פני משה על תלמוד ירושלמי מכות· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה א
מתני' כיצד העדום נעשים זוממין. תנא אסיומא דסנהדרין קאי דקתני זוממי בת כהן דאין דנין בהם דין הזמה שלה אלא דין הזמה של הבועל וקאמר יש עוד זוממין אחרים שאין בהם דין הזמה כל עיקר לפי שאין יכולין לקיים בהן כאשר זמם לעשות לאחיו וכיצד הדין הזה באלו עדים שאין מקיימין בהן דין הזמה האיך הם נעשו זוממין:
מעידין אנו באיש פלוני. כהן:
שהוא בן גרושה. שבפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד והרי הוא חלל:
או בן חלוצה. והוא חלל מדרבנן:
אין אומרין. אם הוזמו והן כהנים יעשה זה בן גרושה לקיים בו כאשר זמם משום דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו ואם תעשהו חלל והוא כהן פסלת את זרעו לעולם ואם תאמר נפסל לו ולא לזרעו בעינן כאשר זמם לעשות וליכא שהרי הוא זמם ליפסול הנידון ואת זרעו:
אלא לוקה ארבעים. דאמר קרא והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע משום דהרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחרינו והצדיקו את הצדיק דמעיקרא והרשיעו את הרשע דשוינהו להנך רשעים והיה אם בן הכות הרשע אם הזמה זו בת מלקות הוא שאין יכולין לקיים בהן דין הזמה גמורה כגון עדי בן גרושה או גלות דלוקין הן:
אין אומרי' יגלה זה תחתיו. דכתיב הוא ינוס הוא ולא זוממיו:
שגירש את אשתו. בפנינו ביום פלוני וזה אומר לא גרשתיה ואיני חייב ליתן לה כתובתה:
והלא בין היום בין למחר. כלומר מה ישלמו לו אם תאמר כל הכתובה והלא שמא יגרשנה היום או למחר וסופו ליתן לה כתובתה ונמצא שלא היו מפסידין אותו כלום:
אומרין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו. מספק שאם נתאלמנה או נתגרשה יטלנה הלוקח ואם מתה יירשנה בעלה ויפסיד הלוקח וכפי דמי טובת הנאה זו ששוה כתובתה מספק כך הן משלמין:
מתני' כמה אדם רוצה ליתן וכו'. וכך הם משלמין מה שרצו להפסידו:
גמ' הכל היו בכלל לא תענה. דברי ר' יוסי בן חנינה אליבא דשיטתיה דר"מ מיתפרשא דקאמר לקמן במתני' מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין לוקין שמנים משום לא תענה ברעך עד שקר ומשום ועשיתם לו כאשר זמם והשתא קאמר ר' יוסי ב"ח לפרושי טעמא דמתני' דקתני לוקין ארבעים ומשמע דככ"ע אתיא ואפילו לרבי מאיר והלא לרבי מאיר אית ביה מלקות משום לא תענה וא"כ במתני' נמי לילקי שמנים דאע"ג דמלקות מכאשר זמם ליכא הכא מכל מקום מכיון דמתחייב מלקות מקרא דוהצדיקו וגו' והיה אם בן הכות הרשע ואית ביה נמי לא תענה שמנים הוא דהוי ליה למילקי והלכך קאמר דלא היא דהכל מודים במתני' דליכא אלא מלקות ארבעים:
הכל היו בכלל. דלא תענה ויצאו עדים זוממין לידון מועשיתם לו וגו':
את שאתה יכול לקיים בו וכו'. כלומר דוקא היכא דמלקי משום כאשר זמם כמו במתני' דהתם שהעידוהו שחייב מלקות בהא קאמר רבי מאיר דלוקה נמי משום לא תענה אבל הכא כיון דמשום כאשר זמם אין אתה יכול להלקותו אין אתה מקיים בו לא תענה ולא לקי אלא ארבעים מקרא דוהיה אם בן הכות הרשע:
דבר אחר ועשיתם לו ולא לזרעו. כלומר דבלאו הכי אין כאן משום כאשר זמם לעשות דלו כתיב ומשום הכי אמרינן דלא יעשה זה בן גרושה דאל"כ אתה פוסל גם לזרעו ומלקות הוא דלוקה משום לא תענה:
ר' יהושע בן לוי אמר ועשיתם לו. כלומר דריב"ל טעמא אחרינא קאמר דאין כאן אלא מלקות ארבעים דאין אתה מחייבו משום ב' רשעיות כדמפרש ואזיל:
שני דברים מסורין לב"ד. האי מילתא איתא לעיל בפ' מרובה הלכה ב' דדריש מכדי רשעתו דכל מקום ששני דברים מסורין לבית דין כגון מיתה ומלקות או מיתה וממון או מלקות וממון אתה תופש לחייבו משום אחד מהן דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות וה"נ משום לא תענה אתה מחייבו ולא משום כאשר זמם:
יצא דבר שהוא מסור לשמים. אסוקי מילתא דדרשא כדי רשעתו היא כדאמרינן התם דאם הוא חייב מיתה בידי שמים או כרת בכי הא הוא דאמרינן דמיחייב נמי ממון היכא דאיתיה:
כתיב ולא יחלל זרעו וכו'. ברייתא היא בת"כ פרשת אמור ואיידי דאיירי בהאי ענינא דהמחלל לא נתחלל כדבר פדא לקמן מייתי לה הכא:
היא עצמה מנין. שנעשית חללה בביאתו:
היא שעברה עבירה. דלא יקחו כתיב ודרשינן להזהיר אשה על ידי האיש:
הוא עצמו יוכיח. שאינו מתחללה אף על פי שעבר עבירה דלא יחלל זרעו כתיב ולא את עצמו כדתנן בבכורות הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה וכי הדיר עובד עבודה:
שאינו מתחלל בכל מקום. אפי' בא על השפחה ועל הזונה תאמר באשה שאם בא עליה אחד מן הפסולין פסלה:
ואם נפשך לומר. דמעיקרא דדינא פירכא מהיכי מייתית לה מזרעו מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה:
לא יחול. הוה ליה למיכתב וכתיב לא יחלל להביא אף מי שהיה כשר ונתחלל ואי אתה יכול לפרשו אלא על האשה שהיתה כשירה ועכשיו נתחללה דאלו הוא אימעיט מזרעו:
בר פדייה אמר. לפרושי טעמא דמתני' מ"ט אין אומרין יעשה זה בן גרושה תחתיו:
המחלל לא נחחלל. כדאמרינן לעיל שהוא מחלל זרעו ואין הוא עצמו נתחלל:
והיאך זה מתחלל. שאינו בא אלא לחלל ולא חילל:
עדים שנזדממו ר' יוחנן אמר שקר שקר. ומפרש לה דמאי קאמר:
עדים וכו'. הכי קאמר עדים שנזדממו. לענין חיוב מלקות:
וחזרו ונשתקרו. כלומר שבאותה עדות עצמה נשתקרו ג"כ לענין ממון שהעידו על אחד לחייבו בדבר שיש בו חיוב מלקות וממון וכשהוזמו נתחייבו בשתיהן וקסבר ר' יוחנן דלוקין ומשלמין משום שקר שקר תרי זימני לא תענה ברעך עד שקר וכתיב שקר ענה באחיו. א"נ דבהאי קרא דעדים זוממין גופיה כתיב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו לרבות למלקות ולממון:
ר' אלעזר אמר. דאין לוקין ומשלמין דאתיא רשע רשע:
נאמר רשע במחיובי מיתות. אשר הוא רשע למות:
ונאמר רשע במחוייבי מכות. והיה אם בן הכות הרשע מה התם אינו מת ומשלם אף בחייבי מלקות אינו לוקה ומשלם:
בר פדייה אמר. טעמא דמתני' דאין אומרים יגלה זה תחתיו דהוא ינוס כתיב ולא זוממיו:
ואין משלמין כל הכתובה. דברי מתני' מפרש דאין אומרים משלמין כל הכתובה והלא בין היום ולמחר וכו' אלא לפי טובת הנאה הוא דמשלמין כדמפרש ואזיל:
לפי כך הוא משלם. לפי כך החשבון של טובת הנאה זה במה שהיה נותנין בעד הכתובה מספק כך הם משלמין: