אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי מגילה· רבי משה מרגלית

פרק ג · הלכה א

פרק ג

מתני' בני העיר שמכרו רחובה של עיר. ס"ל להאי תנא דמתני' דרחובה של עיר יש בה קדושה מפני שמתפללין בה בתעניות ולפיכך לוקחין בדמיה בית הכנסת ובגמרא אמרו דהאי סתמא דמתני' יחידאה היא אבל חכמים אומרים דאין ברחובה של עיר משום קדושה שאינו אלא אקראי בעלמא:

בית הכנסת. שמכרו:

לוקחין בדמיה תיבה. והוא מקום שמניחין בו ס"ת ושאנו קורין ארון והוא קדוש יותר מבה"כ. ודוקא בה"כ דכפרים הוא דמצו מזבנו לה אבל בה"כ דכרכין מכיון דמעלמא קאתו לא מצו מזבנו לה דהוה לה דרבים:

לוקחין מטפחות. של ס"ת דקדושי טפי:

מטפחות לוקחין ספרים. נביאים וכתובים:

אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו'. משום דמעלין בקדש ולא מורידין:

וכן במותריהן. אם לקחו ספרים במקצת הדמים מן המטפחות שמכרו או שלקחו תורה ממקצת הדמים של הספרים לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחות הוא. וכל הדברים הללו לא נאמרו אלא כשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לקנות בהדמים שכר לשתית מותר:

גמ' אמר ר' יוחנן דר' מנחם בר' יוסי הוא. הא דקתני מכרו רחוב' של עיר וכו' אתיא כר' מנחם בר' יוסי בתוספתא פ"ב דאמר רחובה של עיר יש לה קדושה וכו' כדפרישית במתני':

ברם כרבנן עשו אותו כהרחק ארבע אמות. כלומר אין בה קדושה אחרת אלא לענין הרחקת ארבע אמות שלא ירוק אחר שהתפלל לפניה וכדר' ירמיה לקמן. וגרסי' להא בפ"ג דברכות בהלכה:

אף אני אומר וכו'. כלומר מעתה נחוש אף לאחר ד' אמות שאני אומר אחר בא והטיל מים שם ויהא' צריך להרחיק עוד ד' אמות וא"כ אין לדבר סוף אבל אם אמרינן שהא כדי הילוך ד' אמות תו ליכא למיחש מידי:

ביישנאי וכו'. בני בישן שאלו לר' אימי אם מותר ליקח אבנים מבה"כ שעומדת ליסתור ולבנות מהן בבה"כ אחרת וא"ל אסור דאפי' בכה"ג עילויא בעינן ומוכרין ולוקחין תיבה:

לא אסר ר' אימי. בכה"ג אלא מפני עגמת נפש כלומר שיהא להן עגמת נפש בראותם בית הכנסת שלהם חריבה ויקומו לתקנה ולבנותה:

ולבנות בעיר אחרת. גדולה מעיר זו דאפשר בכה"ג לא בעינן עילוייא וא"ל אסור דלעולם עילויא בעינן:

אפי' ממזרחה למערבה אסור. לשנותה מפני חרבן אותה המקום שהיתה עליו ויהא נשאר חרוב ושממון:

ממילתיה דריב"ל אמרה שרי. ממילתיה דריב"ל דדריש בית הגדול על בית המדרש. של רבן יוחנן ב"ז שמעינן דאלימא קדושת בהמ"ד מקדושת בהכ"נ והלכך שרי:

כגון ספרה נא לי את כל הגדולות וכו'. כלומר ודוגמתו מצינו עוד דנסים ונפלאות שנעשו ע"י אלישע נקראין גדולות:

הדא דאת אמר. דמוכרין בה"כ ומעלין בקדש ליקח בדמים תיבה דוקא בבה"כ של יחיד אבל של רבים אסור למוכרה לפי שאני אומר אחד מסוף העולם קנוי בו שיש לו קנייה בבית הכנסת זו מהנדבה אשר נדב לכך והרי יש לו חלק בו ואין למוכרו שלא מדעתו:

ועשה בו צרכיו. צרכי הדיוט ולא נהג בו קדושה:

משל עצמן. יחידים שבאלכסנדריה עשו אותה משל עצמן ולא משל צבור ואין בו משום קדושה:

עד כדון. שמענו שיש בבה"כ משום קדושה כשבנאה מתחלה לשם בה"כ:

בנייה לשם חצר והקדישה. אח"כ לבה"כ מהו שיש לה דין קדושת בה"כ:

נשמיעינה מן הדא. דתנינן בפ"ט דנדרים בהלכה ב' קונם שאני נכנס לבית הזה ונעשה בה"כ ואמר אלו הייתי יודע שנעשה בה"כ לא הייתי נודר ר"א מתיר וחכמים אוסרין דאין פותחין בנולד שמעינן מיהת מדקרי ליה בה"כ סתם א"כ יש לה דין קדושת בה"כ:

אימתי קדשה. חצר זו שהקדישה לבה"כ אם מיד או בשעת תשמיש לבהכ"נ:

נישמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא דמכילתין שם העושה תיבה לשם ספר להשתמש בה הספר או מטפחות וכו' ומה אם אלו שיכתחלה נעשו לשם ספר ואפילו הכי אינן קדושות אלא בשעת תשמיש חצר זו שבנייה בתחלה לשם חצר ואחר כך הקדישה לא כל שכן דלא קדשה אלא משעה שנשתמשו בה לבית הכנסת:

אלו וכו'. זו בעיא אחריתא ועל התיבה ומטפחות קאי אם עשאן אלו בתחלה לשם חולין והקדישן מהו ופשט לה כמה דאת אמר תמן גבי חצר בנייה וכו' וה"נ כן. וגרסי' להא בנדרים שם ובעיא אחרונה חסרה שם בספרי הדפוס:

כלי שרת מאימתי הם קדושין וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ג דיומא בהלכה ה' עד חוץ לד' אמות מותר בהנייה וע"ש:

כל כלי בית הכנסת. הן כקדושת בה"כ:

וקלטירה. שרפרף של הדום רגלים:

כילה. שפורסין על סביבות הארון מבפנים הרי היא כקדושת הארון:

יהב גולתה. נתן מלבוש א' להשימו תחת הכילין הזה ושיהא הכילן תשמיש דתשמיש קדושה ומותר לשנותה וא"צ גניזה כמו תשמישי קדושה:

בימה. של עץ שהחזן עומד עליה והלווחין שלה אין בהן קדושת ארון אבל יש להן קדושת בה"כ כשאר כל כלי בה"כ:

אינגלין. לשון לעז הוא והן היתידות עקומות קבועות בכותל במקום הארון להחזיקו שלא ימוט ממקומו:

לגוולנה. שם העיר וראה אותן שהן מצניעין המכוש בתוך הארון שמונח בו ס"ת:

לכך התנו עליו בתחלה. להשתמש בו גם תשמישי הדיוט ומותר:

מגדול. אלמור"ה בלעז שמניחין בו הספרים והתנו עליו שיהא מדורות עליונים שבו להספרים והתחתיים לבגדים:

אפי' ממטפחות תורה וחומשין. שכתובין כל חומש וחומש בפני עצמן ועשויין בגליון ואם מכרו אות' מטפחות לוקחין בהן נביאים וכתובים שקדושתן הן יותר ממטפחות של תורה ושל חומשין:

אפי' נביאים וכתובים. שמכרו אינו לוקח בהן מטפחות של תורה ושל חומשין:

כורכים תורה וכו'. תוספתא פ"ג:

תורה וחומשין ערק תנייה מינה. כלומר התנא דהאי ברייתא דתני כל הני חלוקות בענין הכריכה והנתינה זה ע"ג זה כקדושה חמורה וקלה ובענין תורה וחומשין השמיט וברח מינה ולא פירש אם מותר לכרוך חומשין במטפחות תורה או לא וכן אם נותנין חומשין ע"ג תורה:

כותבין תורה ונביאים כאחת. בכרך ובגליון אחד:

וחכמים אומרים אין כותבין וכו'. מפני שהנביאים נגללין על התורה:

תורה וחומשין קדושה אחת הן. כלומר אם עשה מהתורה חומשין חומשין בפני עצמן הן קדושה אחת עם התורה וכדדייק רבי יוסה לקמן:

אין עושין תורה חומשין. לכתחלה אין עישין מן התורה מפני שמורידה מקדושתה אבל עושין מהחומשין תורה שמעלה הוא בקדושתן:

הדא אמרה תורה שעשאה חומשין בקדושתה היא. כלומר מדקאמר רבי ירמיה בשם ר' שמואל תורה וחומשין קדושה אחת הן. והא לא פליג אברייתא דקתני אין עושין תורה חומשין אלמא דקדושת תורה חמירא היא מקדושת חומשין אלא לאו דהא דקאמר קדושה אחת הן היינו אם בדיעבד עשה מהתורה חומשין קדושה אחת הן עם התורה כולה לענין שמותר לכרוך אותן חומשין עם התורה ואם כן ש"מ תורה שעשאה חומשין נשארו אותן חומשין בקדושת תורה ולפיכך מותר לכרכן עם התורה:

תורה חסירה אין קורין בה ברבים. אפילו למה שכתוב בה שגנאי הוא לקרות בה בצבור:

והא תני. בברייתא אם כתובה מבראשית ועד המבול ובויקרא וכו' קורין בו ברבים. וקשיא לר' שמואל בר נחמן:

הדא ארסקינס. כך שמו של אותו הרשע ששרף את התורה בצינברא ונשתייר באחד מהן מקצת שלא נשרף ובאו ושאלו וכו' אם מותר לקרות באותו מקצת שנשתייר וא"ל אסור:

ולא דאסור. וקאמר הש"ס לא דמדינא אסור הוא אלא דמתוך שתהא נפשם עגימה שאין להם ס"ת לקרות בו ויקחו להם ס"ת אחרת שלימה לפיכך אסר להם:

וכן במותריהם. דקתני במתני' ומפרש לה דממה שגבו גבאי צדקה לקדושה זו והותירו אין משנין אף המותרות לקדושה קלה ממנה:

כהדא וכו'. ושינה וחלק אותן לרבנן ובעי מהו שיהא צריך להפריש תחתיהן משלו ולקיים למאי שנתנו לו:

לחמץ. שם המקום:

כל המצות וכו'. כדגרסינן להא לעיל בפ"ק בהלכה ג' ע"ש:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי מגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה