דיש לו זכייה לעצמו:

דתמן. בבבל אמרין בשם רב נחמן בר יעקב שלש מידות אלו בקטן. וגרסינן להא בפ"ה דגיטין בהלכה ט':

המוציא בידו. שמוסר איזה דבר בידו כמוציא לאשפה דזה אין לו דעת כלל:

גזילו. הגוזל ממנו גזל הוא מפני דרכי שלום:

אגוז וצרור והוא נוטלן ומצניען. שיש לו הבחנה להצניע ולהביא לאחר זמן כשיצטרך גזילו גזל גמור מדבריהם וזוכה הוא לעצמו אם נתן לו אדם איזה דבר אבל לא לאחרים אם זיכה אחד לאחרים ע"י אותו קטן לא זכה ואם בא הנותן לחזור חוזר:

הכל מודים שאין מתנתו. שנותן לאחרים מתנה דכתיב כי יתן איש ולא קטן:

דברי חכמים. ולדברי חכמים דהתם במתני' דהנזקין דפליגי על ר' יוסי דס"ל שם מציאת חש"ו יש בהן גזל גמור אבל לחכמים כדמפרש ר' יודה בר פזי וכו' בשם ר' יוחנן דלעולם אין גזילו מחוור להיות גזל גמור עד שיביא שתי שערות:

הדא דתימר. דלר' יוסי גזל גמור הוא דוקא להוציא מן הגוזל ממנו בדין אבל לענין קרבן ולשבועה כדין הגוזל ונשבע ואח"כ הודה לכ"ע אין זה מתחייב עד שיביא הקטן שתי שערות והוא גזל ממנו:

ברם כרבנן דהכא. השתא מסיק להקושיא דלעיל דקאמר על דעתין דרבנן דתמן ניחא אבל כרבנן דהכא בשם ר' יוסי דסבירא להו דלית ליה זכייה לעצמו כדלקמיה דדרשי איש אל רעהו עד שיהא כרעהו וכשם שאינו זוכה לאחרים כך אינו זוכה לעצמו בעיא כלומר הדרא קושיין דמתני' דהכא באמה העבריה היכא מיתוקמא. ובגיטין שם גריס ברם כרבנן דהכא ר' יוסי בעי מעתה אפי' לעצמו לא יזכה וכו' ומשני ר' יוסי בר בון דפתר לה בשיטת אפיוטות דתנינן תמן בפ' הנזכר הפיוטות מקחן מקח וכו' דתקינו ליה רבנן משום כדי חייו אם הוא כבן ז' כבן ח' ויודע בטיב משא ומתן וה"נ בקטנה כה"ג מיירי דקטן כזה יש לו זכיה לעצמו מהאי טעמא:

והתנינן. לרב הונא דלעיל פריך דקאמר כשם שהוא זוכה לעצמו כך הוא זוכה לאחרים והתנינן בעירובין פ"ז אבל אינו מזכה העירוב לאחרים ע"י בני ובתו הקטנים וגרסינן נמי בעירובין שם להאי סוגיא:

כאן. הא דרב הונא בקטן שיש בו דעת כדלעיל:

תמן תנינן. בפ"ח דב"מ:

ושילחה לו ביד בנו ביד עבדו. וקתני התם דאם א"ל השואל שלח לי ביד עבדך ומתה בדרך חייב השואל:

לית הדא אמרה וכו'. דבפ"ק דקידושין בהלכה ג' דגרסינן להא ואיבעיא להו אם העבד יכול לזכות מרבו לאחר וקאמר עלה לית הדא אמרה מהאי מתני' דהשואל שעבד זכה מרבו לאחר והוי כאלו בא ליד השואל דאי אמרת דאין העבד זוכה מרבו בשביל אחר אמאי חיוב הא יד העבד כיד רבו והוי כאלו מתה ברשות המשאיל:

תיפתר בעבד עברי. מיירי התם ולא מוכחא מידי:

אמר ר' יוחנן דאפי' תיפתרינה בעבד כנעני. אפ"ה לא תפשוט מידי מהתם דתיפתר באומר לו השואל פתח לה הפתח להדרך והיא באה מאליה דמיד כשיצאת מרשות המשאיל עומדת ברשות השואל:

ותני. בברייתא כן הנהיגה השואל או שהמשיכה או שקרא לה ובאת אחריו נתחייב לה לשלם באונסין כדין השואל:

ר' זעירא שמע לה. דאין העבד זוכה מרבו לאחר:

מהכא. ממתני' דערובין דקתני אבל אינו מזכה וכו' מפני שידן כידו. כצ"ל וש"מ שאין העבד זוכה מרבו לאחר:

תיפתר כר"מ. כלומר מהתם נמי לא תפשוט איפכא דתיפתר כר"מ הוא האי מתני' דר"מ עביד יד העבד כיד רבו לעולם ואפי' מרבו לאחר לא:

והתני אשתו וכו'. כלומר ומי מצית לאוקמה להאי מתני' כר"מ והתני התם ברישא דמזכה ע"י אשתו ור"מ הא ס"ל דיד האשה כיד בעלה:

תיפתר כהדין תנייא. כלומר הא ל"ק דהא אשכחן דפליגי תנאי אליבא דר"מ בהא אם יד האשה כיד בעלה או לא:

דתני. בתוספתא פ"ג אשתו אינה פודה לו מעשר שני בלא חומש דיד האשה כיד בעלה והבעלים צריכין להוסיף חומש ור"ש בן אלעזר אומר משום ר"מ דאשתו פודה לו מע"ש בלא חומש דכאחר דמיא:

והדין תנייא. כלומר והשתא מצית לאוקמי מתני' דעירובין כהדין תנייא דהוא רשב"א בשמו ור"מ עביד יד העבד כיד רבו אבל לא יד האשה כיד בעלה:

גמ' בראשונה היו עושין כן במעות. תוספתא היא בפ"ד שהיו מערימין במעות לפטור מהחומש ואומר לחבירו הילך מעות ופדה לך המעשר משרבו הרמאים שהיו נוטלין אותן ובורחין התקינו שיהו עושין כן בפירות ואע"פ כן היו נוטלין את הפירות ואוכלין אותן חזרו והתקינו שיהא מזכה לו אחד מעשרה לקרקע כלומר מזכה לחבירו קרקע כל שהוא ואגב מקנה לו הפירות שם וחוזר ואומר הרי אלו מחוללין על המעות שבבית:

אמר ליה. ר' אינייה לר' יונה אפרוק לך בהדא סילעא שראה הסלע מונחת לפניו ושאל לו אם נותן לו ר' יונה סלע זו במתנה כדי לפדות המעשר של ר' יונה בלא חומש ואמר לו ר' יונה אי בעית מינס נסא אם אתה רוצה ליקח תקח אותה וחזר ר' יונה ונטלה להסלע ממנו:

אמר ר' יונה וכו'. כלומר שהיה רוצה לפרסם הדבר למה נתנה לו בתחלה ואחר כך חזר ונטלה ממנו ואמר דזהו הטעם שלי דכאשר הייתי משער בדעת ר' אינייה שאע"פ שלקחה ברשות שלי ואלו נסתה אח"כ ממנו לא הוה אמר לי כלום הלא כבר נתת לי אותה במתנה לפיכך נתתיה לו בתחלה וזהו כדאמר לעיל בראשונה היו עושין כן במעות משרבו הרמאים וכו' ומשום שר' יונה יודע ומכיר לר' אינייא שאם יתנה לו וירצה לחזור וליטלה הימנו לא יעכב לפיכך נתן לו אותה בתחלה:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה