פני משה על תלמוד ירושלמי מועד קטן· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה א
מתני' ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים. במועד שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד והוא שיצא למזונות ולהרווחה אבל אם יצא לטיול בעלמא אסיר דהוי כיצא שלא ברשות:
והיוצא מבית האסורים. ואפי' היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח אפ"ה מיקרי אונס שאינו ערב לאדם לגלח בבית האסורים והכי מסקינן בגמרא:
מנודה שהתירו לו חכמים. במועד שלא היה יכול. לגלח קודם המועד שהמנודה אסור בתספורת:
וכן מי שנשאל לתכם והותר. שנדר שלא לגלח ומצא חכם במועד שיתיר לו נדרו או שנתחרט על נדרו במועד:
והנזיר. שהשלים נזירתו במועד. והמצורע מטומאתו לטהרתו. שאל שביעי שלו במועד מותר הוא בתספורת כדכתיב ביום השביעי יגלח את כל שערו אבל כל אדם אסור לו לגלח במועד כדאמר בגמרא שגזרו חכמים כדי שלא יכוונו לגלח בתוך המועד מפני שהם בטלים ממלאכה ויכנסו לרגל ביו"ט הראשון כשהן מנוולין ומהאי טעמא נמי אסרו הכיבוס במועד:
גמ' הא שאר כל בני אדם אסורין וכו'. כדפרישית במתני':
תמן תנינן וכו'. לעיל בפ"ב דתענית בהל':
ר' יודא כדעתיה דאמר אסיר לפרש לים הגדול. מפני הסכנה וכשיוצא להרוחה הוא דפליג ר' יהודה ולית הלכתא כוותיה:
מעתה. לר' יהודה כהן שיצא חוץ לארץ וכו' שזהו שלא ברצון חכמים מפני שגזרו טומאה על ארץ העמים יהא אסור לו לגלח בחזירתו במועד ואפי' יצא לד"מ כהאי עובדא דלקמיה:
אית דבעי מימר הכין אמר ליה וכו'. שא"ל בפירוש מה שעבר אחיו לחבק חיק נכריה ולא היה מחזר אחר פרנסתו בא"י שהוא בחיק אמו:
חדא איגרא דיקר. אגרת של כבוד לצאת לחוץ לארץ לבקש פרנסתי:
הוינן סברין מימר. מעיקרא שדוקא כשהיה חבוש אצל העכו"ם שלא היו מניחין לי לגלח. והדרי ומדייקי דאתא מימר לך ואפילו היה חבוש אצל ישראל וכו' דסתמא קתני' במתני' וכדמפרש טעמא:
אם בשהתירו לו. נידוי קודם הרגל א"כ יגלח מיד ואמאי מותר לו לגלח במועד הרי לא אנוס היה. אם בשלא התירו לו קודם הרגל. שלא כלה לו זמן נידויו ומתירין לו עכשיו במועד א"כ אל יגלח וכלומר שאם לא התירו לו מקודם אל יתירו לו עוד עד אחר הרגל ואל יגלח ברגל:
אלא כי אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל. והיינו לאחר שיכלו ימי נידויו והוא שלשים יום כדלקמיה וחל יום ל' שלו להיות ברגל שאין נידוי וכו' ומהו דתימא הואיל וכלין ימי נידויו בתוך הרגל ימתין עד לאחר הרגל קמ"ל דמותר הואיל והיה אנוס קודם הרגל יגלח מיד:
הוה מוקר לבר אלעשא. חתנו שהיה עשיר גדול יעשה לו כבוד וא"ל בר קפרא לבר אלעשא כל עמא וכו'. ולהקניטו לרבי היה מתכוין א"ל לשאול חידה זו על המות ושלא יהא בטוח על העושר וראהו רבי שהיה שוחק וכמלעיג וא"ל רבי איני מכירך זקן וידע בר קפרא דלית הוא מתמני לחכם ביומוי דרבי:
בקשו חכמים לנדות את ר"מ שהיה חולק על דבריהם ואין אדם יכול לעמוד על סוף דעתו כדאמרי' בפ"ק דעירובין:
איני שומע לכם וכו'. והרי אתם כמנדין שלא ברשות שאין מנדין אלא על כ"ד דברי':
נסתיה. לקחו והוציאו לחוץ אל אינן החרוב ואמר וכו':
תמן תנינן. בפ"ה דכלים:
סחותה דבייתה. היתה מכבדת האשפה שבבית והשליכה לחוץ ונפל מהאשפה בראשו של ר"א:
אית סגין מנהון. יש הרבה דברים שמנדין על כך והן מפוזרין בכמה מקומות במשנה כדקחשיב ואזיל:
תמן תנינן בפ"ג דתענית וכו':
תמן תנינן. בפ"ק דר"ה:
תני תודוס וכו'. לעיל בפ"ב דביצה. תמן תנינן. בפ"ה דעדיות. וקתני נמי שם דעקביא בן מהללאל השיב על מה שאמרו מעשה בשמעיה ואבטליון שהשקו שפחה משוחררת ואמר דוגמא השקוה ומהו דוגמא דכוותה היו ועל שבאו מבני גרים:
הוון מרחקין. מנדין ומקרבין מתירין מיד:
וא"ל. להן ר' אילא וכי השתא מרחקין והשתא מיד מקרבין וחזרו ונמנו וכו':
ואפי' חבר שנידה. אם הוי נידוי נישמעינה וכו'. חד סיפר מלמד תינוקות הכה לתינוק אחד יותר מכדי צרכו וכחו וכו' וחששו אף להחרם דהאי אמתא מפני שהיא דבר שלא כשורה:
הדא אמרה וכו'. ומי שמנדה על כך נידויו נידוי:
הוי מעייני תינין. היה שומר התאנים שלא יגנבו במקום ברברית חש על נפשיה ריש לקיש ואמר הדין עמהם ממון הן חייבין וכי נפשות חייבין הן ויצא ורץ אחריהן וכו':
הדא אמרה המנדה את מי שאינו צריך. נידוי ונידה אותו זה האחר נידויו נידוי ושמעינן נמי שאף על פי כן נידויו ג"כ נידוי מדאמרו לו שרי לן ואנן שריין לך והלא לא היו חייבין נידוי ור"ל בעצמו הודה להן בכך ומדבקשו ממנו להתיר להן ש"מ דאם נידו אף על דבר שא"יצ נידוי אפי' הכי הוי נידוי וצריך התרה:
מי מתיר. לזה שנידה שלא לצורך שחייב הוא בעצמו נידוי ואם השיב לו אדרבה כדרך שהשיבו לר"ל ואח"כ הלך לו ולא מצאו מי מתיר לזה ור"ל היא שרץ אחריהם ומצאם אבל אם לא היה מוצא אותם מה היה עושה:
ולא כן תני וכו'. ואם לא היה מוצא אותן הוי כמת אחד ממנדיו ומאי תקנתא אלא כדר' יהושע בן לוי דאמר הדא דאת אמר וכו' וילך אצל הנשיא ויתירו:
ולא התירו לו. ופריך ולא כן אמר ר' יהושע בן לוי וכו' והיה לו לילך אצל הנשיא ומדקאמר ר' יעקב בר אחא להאי מעשה משמע שלא מצאו לו תקנה. וקמת מה דאמר ר' יעקב בר אחא וכו'. הכא במאי עסקינן לקיים דברי ר' יעקב דמיירי בשלא חזר בו ואינו מבקש לחזור אחר הנשיא שיתיר לו:
אתת עקא. צרה וגזרת המלכות בעלילה והיו צריכין לממון ושלח ר' ירמיה ורצה מנורת כסף אחת אצל ר' יעקב בר בון וחרה ליה ושלח אמר ליה וכו' וביקש לנדותו על שביזה אותו בדבריו והוה ר"ח בריה דר' יצחק שם וא"ל וכו' וא"ל ר' ירמיה והלא שנינו דוגמא השקוה כדלעיל ונידו על כך וכי כירבעם בן נבט וחביריו עשה ואעפ"כ נידו אותו על שהיה מבזה בדברים וכך היה שנידו אלו לאלו וחששו אלו על אלו והיו צריכין התרה אלו מן אלו:
אם בשנשאל קודם לרגל לא יגלח. כלומר לא יגלח במועד דהוה ליה לגלח מיד אחר שהתירו לו. ולפי הגי' דלעיל גבי מנודה אם בשהתירו לו קודם לרגל יגלח יש לגרוס נמי הכא כן יגלח כלומר יגלח מיד ואמאי התירו לו לגלח במועד הרי לא אנוס היה:
אם בשלא נשאל קודם לרגל אל יגלח. במועד דלאו אנוס היה דהו"ל לשאול קודם הרגל. אלא כי אנן קיימין בשנשאל קודם לרגל ולא מצאו פתח לנדרו עד שבא אחד מזקני הגליל. כלומר עד שבא אחד ממקום אחר במועד ומצא לו פתח לנדרו ואנוס הוה קודם הרגל:
כהדא וכו'. כמו שאירע כך לרבי שמעון ברבי וגרסי' להא בפרק ט' דנדרים בהלכה א':
ואית דאמרין רבי שמעון בן אלעזר הוה זה הזקן והוה נסיב ליה מן הכא וכו' היה לוקח לר"ש ברבי ממקום זה והעמידו במקום אחר והיה חוקרו ודורשו אם ימצא לו איזה פתח עד שהעמידו במקום השמש והיה מעיין בבגדיו לפלותן מכנים וע"י כן היה ר"ש מצטער בעצמו שהיה עומד בשמש ונמאס עליו מעשה הזקן לנגד עיניו ואמרין ליה וכו' ומתוך כך נתחרט על נדרו ושרון ליה:
וליה. להזקן אמרין הדא מנא לך לעשות כן עד שיתחרט הנודר:
בברחו שנים. בשנים שעברו הייתי משרת אצל ר' מא ולמדתי ממנו לעשות כן:
ויש אומרים. שכך השיב מקלו של ר"מ היתה בידי להפלגת קדושתו ושבחו של ר"מ אמר כן. א"נ הכוונה משענתו של ר"מ הייתי שהיה נשען עליו תמיד ולמד ממנו:
תני. בתוס' רפ"ב:
אמר רב חסדא. ולא פליגי דמ"ד מותר בשיש שם רגל. שהשלשים של אבל שלו כלין סמוך לרגל ואם לא יגלח בימי אבלו שוב לא יכול לגלח קודם הרגל ויכנס לרגל כשהוא מנוול ומ"ד אסור בשאין שם רגל אחר ימי אבלו:
מתניתא. ברייתא פליגא על רב חסדא דלדידיה גם בתכפוהו אביליו זה אחר זה נמי מותר לגלח והא תני הרי שתכפוהו וכו' מיקל שערו בסכין ובמספרת גדולה לחתוך שערות ארוכים אבל לא במספרים שהן כתער לגלח עד עיקרן ואמאי לא יגלח ממש ויעשה אבילות השנייה אצל הראשון כמי שהוא אנוס וכמו הרגל אחר האבל ויגלח:
הוי. ש"מ לא איתאמרת להא דרב חסדא אלא מפני כבוד הרגל שהיא מיד אחר האבילית בהא היא דהתירו לגלח בימי אבלו אבל לא בתכפוהו אבליו זה אחר זה:
ניחא בתוך שבעה. של אבילות השניה מסתברא היא לאסור גילוח:
בתוך שלשים. בתמיה אמאי נחמיר בתוך שלשים בתכפוהו אבליו:
התיב ר' חנניה חברון דרבנן. ג"כ על זה והא תני במסכת שמחות אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה וקחשיב התם תגלחת וקשיא אם בתוך שלשים הוא אסור לגלח בתוך שבעה לכ"ש ולמה ליה למיתניה תגלחת בשבעה:
לא איתאמרת וכו'. מסקנת הקושיא היא דע"כ לא איתאמרת האי דתגלחת תוך שבעה אלא בשתכפוהו אבילות זה אחר זה ולדיוקא איצטריך דבתוך שבעה של אבילות השניה הוא דאסור לגלח אבל בתוך שלשים מותר א"כ הדא אמרה שהוא מותר לגלח בשלשים בשתכפוהו אביליו וקשיא על מ"ד אסור:
אמר רב מתניה מ"ד אסור כדרכו במספרים. לתרץ להא דלעיל קאי כלומר לא כהאי דרב חסדא שרצה לתרץ דמ"ד אסור כשאין שם רגל ואקשינן עלה מברייתא דהרי שתכפוהו אביליו ובעינא לשנויי דלא איתמר להא דרב חסדא אלא מפני כבוד הרגל ולא כשתכפוהו אביליו ועלה קא דייקינן מהאי ברייתא דשמחות דש"מ מדקתני תגלחת בתוך שבעה דלדיוקא היא משום דמיירי בשתכפוהו אביליו ולאשמועינן דבתוך שבעה של אבילות השניה הוא דאסור הא בתוך שלשים מותר לגלח ואקשינן למ"ד אסור. לא תשני הכי כהאי דרב חסדא אלא תריץ הכי להא דלעיל דמ"ד אסור לגלח בתוך שלשים יום של אבל היינו כדרכו או במספרים שהן כתער בהא הוא דאסרו בתוך שלשים ומ"ד מותר במיקל בסכין ובמספרת גדולה הוא דמיירי ולא פליגי. יהשתא לא תיקשי מברייתא דתכפוהו אבליו דקתני מיקל בסכין ובמספרת אבל לא במספרים דהתם בתוך שבעה של אבילות השנייה הוא דמיירי ולא בשלשים וכדדייקינן מהאי ברייתא דשמחות דבתוך שלשים של אבילות שניה מותר לגלח הואיל ותכפוהו אבליו ולא אסרו כדרכו אלא בתוך שבעה של אבילות השנייה:
שפם. לגלח השפה ונטילת צפרניים אית תניי תני וכו' ואית תניי תני איפכא ומפרש דלא פליגי דמ"ד ברגל מותר בשיש שם רגל כלומר לא בסתם רגל מיירי אלא ברגל שחל מיד אחר אבילות שלו והלכך מותר הואיל והיה אסור לו בימי אבלו ובימי אבל אסור דקתני בשאין שם רגל קודם ימי אבלו והלכך אסור בימי אבלו:
ומ"ד ברגל אסור. מיירי בשיש שם הערמה דאיכא למיחש שמא יערים לומר לא אטול אלא השפה ודעתו לגלח ממש והא דקאמר באבל מותר בשאין שם חשש הערמה ולכ"ע בדאיכא חשש הערמה בשתיהן אסור ובדליכא בשתיהן מותר:
הלכה כדברי מי שהוא מיקל כאן וכאן. כלומר אפי' תימר דפליגי דמר מיקל ברגל יותר מן האבילות ומר ס"ל איפכא הלכה כדברי המיקל כאן וכאן בשפה ונטילת צפרניים:
ובלבד בנוטות. שהשערות נוטות על הפה ומעכבות האכילה:
אחד. ממקום עמתן ואחד ממקום ידד עלה אחד לשאול בשפה וכו':
דמכת אחתייה. נפטרה אחותו:
והוה יתיב מצמי טפרוי. היה צומתן ונטלן ועלה ר"א אצלו ולא היה מכסה לפניו וכשעלה ר' נתן בר אבא אצלו היה מכסה מלפניו שלא יראה שנטל צפרניו ושאל אותו מפני מה לא היה מכסה מלפני ר"א וא"ל ומה את סבר שאתה חביב עלי להיות נחשב בעיני כר"א הוא יודע שמותר בנטילת צפרניים ולא כסיתי מלפניו ומלפניך אני מכסה שאין הכל יודעין שהוא מותר ותתשוב אותי. כמזלזל באבילות: