אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי משה מרגלית

פרק ב · הלכה ב

הלכה א

מתני' ר"ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים. לא פליג ר"ש אהא דתנינן לעיל דמעשר שני ניתן לסיכה וכן תנן עוד לעיל בפ"ח דשביעית דניתן לסיכה כמו השביעית והתרומה ולא מצינו דפליג ר"ש שני ניתן לסיכה בתוספתא אלא הך פלוגתא ענין אחר היא דר"ש סבר דאף דמעשר שני ניתן לסיכה היינו דווקא שיסוך הוא את עצמו אבל אין סכין ע"י אחר שלא יאמר לחבירו לסוך אותו בירושלים שהוא המקום שמוציאין בו המעשר שני ועם הסיכה זו יסוך חבירו את ידו בשמן זהו שאוסר ר"ש מפני שזה נראה כאומר לו תסוך ידך בשמן הזה בשכר שתסוך אותי וה"ז כפורע חובו ממעשר שני וחכמים מתירין שאין חוששין לכך והלכה כחכמים:

אם הקל. בכה"ג בתרומה החמורה כדתנינן בתוספתא דתרומות פ"י ומייתי לה בגמרא סך הוא הכהן את עצמו בשמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגילו על גביו ואע"פ שישלו הנאה שע"י כך ניסוך בן בתו הישראל אפ"ה אינו חושש ואם הקלו בזה בתרומה החמורה האסורה לזרים לא נקל בכה"ג במעשר שני הקל שהוא מותר לזרים:

אמר להן מה לא. אין זה ק"ו דהקל בתרומה החמורה ונקל לעולם גם במעשר שני שהרי מצינו שהקל בתרומה בדין כרשינין ותלתן ולא הקל במעשר שני בהן כדתנן במתני' דלקמן א"כ אף אני אומר דאע"פ שהקלו בתרומה בכה"ג לא יקל בזה במעשר שני:

מתני' תלתן של מעשר שני תיאכל צמחונים. כדקאמר בגמרא כיני מתניתא כן צריך לפרש מותרת להיאכל צמחונין דאע"פ שכשיתקשו אסור לאכול אותה דאין מעשר שני ניתן לאכילה אלא דבר שדרכו ליאכל וזה אין דרך לאכול כשיתקשה מ"מ כשהן צמחונים רכים אוכלין אותן ומותר זה במעשר שני וזה חומר מבתרומה שהתלתן של תרומה אוכלין אותה אף לאחר שיתקשה ואע"פ שאינה ראויה כ"כ לאכילה וכן היא בכרשינין כדתנן במתני' דלקמן:

ושל תרומה. ענין אחר הוא ולא קאי אדלעיל אלא כלומר ובשל תרומה לענין טהרה פליגי בה ולפי שהתרומה והמעשרות נוהגת בהן מדברי סופרים כדאמרינן בהלכה דלעיל:

ב"ש אומרים כל מעשיה בטהרה. כשאר תרומה שצריך שתיעשה בטהרה וצריך נטילת ידים להנוגע באוכלין של תרומה חוץ מחפיפתה שהיו נוהגין לחוף את הראש בתלתן וכדתנינן בתוספתא ריש פרק ב' תלתן של תרומה שחפפה בה בת כהן וכו' בזה לא הצריכו נטילת ידים ובית הלל אומרים הואיל ואינו מאכל אדם כל כך מותר לעשות כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה בשעה ששורה אותה במים צריך ליזהר שתהא בטהרה שאם לא ישרה אותה בטהרה ובלא נטילת ידים ה"ז מטמא אותה בידים שהשרייה מכשיר אותה לקבל טומאה ואסור לטמאותה בידים:

מתני' כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונים. כדפרישית גבי תלתן במתניתין דלעיל דכשהן צמחונים רכים התירו אותן לאכול במעשר שני שאז ראוין לאכילה ודבר שדרכו לאכול מיקרייא ואע"פ שאין מדרך לאדם לאכלן כ"א ע"י הדחק אבל לא כשיתקשו. ובתרומה אין קפידא דאף לאחר שיתקשו אוכלין אותה:

ונכנסין לירושלים ויוצאין. דאע"ג דבשאר פירות פליגי חכמים ארשב"ג לקמן בפ"ג וס"ל דפירות נכנסין ואין יוצאין דקלטו אותן מחיצות ירושלים הכא מודו דקל הוא שהקלו בכרשינים כדקאמר בגמרא ודוקא שעשה מהן עיסה דאז אינן בכלל הפירות ומותר להכניסה לירושלים ולהוציאה:

נטמאו. בירושלים:

ר' טרפון אומר יתפרדו. ובנוסחת המשנה יתחלקו והיינו הך שיתפרדו לעיסות טהורות של מעשר שני ויקח מזו שנטמאה פחות פחות מכביצה לצרפה עמהן דאוכל פחות מכביצה אינו מטמא אחרים אע"פ שהאוכל מיטמא בכל שהוא אבל לפדות אותן ס"ל לרבי טרפון דאין פודין אע"ג דשאר מעשר שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים מ"מ אלו שהן אינן ראוין למאכל אדם כ"א ע"י הדחק הוי ליה כפודה למאכל בהמה ואנן קי"ל דאין פודין את הקדשין להאכילן לכלבים:

וחכמים אומרים יפדו. דהא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני מילי היכא דלא חזו אלא לכלבים כגון קדשים שמתו או שנטרפו אבל הני דחזי מיהת למאכל אדם ע"י הדחק פודין אותן והלכה כחכמים:

ושל תרומה. לענין טהרה פליגי בה דלב"ש שורין אותן במים ושפין אותן להכשירן לאכילה בטהרה שצריך נטילת ידים כמו בשאר תרומה שסתם ידים פוסלות את התרומה ומאכילין לבהמה אף בטומאה ולב"ה דוקא שורין אותן במים בטהרה כדאמרי לעיל גבי תלתן אבל שפין אותן ומאכילין לבהמה אף בטומאה:

שמאי אומר יאכלו צריד. יבש שלא יהא עליהן משקה טופח שלא יוכשרו לקבל טומאה ור"ע ס"ל כל מעשיהן בטומאה ואף השרייה דלא דמו לשאר תרומה ואין הלכה אלא כבית הלל:

גמ' מה הקילו בתרומה. היכן מצינו שהקילו בכה"ג בתרומה וקאמר כהדא דתני בתוספתא דתרומות פ"י סך הוא כהן וכו' כדפרישית במתני':

כאן השיבו. בבית המדרש מדברי סופרים לדברי תורה וזהו מה שהשיב ר"ש אם הקל בתרומה מקום שהקל בכרשינים ותלתן והרי כרשינין שאינן מאכל אדם אלא ע"י הדחק וכן תלתן כשיתקשה אינו מאכל אדם ואין חיובן בתרומה ומעשרות אלא מדברי סופרים והשיב לחכמים על ענין הסיכה שהיא מדברי תורה וכלומר דעיקר הדין שאינו ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה מן התורה היא כדדרשינן מקראי בהלכה דלעיל:

גמ' כיני מתניתא וכו'. כדפרישית במתני':

מה ביניהון. אהאי דתני בתוספתא אליבא דר"מ בפלוגתייהו דב"ש וב"ה קאי וכדמייתי לקמן דתנינן התם בפ"ב ב"ש אומרים כל מעשיה בטהרה וב"ה אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ מחפיפתה דברי ר"מ ר' יהודה אומר ב"ש אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה וב"ה אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה. ודברי ר' יהודה נקבעו במתני'. והשתא מפרש אליבא דר"מ ומה ביניהון דב"ש ודב"ה:

אמר ר' יונה שולה ביניהן. שולה מן המים או שורה אותה במים דלב"ש צריך שיהא בידים טהורות ולב"ה דאמרי כל מעשיה בטומאה חוץ מחפיפה א"כ אף הוא שולה בידים טמאות:

תני. בתוספתא כדלעיל דזו דברי ר"מ בפלוגתא דב"ש ודב"ה אבל דברי ר' יהודה הם כמו שנשנה במתני':

מה ביניהון. אליבא דר' יהודה:

מגיגה ביניהון. שמוגג ומרכך אותה שתהא ראויה לאכילה לב"ש צריך שיהא בידים טהורות ולב"ה אף בידים טמאות מותר חוץ משרייתה בלבד צריך שיהא בידים טהורות:

גמ' כדי לעשות עיסה ולחזור. לקמן בפ"ג גבי פלוגתא דרשב"ג וחכמים אמרינן הכי דס"ל לרשב"ג התם דפירות נכנסין לירושלים ויוצאין ומפרש הש"ס שם דרשב"ג לא קאמר שיוצאין אלא כדי לעשות מהן עיסה חוץ לירושלים לחזור אותן אח"כ וכן הכל כדי לעשות ולחזור מפני שבירושלים לא היה מצוי כ"כ לטחון ולאפות ומייתי להא הכא דלפי הס"ד כדקאמר לקמי' דמתני' דרשב"ג היא דקאמר שם אף הפירות נכנסין ויוצאין והלכך מפרש לה נמי הכא דטעמא דהתירו כדי לעשות עיסה ולחזור לירושלים:

דברי הכל היא הכא. ודחי לה הש"ס דלא תדחוק לאוקמי מתני' כר' שמעון בן גמליאל אלא דהכא הכל מודין שנכנסין ויוצאין דקל הוא שהקלו בכרשינים מכיון שאינן מאכל אדם כל כך:

ובלבד בעיסה של כרשינים הקלו שתהא נכנסת ויוצאת אבל לא בכרשינים עצמן דלא אתי לאחלופי בשאר פירות וכדמסיק ואזיל ובלבד עיסה של מעשר שני כלומר ודוקא אם העיסה של כרשינים ממעשר שני עצמו הוא אבל אם לקחה בכסף מעשר שני לא דליכא היכירא ואתי לאחלופי בשאר פירות:

דברי ר' טרפון אין פודין וכו'. טעמא דר"ט משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדפרישית במתני':

נראו דברים. אליבא דרבנן קאמר לה דנראו דברים דהכי ס"ל דדוקא הראוי לאוכל אדם ממש. הוא דאין פודין אותו למאכל בהמה אבל הני דאין ראוין לאוכל אדם דעיקרן למאכל בהמה הן ואין אדם אוכלן כ"א ע"י הדחק פודין אותן למאכל בהמה:

ר' יצחק בן אלישיב בעי. על הא דר' יונה דלמאי דקאמרת אליבא דרבנן א"כ ש"מ דלר' טרפון איפכא הוא דאלו מכיון שאינן ראוין לאכילת אדם כל כך אין פודין אותן מעתה אם נטמאו בגבולין ג"כ לא יפדה אותן לר"ט שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

אמר ר' יונה והן נוטו ניטומי. כלומר שבדרך שחוק השיב לו מאי האי דניטמו ניטמו דקאמרת דמאי תיבעי לך ודאי הכי הוא אליבא דר"ט דקסבר הואיל ועיקרן למאכל בהמה הן אין פודין אותן ול"ש בירושלים ול"ש בגבולין והא דאמרינן נטמאו בירושלים לאשמועינן אליבא דרבנן דאף בירושלים אם נטמאו פודין אותן כדין שאר מעשר שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה