אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי משה מרגלית

פרק א · הלכה ב

הלכה א

מתני' הלוקח בהמה לזבחי שלמים. ממעות מעשר שהבשר נאכל לבעלים או שלקח חיה לבשר תאוה לפי שאינה ראויה להקרבה ונקראת בשר תאוה כלומר חולין:

יצא העור לחולין. ואין צריך למכרו ולאכול דמיו בירושלים אע"פ שדמי העור מרובין על דמי הבשר לפי שאין המוכר מדקדק למכור לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו וכן הלוקח כדי יין סתומות ובמקום שדרכן למכור סתומות יצא הקנקן לחולין וקאמר בגמרא דדוקא במוכר הדיוט ואינו תגר אבל אם הוא אומן והוא תגר מדקדק הוא ונעשה כמוכר לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו לפי שנותן עינו בהבשר ובהעור וכן ביין ובהקנקנים וצריך להוסיף לו בדמים וכיון דהעור והקנקנים אינם בני אכילה צריך למכרן ולאכול דמיהן בירושלים:

יצאו קליפיהן לחולין. דג"כ אין משגיחין על קליפיהן ועיקר המכר בשביל עצמן כמו בהבשר והייין:

התמד. שנותנין מים על החרצנים או על השמרים שיקלוט בהן טעם היין ונקרא תמד:

עד שלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר. דלאו פרי הוא אלא מיא בעלמא ופוסל את המקוה כמים ומשהחמיץ ניקח הוא בכסף מעשר ודוקא בדרמא תלתא ואשכח פחות מארבעה בהא הוא דבעינן החמיץ אבל רמא תלתא ואשכת ארבעה אע"פ שלא החמיץ ניקח הוא בכסף מעשר:

מתני' הלוקח חיה לזבחי שלמים. וה"ז לא כלום דאין חיה ראויה להקרבה או אם לקח בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין כלומר אין בתורת שיצא העור לחולין לפי שלא קנה מעשר הכי מסיק בגמרא לפירושא דמתני' מפני שבראשונה היו לוקחין בהמה ממעות מעשר לבשר תאוה שכך כתוב בכל אשר תאוה נפשך וגו' כיון שראו חכמים שהיו הכל לוקחין לבשר תאוה ומבריחין אותה מעל גבי המזבח גזרו שאין לוקחין בהמה ממעות מעשר אלא לשלמים והואיל ועבר זה על גזירת חכמים ולקח בהמה לבשר תאוה הרי זה כדין לוקח חיה לזבחי שלמים ונעשה כמי שקנה שור לחרישה ולא קנה מעשר שאין לזה קדושה כלל:

כדי יין פתוחות. שמדרך למכור היין בלא הקנקן או שלקחן סתומות במקום שדרכן להמכר פתוחות לא יצא הקנקן לחולין וצריך למכרן ויאכל דמיהן בקדושת מעשר בירושלים:

סלי תאנים וסלי ענבים. ובנסחת המשניות כתוב סלי זיתים וסלי ענבים:

לא יצאו דמי הכלי לחולין. לפי שדרך למכרן בלא הכלי וזה שלקחן עם הכלי מסתמא נתן המוכר עיניו בהמקח גם בהכלי וכדין כדי יין פתוחות וכו' וצריך למכרן ולאכול בדמיהן בירושלים:

גמ' תנו בברייתא בן בג בג. דדריש מדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך א"כ בבקר ובצאן וגו' למה לי אלא לדרשא כדתני לוקח הוא אדם פרה מפני עורה וכו' וכלומר שלוקח אותה אגב עורה והעור יוצא לחולין וכן כולן כדתנינן במתני':

הדא דתימא בשהיה המוכר הדיוט וכו'. כדפרישית במתני':

מתניתין אמרה כן. דיקא נמי מהמתני' דקתני כדי יין סתומות וכו' אלמא דוקא במקום שדרכן למכרן סתומות אבל אם דרכן למכרן פתוחות אין הקנקן טפל להיין אלא מוכר לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו וכך הוא בתגר לעולם שנותן עיניו על כל אחד בפני עצמו:

אמר ר' מנא ומינה וכו'. דרך בעיא היא אם תידוק מינה דכדאמרת לחלק גבי מוכר מחלקינן ג"כ גבי הלוקח בהכי:

חותל ופטילייא. מיני סלים של תמרים צאו לחולין לפי שאין מדקדקין עליהן ועיקר המכר משום תמרים הוא:

קופות של תמרים. שהן גדולות תני בפלוגתא וקאמר רב חסדא דמ"ד יצאו לחולין היינו אם התמרים דרוסות בהן שצריכין להקופה ונמכרין כך כמו כדי יין סתומות ואם אינן דרוסות לא יצאו לחולין:

התמד וכו'. גרסי' לכל זה לעיל בפ"ה דמעשרות בהלכה ה' עד אפי' מי מלח ניקחין בכסף מעשר ושם מפורש:

גמ' אמר ר' אלעזר לא קנה מעשר. הא דקתני לא יצא העור לחולין היינו שאינו בתורת לצאת העור לחולין לפי שלא קנה המעשר כלל כדפרישית במתני':

בקדמייתא הוינן אמרין וכו'. כלומר בתחילה היינו רגילין לפרש להמתני' בלוקח בהמה לבשר תאוה דלא יצא לחולין היינו שבעל כרחו נתפס השם לשלמים גם על העור וכן בלוקח חיה לזבחי שלמים דאע"ג דאינה ראויה להקרבה חל שם שלמים על העור וצריך למכרן וליקח בדמיהן שלמים כך היינו מפרשים בתחלה אבל ולא הוינן אמרין כלום דאין המתני' מיתפרשא כן כמו דשמעינן מן הדא דאמר ר' אלעזר דה"ק לא קנה מעשר וכדאמרן:

בהמת מעשר שני. אם לקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים וילדה לר"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא פטורה מן הבכורה דלא אלימא קדושת בכור למיתפס אקדושת מעשר שני ולר' יהודה חייבת בבכורה:

ילדה בכור אימוריו מהו שיקרבו לגבי מזבח. אליבא דר' יהודה בעי דחייבת בבכורה ואם לכל דין בכור משוי ליה דאימוריו קריבין ע"ג המזבח או דילמא חייבת בבכורה דקאמר לענין שחייב ליתנו לכהן ודינו כדין בכור בעל מום שניתן הכל לאכילה:

ולא חל מעשר שני וכו'. דברי ר' זעירא הן שהשיב לו ומאי תיבעי לך וכי לא חל קדושת מע"ש על אימוריו ומעשר שני ניתן לאכילה ואם אתה אומר אימוריו קריבין לא נמצא שמבריחו אתה מן האכילה:

א"ל ר' ירמיה וכי הלוקח בהמה לבשר תאוה וכו'. כלומר דר' ירמיה מפרש להא דקתני במתני' לא יצא העור לחולין משום דבעל כרחו נתפס השם לשלמים וכדהוי אמרין מעיקרא דלעיל וא"כ תקשי נמי וכי לא חל מעשר שני על אימוריה וכשהן קריבין לא נמצא שאתה מבריחה מן האכילה:

אמר ליה. ר' זעירא שאני הכא דאף למאי דס"ד מעיקרא דקנה שלמים בע"כ לא קשייא משום דבלקיחתה לבשר תאוה פקעה מן הבהמה קדושת מעשר וחל עליה קדושת שלמים בע"כ אבל אם לקח בהמה סתם ממעות מעשר עדיין קדושת מעשר עליה ולא ניתן אלא לאכילה ואם ילדה אימא דהא דקאמר חייבת בבכורה דוקא ליתנו לכהן אבל לא שיהא לו דין בכור שיהו אימוריו קריבין. אמר ר' יוסי ואנן לא הוינן אמרין כן. משום שר' יוסי אמר הכי בעצמו לעיל בקדמיתא הוינן אמרין הלוקח בהמה וכו' ולפיכך קאמר דאנן דהוינן אמרין להאי פירושא במתני' דלא יצא העור לחולין משום דקנה שלמים לא היינו אומרים מטעם הזה דבלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר אלא מהאי טעמא הוינן אמרין כן משום דלא התירה התורה לקנות בכסף מעשר בירושלים אלא שלמים בלבד:

מה נפקא מביניהן הא לתרווייהו הכי טעמי מיהת שלמים הוא וכדהס"ד דמעיקרא דמתני' קנה שלמים מיתפרשא:

וולדה בכור והקדשה שלמים. איכא בינייהו כלומר שהקדשה של הבהמה עצמה שלמים היא וזה לדברי הכל ואם ילדה בכור הוא דנ"מ בינייהו ובלוקח בהמה סתם ממעות מעשר וכדלעיל בהאי דר' זעירא והוא גופה הוא דאיכא בינייהו דלמ"ד דטעמא במתני' משום דלא התירה התורה ליקח בכסף מעשר אלא שלמים בלבד וא"כ אם ילדה בהמת מעשר בכור קרב הוא לאימוריו כשאר דין בכור תם וכסברת ר' ירמיה דלעיל דמאי שנא מהבהמה עצמה דאמרה התורה דקריבה שלמים ואע"פ שמבריח את האימורין מן האכילה משום דכך ניתנה המצוה מכסף מעשר ומאי שנא וולדה הבכור דג"כ הדין כן אבל למ"ד דטעמא במתניתין משום דבלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר וחל עליה שלמים א"כ אימא לך בבהמת מעשר בעצמה וילדה בכור שאין אימוריו קרבין ומשום דבכה"ג לא פקעה ממנה קדושת מעשר וכסברת ר' זעירא בעצמו לעיל דאתה מבריחו מן האכילה:

אמר ר' יוסי וכו'. כלומר דהדר אמר ר' יוסי גופיה דכל אינון מילייא דאנן אמרין לאו כלום הן דמתני' דמנחות מסייעא לסברת ר' זעירא דתנינן בפ' התודה אם אמר התודה היא ולחמה מן המעשר יביא ולא יביא מחטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני ומה בין חטים ומה בין מעות אלא ע"כ משום דבלקיחת דבר ממעות מעשר שני פקעה קדושת מעשר ממנו והלכך מחטי מעשר שני לא יביא דאין קדושת לחמי תודה חל על קדושת מעשר שני אבל מהחטים שנלקחו ממעות מעשר יביא לפי שפקעה מהן קדושת מעשר:

ויביא מן החטין. של מעשר שני הרי ג"כ לאכילה הן שהתרומה מהלחם לכהן נאכלת והשאר נאכל לבעלים כדתנן התם לעיל ומכולן היה נוטל אחד מעשרה תרומה שנאמר והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה והשאר נאכל לבעלים וא"כ מפני מה אינו מביא לחמי תודה מחטי מעשר שני:

א"ל הגע עצמך שאם נשפך הדם של הזבח לא נפסל הלחם. בתמיה שהרי הלחם אגב הזבח הוא ולפיכך אינו יכול להביא הלחם מחטי מעשר שני עצמן שמא יארע איזה פסול בהזבח ונפסל הלחם ויוצא לבית השריפה ונמצא מאבד הוא מע"ש והיינו טעמא דלא יביא אלא ממעות מעשר שני דבמעות אין קפידא כמו במעשר שני עצמו:

א"ר יוחנן גזרו. מילתא באנפי נפשה היא וקס"ד השתא דעלה דלקמיה דמייתא לה להאי ברייתא דגזרו שאין לוקחין בהמה לבשר תאוה ממעות מעשר שני בירושלים קאי וקאמר ר' יוחנן דגזרו על נקיבה בעלת מום מפני וולדה כלומר דעיקר טעם הגזירה הוא שמא יקיימנה לגדל וולדות וכן גזרו על זכר בעל מום מפני נקבה בעלת מום אבל על התמימה לא גזרו ולקמן מקשי עלה:

ואמרין. ואחרים אמרו נמי בשם ר' יוחנן דאפי' תמימה גזירה שאם אתה מתיר בבהמה תמימה אתי למשרי אף בבעלת מום:

בראשונה. השתא מייתי האי ברייתא ולפי הס"ד מילתיה דר' יוחנן עלה הוא דקאי ולא קיימא הכי כדלקמן:

לוקחין בהמה לבשר תאוה. בכסף מעשר בירושלים דהתורה אמרה בכל אשר תאוה נפשך בבקר וכו' ומשום כך היו מבריחין אותה מע"ג המזבח שהכל היו לוקחין לאכלן חולין לבשר תאוה וחזרו לומר לא יקחו שגזרו ב"ד שלא יקחו בהמה אלא לשלמים:

ואפי' חיה אפי' עופות. ושואל הש"ס אם גזרו שלא יקחו אפילו חיה ואפי' עופות שאינן ראוין למזבח וכדאשכחן בהאי ברייתא דמייתי לקמיה:

כהדא דתני. בתוספתא דשביעית פ"ז:

אחד שביעית ואחד מעשר שני. כלומר דמי שביעית ודמי מעשר שני דמעשר שני בעצמו אין מתחלל אלא על המעות וכן פירות שביעית עצמן אין מתחללין אלא דרך מקח ולא דרך חילול כדאמרינן לעיל פ"ח דשביעית:

על נקיבת בעלת מום וכו'. כלומר בין בעלת מום ובין שאר כל בהמה וחיה ועוף בין חיין בין שחוטין:

דברי ר"מ. דלא גזור מידי וחכמים אומרים אין מחללין אלא על השחוטין בלבד כך שנינו בתוספתא שם והשתא בעי למימר דה"ה בהאי ברייתא דלעיל בראשונה וכו' דגזרו שלא יקחו אפי' חיה ואפי' עופות וכדמפרש ר' ירמיה בשם רב שמואל בר ר' יצחק לטעמא דגזרו עליהן שלא יקיימו אותן לרעות עדרים עדרים:

קם ר' ירמיה עם ר' זעירא. פגע בו ר"ז וא"ל עד כאן ר' שמואל בר' יצחק קיים הוא ואתון תליין ביה מרטוטובין כלומר סמרטוטין ודברים שאין בהן ממש דהיכי ס"ד דהאי טעמא דר' שמואל אגזרה דהאי ברייתא דלעיל קאי דגזרו שלא יקחו לא בהמה ואפי' חיה ועופות נמי לא ומהאי חששא שמא יגדל מהם עדרים עדרים והא אמרין לעיל בשם ר' יוחנן אפילו תמימה גזירה ואי אמרת דטעמא משום שמא יגדל הוא מאי אפי' דקאמר הא הך ברייתא דלעיל בירושלים מיירי דקתני בראשונה היו לוקחין בהמה לבשר תאוה וכשראו שמבריחין אותה מע"ג המזבח גזרו שלא יקחו וא"כ עיקר הגזירה על בהמה תמימה היתה שהיא ראויה להקריבה שלמים ואיפכא ה"ל למימר גזרו על התמימה ואפי' על בעלת מום וכו' אלא ודאי דלא שייכא כלל להך דר' יוחנן על האי ברייתא דלעיל וממילא אידחי להא דבעית למימר דאפי' על חיה ועופות נמי גזרו וכהאי ברייתא דתנינן בשביעית דהא ליתא דכאן דבירושלים איירי לא גזרו אלא על דבר שהוא ראוי לשלמים:

דילמא דלא איתאמר'. מילתיה דר' יוחנן וטעמא דר' שמואל בר רבי יצחק אלא על השביעית. כלומר אהאי ברייתא דתנינן בתוספתא דשביעית כדמייתי לה אחד שביעית וכו':

אשכח תני על השביעית. והכי הדר אשכחן דשנה ר' יוחנן להא דלעיל גזרו על נקבת בעלת מום וכו' על האי תוספתא דשביעית ועלה שייכא שפיר דברי ר' יוחנן וגם טעמא דר' שמואל דהתם בחוץ לירושלים איירי דהא מחללין קתני ואין חילול מעשר שני אלא בחוץ לירושלים ולחכמים דסבירא להו אין מחללין מפרש ר' שמואל דטעמא דגזרו על נקבת בעלת מום שלא ירעו אותן עדרים עדרים והיינו נמי דקאמר ר' יוחנן מפני וולדה וגזרו על זכר אטו נקבה והשתא שפיר נמי הא דאמרן בשם ר' יוחנן אפי' תמימה גזרה כלומר אע"פ שהתמימה ראויה היא להעלותה לירושלים ולהקריבה וה"א דבה לא גזרו קמ"ל דאפי' תמימה בכלל גזירה דשמא ישהא אותה לגדל וולדות ולפיכך לא התירו חכמים אלא על השחוטין בלבד דכשאר פירות הן אבל בהאי ברייתא דלעיל בראשונה היו אומרים לוקחין וכו' דבירושלים איירינן כשגזרו לא גזרו אלא על הדבר הראוי לשלמים אבל חיה ועופות שאינן ראוין לשלמים מותר דבירושלים ודאי לא שייכא כלל למיגזר שמא יקחן לגדל שם עדרים:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה