פני משה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי משה מרגלית
פרק ט
הלכה א
מתני' הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך. בגמרא מפרש דוקא בכותב בעודה ארוסה לכשתנשאי לי אין לי דין ודברים בנכסייך שנחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה ובדלא קנו מיניה אבל אם קנו מיניה אפי' לאחר שנשאת מכרה קיים אבל אוכל הוא פירות בחייה:
ואם מתה יורשה. דהכי משמע בנכסייך אין לי דין אבל בפירותיהן יש לי דין וכל זמן שהן נכסייך שאת בחיים אין לי דין ודברים בהן הא לאחר מיתה יש לי דין ודברים בהן:
ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות. כשאמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן אוכל הוא פירי פירות דלא סליק נפשיה אלא מן הפירות בלבד ובגמרא מפרש מה הן פירי פירות והלכה כרבי יהודה:
מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה. דכתיב וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו. ומסקנא דמילתא שירושת הבעל את אשתו אינה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ואפ"ה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולאו מטעמיה אלא שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה:
כתב לה. דין ודברים אין לי עמך והיא כתבה לו ג"כ דין ודברים אין לי עמך במה שהוא מתחייב לה כגון מזונות ופירקונה וכה"ג שניהם אינם מאבדים זכותם אם כתב לה משכנס:
גמ' בשלא כנס. אלא בעודה ארוסה כתב לה הוא דמהני כדפרישית במתני':
אין אדם מאבד את זכותו בלשון הזה. כשאמר דין ודברים אין לי עמך דאין כאן לשון מתנה:
מילתיה דר"ח. כלומר מברייתא דר"ח שמעינן נמי הכי האומר כו' וכדאמר בבבלי ריש פרקין:
מתניתא אמרה כן. קושיא היא וכי מתניתין אמרה כן שאין כו' והא ממתני' בפרקין דלקמן איפכא שמעינן לה:
השניה מוציאה מיד הלוקח. שניה הוא דמוציאה הא ראשונה לא ואע"ג דלא כתבה לו אלא דין ודברים אין לי עמך אלמא דאדם מאבד זכותו בלשון הזה:
כל גרמה אמרה. כל עצמה דמתני' וכלומר לעולם אין אדם מאבד זכותו בלשון הזה והא דקתני (אין) השניה לאשמעינן היא גופה דאפי' השניה לא תוציא מיד הראשונה אלא דוקא מיד הלוקח דלא תימא הואיל והראשונה סילקה נפשה משדה זו אף השניה מוציאה ממנה:
ולמה. וכ"ת אמאי אין הראשונה מוציאה מיד הלוקח משום דמיירי שכן היא כותבת לו כל ערר שיש לי בשדה זו אל יהי לי עמך כלום דבלשון הזה מאבד אדם זכותו:
כתב לה מן האירוסין ומן הנשואין. משום דבמתני' קתני אם מכרה ונתנה קיים ומשמע דסילוק שכתב לה בעודה ארוסה לא מהני אלא בדיעבד ובנכסים שנפלו לה כשהיא ארוסה והיינו דקאמר אם כתב לה מן האירוסין ומן הנישואין כלומר שסילק עצמו נמי מנכסים שיפלו לה אחר הנשואין פלוגתא דב"ש וב"ה היא:
על דעתון דב"ש תמכור. לכתחילה דהא לב"ש דאמרי בריש פירקין דלעיל בנכסים שנפלו לה משנתארסה מוכרת לכתחילה אפילו בדלא כתב לה ולדידהו מהני תנאה דהכא דאפילו בנכסים שנפלו לה אחר שנשאת תמכור לכתחילה:
על דעתון דב"ה. דאמרי התם דאינה מוכרת לכתחילה בנפלו לה משנתארסה ובנפלו לה משנשאת אפילו בדיעבד מכרה בטל מהני תנאה דהכא לנכסים שנפלו לה משנשאת דבדיעבד מכרה קיים. א"נ כתב לה מן האירוסין ומן הנשואין שכתב לה עוד פעם שנית לאחר הנשואין דין ודברים אין לי עמך ותרווייהו אנכסים שנפלו לה משנתארסה קאי והא דקאמר לב"ש תמכור אע"ג דבלאו תנאה לב"ש מוכרת לכתחילה העיקר לא בא להשמיענו אלא לב"ה דאע"פ שכתב לה גם מן הנשואין אפ"ה לא תמכור לכתחילה אלא בדיעבד הוא דמכרה קיים:
ונפלו לה לאחר מכאן. כלומר שכתב לה אחר שנשאה מהו שיסלק עצמו מנכסים שיפלו לה לאחר מכאן כמו שמסלק עצמו בכך כשהיא ארוסה:
ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו. בתמיה כלומר דכיון שנשאת יש לו זכות בה ולא מהני בה לשון סילוק דאינו ברשותו לסלק עצמו דידו כידה ולא דמי למסלק עצמו בעודה ארוסה:
מזכותו את למד חייובו. אדלעיל קאי אם כתב לה מן האירוסין ומן הנשואין דאמרינן לב"ה דאפ"ה לא תמכור לכתחילה וא"כ למה כתב לה עוד מן הנשואין הילכך קאמר דמזכותו שיש לו בנכסים שלא תוכל למכור את למד חיובו כדמפרש ואזיל:
אלא לא כתב לה שנייה אין לו אכיל' פירות. כלומר אלא לענין מאי כתב לה שנית מן הנשואין לפי שרצה לסלק עצמו ג"כ מאכילת פירות:
הוי וכו'. כלומר והיינו מזכותו את למד חיובו. ונראה דגרסי' להא דר' בון קודם בעיא דר' ירמיה ובעיא דר' לוי אחר ר"י דדמיין אהדדי:
בנכסייך העתידין ליפול ליך מה הן. כלומר דמיירי נמי שכתב לה אחר הנשואין דאי בכתב לה מן האירוסין הא מהני אפילו לנכסים שנפלו לה משנשאה כדפרישית לעיל בבעייא דרבי ירמיה אלא דר' לוי מוסיף שכתב לה בפירוש העתידין ליפול ליך מהו:
ויש אדם מתנה על דבר שאינו בעולם. בתמיה כלומר בסילוק לשון גרוע הזה אינו מועיל להתנות על דבר שאינו בעולם כ"א דוקא בעודה ארוסה אז הוא דמהני כדאמרן:
מכרה פירות מחוברין לקרקע. אמתני' קאי אם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ומכרה פירות המחוברין:
כמוכרת פירות תלושין. ואין מכירתה כלום דהא מפירות לא סליק נפשיה:
רבי יוסי. פליג דהוי כמוכרת אחד מעשרה בקרקע כלומר כמוכר' מקצת הקרקע הואיל ועדיין מחוברין הן ומכירתה קיים:
הכותב שדה מתנה לאשתו אינו מוכר פירות גרסינן. כלומר שאין לו אכילת פירות כדאמר בהדיא לקמן:
מתניתא אמרה כן. בתמיה וגירסת הרא"ש ז"ל מתניתא לא אמרה כן ותוספתא היא בפרקין דמפרש התם דברי רבי יהודה דס"ל מפירי פירות לא סליק נפשיה ואלו הן פירי פירות מוכר הפירות ולוקח קרקע והוא אוכל פירות והא הכא ככותב שדה מתנה לאשתו דמיא דהא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן וקתני דיכול הוא למכור פירות:
ואת אמר לא פירות ולא פרי פירות גרסינן. כדלקמן כלומר ולדידך דאמרת אינו מוכר פירות אפילו פירי אין לו:
רבי אימי בעא. נמי על הא דרב יהודה בשם רב אילו אחר כתב לה שדה במתנה יש לו אכילת פירות כדין נכסי מלוג שלה הוא שכתב לה לכ"ש:
לא אמר. הא דרב יהודה בשם רב לא אמרן אלא בכותב שדה מתנה אבל במוכר לה שדה יש לו אכילת פירות:
עילה. מצא הבעל שהיה רוצה להבריח מזונות מן האשה ולפיכך נתן לה שדה במתנה שתאכל הפירות והילכך אין לו באכילת פירות אבל במוכר לה שדה אמרינן זוזי הוא דאנסוהו למכור:
ניחא ע"ד דר' יודה. כלומר הא פשיטא לן אליבא דר"י בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן שאין לו אכילת פירות דר"י לא פליג במתני' אלא בפירי פירות אבל מודה הוא דמפירות סליק נפשיה:
אפי' וכו'. אלא הא דקמיבעיא לן לרבי יודה אם אפילו בשכתב לה בשדה זו ופירותיה נמי אין לו אכילת פירות לעולם משדה זו או דילמא לא היתה דעתו אלא לסלק נפשו מפירות השדה שהיו באותו זמן שאמר משדה זו ופירותיה אבל מפירות שיהיו לאחר זמן לא סליק נפשיה:
ניחא ע"ד דרבנין וכו'. ע"כ גירסת הספרים משובשת ומוטעית היא דהרי בין לרבנין בין לר"י אין לו אכילת פירות ולא פליגי אלא בפירי פירות לכך נראה דגרסי' ניחא ע"ד דרבנין בשכתב דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן אין לו פירי פירות אפילו בשכתב דין ודברים אין לי בשדה זו ופירותיה אין לו פירי פירות. והבעיא אליבא דרבנן בפירי פירות כמו לר"י בפירות דהואיל בשדה זו ופירותיה קאמר איכא למימר דלא סליק נפשיה אלא מפירות שהן באותו זמן ולא מפירי הפירות:
נשמעינה וכו'. ופשיט לה הש"ס מדאמר רב יהודא בשם רב לעיל הכותב שדה מתנה לאשתו אין לו אכילת פירות ואקשי עלה ר"ז דמתניתא לא אמרה כן וכו' כדפרישית לעיל:
הוי. ש"מ מדמדמי ר"ז בשכתב לה דין ודברים בנכסייך ובפירותיהן לכותב שדה מתנה לאשתו דהוי כמו שמסלק נפשו משדה זו וכי היכי דלא שניא ליה לר"י דבתרוייהו אין לו פירות וכן נמי לרבנן בתרווייהו אין לו פירי פירות וגרסינן הכא נמי כדלעיל ודכוותיה לרבנן לא שניא וכו' בשדה זו ופירותיה אין לו פירי פירות:
הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אבל לא לענין דברים. לענין הטעם מה שאמר כדמפר' ואזיל דאם מתה יורשה הלכה כוותיה אבל לא לענין הטעם שאמר מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה דדוקא בתנאי גוף הוא דקי"ל תנאו בטל כגון שאמר לה על מנת שאין לך עונה אבל בתנאי ממון תנאו קיים וזה תנאי ממון הוא:
ולמה אמרו. כאן תנאו בטל שבסוף הוא זוכה בהן כלומר שלאחר מיתתה הוא יורשה וכיון שאין הדבר ברשותו אינו יכול לסלק עצמו מירושתה כשם שאין אדם יכול לסלק עצמו מירושת אביו:
בדין היה וכו'. אאשה דעלמא קאי בשלא התנה עמה שבדין היה שאם מכרה נכסי מלוג שלה שיהא מכרה קיים שבסוף הוא זוכה בהן כלו' שאין לו זכות בגוף הקרקע אלא לבסוף כשהיא מתה הוא יורשה:
ולמה אמרו. מכרה בטל שלא תהא מברחת ומוכרת נכסים משל בעלה ותאמר שלי הן:
רבי יוסטנה הוה ליה עובדא. שסילק עצמו מנכסי אשתו והיה רוצה לירש הנכסים אחר מיתתה:
פוק מנכסיך. שאין לך זכות בהן מאחר שסילקת עצמך מירושתה:
עול בנכסיך. דס"ל כרשב"ג:
היי לון רבנין. כלומר מאן אינהו רבנין הא רב דאמר לעיל הלכה כרשב"ג הא רבי יוחנן דאמר בסוף זוכה בהן הא ר"ל דפליג נמי וס"ל כרשב"ג ואינהו רבנן כמאן ס"ל. א"ל רבנן דרבי יוסטינה. כלומר מה את מתמה רבנן דרבי יוסטינה בפני עצמן הם שהורו לו כך:
בעון. בני הישיבה קומי רבי יוחנן לדברי חכמים במתני' דאמרי אם מתה אינו יורשה מי הוא יורשה. וכה"ג גריס לה ביש נוחלין שהיה רבי יוחנן מסופק אם אביה יורש אותה או אחיה:
א"ל אחין יורשין אותה גרסינן:
האחין שחלקו. בנכסי אביהן אם האלמנה ניזונת משלהן:
שלא תאמר. כלומר דמפרש טעמא משום מאי מספקא ליה שלא תאמר יעשו כמו שמכרו דקי"ל האחין שחלקו כלקוחות הן וא"כ לא תהא ניזונת משלהן דהוי כמו שמכרו לאחרים:
פשיטא מכרו. אם מכרו לאחרים בהא פשיטא לי שלהן מכרו ואין לה מזונות מהנכסים דקי"ל אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין כדאמרינן פ"ו דף ס"ח:
אם יהיה היובל לבני ישראל. בבנות צלפחד כתיב שאמרו ראשי האבות לפני משה אם יהיו לא' מבני שבטי ישראל לנשים ואם יהיה היובל ונוספה נחלתן על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומתמה רבי ירמיה דמה אמרו אם יהיה היובל אדרבה בשעה שהיובל נוהג הנחלה חוזרת כו':
ומשני אדרבה אתא מימר לך. כלומר דרבותא קאמרי והאי אם כמו אפילו וה"ק אפי' בשעה שהיובל נוהג ושארי הנחלות חוזרות מ"מ ירושת תורה כלומר ירושת הבעל לאשתו דס"ל כמ"ד דאורייתא ואותה אינה חוזרת ומעתה נוספה נחלתן וכו'. ואיידי דקאמר רשב"ג ירושת הבעל ד"ת נקט לה:
מכר הוא. נכסי מלוג שלה ואח"כ מתה היא מהו אם המכר קיים הואיל ועכשיו הוא יורשה או דילמא מכיון דבשעת מכירה לא היה לו בהן אלא אכילת פירות בלבד אין מכירתו כלום:
מכרו בטל. ולא קנה הלוקח והגירסא מוחלפת כאן וה"ג לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו ובבעיא שניה מכרה היא גרסינן מכרה קיים לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו וה"פ דבפרק יש נוחלין דף קל"ו תנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובים לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשותו של אב מכר האב מכורין עד שימות דכיון שאין לאב בהן אלא פירות והגוף קנוי לגמרי לבן משעה שכתב לו האב אינן מכורין אלא לפירות וכשמת האב הבן או יורשו מוציא מיד הלוקח מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב אבל כשימות האב והבן קיים קנה הלוקח הגוף והפירות והשתא ה"נ ברישא כשמכר הבעל שאין לו אלא פירות דומה לאב שמכר נכסיו הכתובים לבנו לאחר מותו דאין לאב ג"כ אלא פירות בלבד וכשמת מכרו בטל וכן הכא כשמתה היא מכרו בטל ובסיפא כשמכרה היא דומה לבן שמכר נכסיו הכתובים לו בחיי אביו דכשמת אביו מכרו קיים וה"נ כשמת הבעל מכרה קיים:
מכרה לבעלה מהו. משום דבלא"ה הבעל אוכל פירות ואין לה בחייו כלום והילכך בעי אם מכירתה הוי מכירה:
מדאמר חזקיה הלכה כרבי גרסינן. כדלקמן על הברייתא דפלוגתא דרבי ורשב"ג ומינה שמעינן דמכרה מכר:
תני. דתניא בתוספתא פ"ח דב"ב האומר ינתנו נכסי לפלוני ואם מת אותו פלוני ינתנו לשני ואם מת השני ינתנו לשלישי מת הראשון וכו' דלכולם לא נתן אלא לאכילת פירות כ"ז שהוא קיים מכיון שלא זכה בהן השני דעדיין הראשון קיים לא זכה בהן השלישי:
א"ל. רבי יונה הי' מפרש מתחילה הבריית' בהיכי מיתוקמא ואח"כ פשיט ליה הבעיא כדלקמן:
כך פירש רבי הושעיא אבי המשנה אחריו לפלוני ואחריו לפלוני. כלומר דלא אמרינן מכיון שלא זכה בהן השני לא זכה בהן השלישי אלא דוקא באומר אחריו והילכך אין לשלישי כלום אלא אחר שזכה בו השני:
אילו אמר מת וכו'. כלומר אילו אמר מת פ' וכו' ולא אמר אחריו אין הדין כן בשהשלישי קיים שלא ינתנו לשלישי אלא הדין הוא דהראשון אוכל פירות עד שימות וכשימות הראשון ינתנו לשלישי ואע"פ שמת השני בחייו וכך היה לו לתנא לשנות שאם מת אף השלישי בחיי השני מכיון שלא זכה בהן השני לא זכו היורשין לא יורשי שני ולא יורשי שלישי אלא יחזרו ליורשי ראשון. יאות אשכחת אמר אחריו לפלוני אחריו לפלוני. כלומר מעתה יפה נמצאת למד שאין הברייתא שנויה אלא בלשון אחריו והילכך לא זכה בהן השלישי כשמת השני בחיי ראשון דלא זכה לאחרון אלא לאחר שיזכה בו זה שלפניו:
תני. ותני עלה התם הראשון יש לו רשות למכור הקרקע כו' והשתא מסקינן להא דבעי לעיל דממה דאמר חזקיה הלכה כרבי שהראשון מוכר הקרקע הואיל ויש לו זכות בגוף הקרקע דהא באחריו מיתוקמא דמשמע כל ימי חייך יהא הכל שלך וה"נ באשה הואיל ויש לה זכות בגוף הקרקע מכרה מכר:
הדא אמרה שאין וכו'. וביש נוחלין בהאי תלמודא גריס מודה ר' שאין נותנן במתנת שכיב מרע כלומר דאע"ג דאמר ר' הראשון מוכר מודה הוא שאינו יכול ליתן במתנת שכ"מ שאינה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו השני:
הכא אמר ר' מנא קומי רבי יוסי וכו'. כלומר ועל דהכא דמדמית לה האשה שמכרה דמכרה ומתנתה קיים כמו דהתם הראשון מוכר בעי עלה רבי מנא והא מתנת אשה מכיון שמזונותיה על בעלה א"כ ודאי כמתנת שכ"מ היא דמה שמוכרת ונותנת אינו אלא לאחר מיתה שאינה צריכה למכור למזונות ואמאי קאמרת דמכרה מכר והה"ד במתנתה והא מודה ר' דמתנת שכ"מ אינה כלום:
מזונותיה על בעלה כראוי לה. כלומר מזונות הראויה לה ואי אפשר לה זולתם כמו מאכל ושמן ומלח זהו החיוב על בעלה אבל כשהיא רוצה לדברים יתירים ולקנות לה תרנגולין אין בזה חיוב על בעלה והיא צריכה למכור מנכסיה והלכך לא הוי כמתנת שכ"מ:
הדא אמרה כו'. שהרי דין הראשון ודין האשה שוין ואפילו לצורך דברים יתירים יכול למכור הנכסים:
תני תמן קבורה כמזונותיה. דין קבורה כדין המזונות כמו ששנינו בעלמא באשה פרק נערה וכן כאן בדין הראשון כמו דאמרינן לעיל דמוכר הקרקע לצורך מזונות וכן מוכר הוא לצורך קבורה:
ואינין דכתבין. השתא מהדר הוא לדין תנאי האשה דלעיל ואלו הכותבין אם תמות האשה בלא זרע יהא נכסיה חוזר לבית אביה תנאי ממון הוא וקיים:
הלכה ב
מתני' לכושל שבהן. בגמר' מפרש מאי ניהו ואע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לב"ח ולא לכתובה הכא דלאו ברשותייהו מנחי ס"ל לרבי טרפון דמוציאין מיד הלוה או מיד מי שהפקדון אצלו ונותנין לב"ח או לכתובה שנתחייב בהן המת מחיים:
ינתנו ליורשין. ולא מהני תפיסה:
שכלן צריכין שבועה. כדין הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה וכל זמן שלא נשבעו אין אנו יודעים אם יש להם עליו כלום הילכך משמת זכו בהן היורשים וברשותן הן:
גמ' לכושל שבראיותיו. למי שהראיה שלו חלוש ביותר כדמפרש ואזיל כגון מלוה בעדים וכו' ינתנו למלוה בעדים שנקרא כושל לפי שאינו טורף משועבדים וכעין שפי' רש"י ז"ל למי ששטרו מאוחר שלא יוכל לטרוף לקוחות הקודמים לו:
לכושל בגופו. קס"ד למי שהוא רך ואינו יכול לדון ולרדוף כ"כ אחר חובו והיינו דפריך הגע עצמך הוה עתיר אם אפילו הוא עשיר כגון אילין דבר אנדראי שהיו עשירים ולא תקיפי כולי האי וא"כ לא שייך אבתריה הא דקאמר ר"ע אין מרחמים בדין:
א"ר אחא לכושל בגופו ועני. הוא דקאמר וכן אמר ר' יוחנן בבבלי דף פ"ד לכתובת אשה שהיא נקראת כושל שאין דרכה לחזור אחר נכסי המת ולבקש היכן יש לו קרקע כמו האיש:
כהדא. מעשה בקרובתו של רבי שמואל ב"א שנתנו לה משום כושל והביא ר"ל עבדיו של הנשיא והוציאו ממנה דס"ל כר"ע שינתנו ליורשין:
הוה מסתמיך. ואזיל על כתפי' דר"ש בר בא ושאל לו מה נעשה בדינה באותה הענייה וסיפר לו כל המאורע שר"ל הוציא ממנה:
ויפה נעשה. בתמיה כלומר שהיה ר"י מתמה אם יפה הוא לעשות כן לחזור הדין אחרי שכבר זכתה האשה:
אי נאמר. אם נאמר דכך הוא דר"י ור' שמעון בן לקיש כל חד לשיטתיה הוא דאזיל במאי דפליגי לקמיה ומפרש ואזיל הכל מודים שאם טעו הב"ד בשיקול הדעת שאין מחזירין הדין שיקול הדעת הוא כגון דפליגי תרי אמוראי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וסוגיא דעלמא אזיל כחד ועביד כאידך מדברי תורה. אם טעו בדבר שהוא מפורש בתורה ד"ה מחזירין הדין. מה פליגין. לא נחלקו אלא בטעות דבר משנה שר"י אמר בטעות משנה שיקול הדעת כלומר טעות משנה הוא כטעות בשיקול הדעת ואינו חוזר הדין והילכך היה מתמה על שחזר ר"ל הדין ואפילו הוי טעות דבר משנה:
ר"ל אומר טעות משנה. הוי כטעות ד"ת וחוזר:
היא טעות משנה היא טעות זקינים. כלומר וה"נ אע"פ שאינו סתם משנה טעות זקינים היא דהלכה כר"ע והם פסקו כר"ט וכטעות משנה היא וחוזר:
הגע עצמך. על דברי ר"ע במתני' קאי דיהיב טעמא שכולן צריכין שבועה והגע עצמך אם פטורין הן מן השבועה כגון שפטרום שכתב לה לא נדר ולא שבועה עליך כדתנן במתניתין לקמן וכן כשנתן נאמנות לב"ח בלא שבועה ומשני זו תורה וזו אינה תורה כלומר עיקר טעמיה דר"ע דניכסי ברשות יתמי קאי וירושתן מן התורה היא אבל כתובת אשה וב"ח הא דגובין ממטלטלי דיתמי תקנת חכמים הוא והא דנקט טעמא דשבועה לאלומי למילתיה הוא דקאמר:
הלכה ג
מתני' כל הקודם בהן זכה. קדמו היורשין זכו ואין מוציאין מידם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ולכתובה קדם אחד מהן האשה או המלוה זכה הוא דר"ט אית ליה תפיסה דלאחר מיתה מהניא:
זכתה האשה יותר על כתובתה. אם קדמה ותפסה ויש יותר מן הכתובה או קדם ב"ח ותפס ויש יותר על חובו:
המותר ר"ט אומר יתנו לכושל. זה בעל השטר שידו על התחתונה שאם יבואו לידי היתומים שוב לא יוציאו מהן לא אשה ולא ב"ח והן כושל כנגד היתומים כדלעיל:
גמ' בצבורין בסורקי. סורקי הוא חנות הסוחרין כלומר שמונחין אצל החנות ברה"ר בהא אמר ר"ט כל הקודם בהן זכה:
זכה לו ביתו. למי שהן אצלו ואינו יכול לזכות בו האחר:
דהוה סבר כו'. כלומר דלא שייך כאן לומר זכה לו ביתו דתפיסה בטעות היא שהיה סבור שהן שלו ואינן שלו מן הדין והילכך לא זכה לו ביתו. ובבבלי פליגי אליבא דר"ט אי תפיסה מהני דוקא ברה"ר או אפי' בסימטא ומשמע דלכ"ע בבית זכה לו הבית:
ואימתי בה"ב זכה בפירותיו בשביעית. שלא יוכלו העניים עוד לזכות בהן:
לתוך כליו. והן קונין לו:
דהוה סבר וכו'. שהרי אינן שלו דהפקר הן ואיידי דדמייא להא דלעיל נקט לה הכא:
האי ארמלתא תפסת אמהתא. בביתה בשביל כתובתה:
תפסת תפסת. מה שעשתה עשתה:
ר' אימי. הוציא ממנה דתפיסה בטעות היא:
כהדא אילין בני שמי. שנפטר אביהן והניח להן עז א' ובא ב"ח ולקחה:
לא כן תני. בפרקין דלעיל דלא מהני תפיסה ומשני דהתם מיירי שתפיסה בטעות הויא שהיו סבורין שהן שלהן ואינן שלהן:
ואח"כ בא ב"ח ותפס מוציאין מידו. דבכה"ג לא מהניא תפיסה דידיה שכבר זכו בהן היורשין:
הגע עצמך וכו'. כדלעיל סוף הלכה:
הלכה ד
מתני' חנוונית. למכור ולקנות בחנות:
אפיטרופא. להתעסק בממונו ולישא וליתן בהן. משביעה כל זמן שירצה. שבועה כעין של תורה על טענת שמא ויכול לגלגל עליה שלא עשתה אונאה על פלכה ועל עיסתה:
רבי אליעזר אומר. אפילו לכתחילה שלא על ידי גלגול יכול להשביעה על פלכה ועל עיסתה ואין הלכה כר' אליעזר:
גמ' יאות. שפיר אמר ר"א ומ"ט דרבנן דאינו יכול להשביעה לכתחילה על פלכה ועיסתה:
אין שלום בתוך ביתו לעולם. דמריבה היא תמיד עמו על ידי שמקפיד עליה כל כך:
שיברה. האשה ששיברה כלי הבית מה דינה אם כש"ח היא ואינה מתחייבת אלא בפשיעה או כש"ש מפני שהוא מפרנסה ואינה פטורה אלא באונס:
מסתברא. מן הסברא דכש"ש היא והדר דחי לה הש"ס דאמרינן אפי' כש"ח אינה ופטורה לעולם שאם אתה אומר כן אין שלום בית לעולם:
הלכה ה
מתני' אבל משביע הוא את היורשין. אם גירשה ומתה ויורשים תובעין ממנו כתובתה נשבעין שבועת היורשים שלא פקדתנו בשעת מיתה ולא אמרה לנו קודם לכן ולא מצאנו בין שטרותיה ששטר כתובתה פרוע:
ואת הבאים ברשותה. אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעין כתובתה נשבעין אף הן שבועת היורשין:
אבל יורשיו משביעין אותה. אם נתאלמנה או אם יורשיה נפרעין מן היתומין צריכין שבועה שהרי לא פטרן אלא ממנו אם תגבה כתובתה בחייו והא דאמרינן שגובין יורשים בשבועה היינו אם נתגרשה ומתה או כשמתה היא תחילה אבל כשמת הבעל תחילה הרי מת לוה בחיי המלוה ואין היורשים גובין כלום שכבר נתחייבה שבועה ליורשין ואין אדם מוריש שבועה לבניו כדאמרינן במסכתא שבועות:
גמ' לא סוף דבר. בנכסים ששלטה בהן בחיי בעלה שפטורה מן השבועה אלא אפילו באותן ששלטה בהן לאחר מיתת בעלה ואע"ג דמיורשיו לא פטרה ולקמן מוקי לה דמיירי באותן ששלטה בהן משעת מיתה עד שעת קבורה:
תמן תנינן. פרק המפקיד:
ישבע השוכר שמתה כדרכה. שהשוכר פטור מן האונסין והשואל שחייב באונסין ישלם לשוכר:
והוא שנתן לו. המשכיר רשות להשאיל לאחרים דאל"כ יכול הוא לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר:
ותני ר"ח. בתוספתא כן:
ששינו את שמירותיהן. כלומר שמסרו לאחר שלא מדעת בעלים חייבין וכמאן דאמר שומר שמסר לשומר חייב:
והשואל אפילו לא שינה חייב. קושיא היא דהא השואל בלא"ה משלם את הכל ואמאי תני וכולן:
אלא בגין דתנינן. סוף השוכר את הפועלים מתנה ש"ח וכו' דכל תנאי שבממון קיים ואתא מימר לך הכא שאע"פ שהתנה עם השואל שיהיה פטור אפ"ה הוא חייב אם שינה והשאיל לאחר שלא מדעת הבעלים:
ביקש להשביע את השואל. אמתני' דלעיל קאי דקתני ישבע השוכר שמתה כדרכה ואם המשכיר ביקש להשביע את השואל וכגון שפטרו לשוכר משבועה מאי:
נישמעינה. לזה מן מתני' דהכא דקתני אבל משביע את הבאים ברשותה הדא אמרה שיכול הוא להשביע את השואל שהרי ברשותו של זה הוא בא:
הדא. האי מתני' דהמפקיד ילפא מן מתני' דההיא דהכא וההיא ילפא מן הדא כדמפרש ואזיל:
וההיא. מתני' דהכא ילפא מן הדא דהמפקיד שאם ביקש להשביע את האשה שלא משביעה כמו דהתם אם משביע הוא להשואל שוב אין משביע להשוכר דהא הימניה לשואל שהרי נתן להשוכר רשות להשאילו וה"נ אם משביע ליורשיה ולבאים ברשותה שוב אינו משביעה:
לא צורכה מילף וכו'. זה ודאי לא צריכה למילף מן מתני' דהמפקיד דפשיטא שאין משביע לאשה שהרי פטרה משבועה אלא דמה צריך תילף הכא מהתם להא כהאי דאמר רבי הילא לעיל דדוקא שנתן לו רשות להשאיל והכא נמי והוא שנתן רשות להאשה לעשות בניה אפוטרופים בהא הוא דנאמנין בשבועה אבל אם לא נתן לה רשות יכול הוא לומר לך האמנתי אבל לא לבניך:
צריך להעלות לו שכר. השוכר למשכיר אפילו כל משך זמן השאלה שהשאילו לזה ואע"פ שברשותו השאילו:
שאלוה הבעלים. אם הבעלים עצמן חזרו ושאלו מן השוכר ומתה כדרכה אצלן אם חייבין לשלם להשוכר:
כן אנן אמרין. דאפי' הבעלי' עצמן משלמין:
ואפילו אכלוה גרסינן וכן הוא בקידושין ובהמפקיד. כלומר שאפילו אכלוה הבעלים חייבין לשם שהרי בתוך ימי שכירותה של השוכר היא:
ורבי יוסי בר' בון. פליג דאם אכלו שלהן אכלו:
היך עבדין עובדא א"ל תריי כל קביל ארבעה וכו'. בקידושין בהאי תלמודא שם קאמר קודם להא דתמן תנינן רב יהודה שלח לרבי אלעזר שומר שמסר לשומר א"ל הראשון חייב רבי יוחנן אמר הראשון חייב גרסינן שם ר"ל אמר השני חייב והיינו דשאל רבי זעורא לרבי יוסי היאך הלכה וא"ל רבי יוסי פשיטא דהלכה כרבים שהרי כאן שנים נגד ארבעה הן ר"ל דס"ל השני חייב וכן רב יהודה דמספקא ליה ושאל לר"א הן בטלין במיעוטן כנגד רבי אלעזר ורבי יוחנן ורבי ינאי ורבי חייא דכולהו ס"ל אין השואל רשאי להשאיל והילכך שומר הראשון חייב:
אמר ליה תריי כל קבל תריי אינון. אין כאן אלא שנים כנגד שנים שהרי ר"א תלמידו דר"ח רבה ורבי יוחנן תלמידו דרבי ינאי וכל א' אמר מה שקיבל מרבו ולא חשבינן להו אלא כחד:
הלכה ו
מתני' ולא לבאים ברשותי. אם אמכור נכסי ואת באה לפרוע מן הלקוחות:
הלכה מקבר בעלה. זו שפטרה בעלה משבועה:
לבית אביה. שלא נתעסקה שוב בנכסים:
על העתיד לבא. על עסק שלאחר מיתה שלא עכבה בידה כלום דהשתא נכסי דיתמי נינהו ולא מהני בה פטור דידי':
לשעבר. על עסק שבחיי בעלה:
גמ' והוא שעשת אפיטרופא בחיי בעלה. דוקא על עסק שעשת בחיי בעלה יכול לפוטרה אף מיורשיו:
אבל אם עשת אפיטרופא לאחר מיתת הבעל היורשין משביעין אותה גרסינן. דעל מה שנעשית אפיטרופא לאחר מיתה אינו יכול לפוטרה מיורשיו שכבר הנכסים ברשותן הן:
דו מתניתא לא עשת אפיטרופא וכו'. כלומר דרבי יונה מפרש דסיפא דקתני אם נעשית אפיטרופא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא והיינו במה שעוסקת לאחר מיתת בעלה אמצעיתא נמי קאי שאפילו היכא דפטרה גם מיורשיו לא פטרה אלא במה שנעשית אפיטרופא בחיי בעלה:
ואין משביעין אותה לשעבר. כלומר השתא ע"כ הא דקתני לשעבר לאו על עסק שבחיי בעלה קאי דפשיטא דהא גם מיורשיו פטרה ואיזהו לשעבר משעת מיתה עד שעת קבורה דאע"ג שעל אפיטרופא שנעשית לאחר מיתה היורשין משביעין אותה היינו דוקא במה שעוסקת לאחר קבורה אבל במה שעוסקת משעת מיתה עד שעת קבורה אין היורשין משביעין אותה כדלקמן:
ורבי יוסי אמר. אפי' במה שנעשית אפיטרופא לאחר מיתת בעלה מהני פטורו שפטרה מן היורשין ואין משביעין אותה:
והא תנינן וכו' אם עשת אפטרופא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא. וקשיא לרבי יוסי:
פתר לה. רבי יוסי על ראשה על הרישא קאי והיא מתני' דלעיל היכא שלא פטרה אלא מעצמו אבל לא מיורשיו דאז היורשין משביעין אותה על אפיטרופא שנעשית לאחר מיתת בעלה:
ופריך ואין על ראשה כהדא ר' יונה ורבי יוסי וכו'. כלומר ואם על רישא קאי קשיא הא קאמרי לעיל אפילו בנכסים ששלטה בהן לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין אותה וקשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי והא דלא פריך נמי דרבי יונה אדר' יונה דהא לדידיה אמציעתא נמי קאי ואפילו היכא דפטרה גם מיורשיו ס"ל דמשביעין אותה על העתיד לבא והיכי קאמר לעיל אפי' נכסים ששלטה בהן לאחר מיתה אין היורשים משביעין אותה ואפילו היכא דלא פטרה אלא מדנפשיה משום דאיכא למימר לר' יונה לא קשיא מידי דהא דקאמר לעיל בנכסים ששלטה לאחר מיתה אין היורשין משביעין אותה היינו משעת מיתה עד שעת קבורה כדמפרש לה לשעבר במתני' וקמ"ל התם דאע"ג דלא פטרה אלא מדנפשי' אין משביעין אותה אבל אליבא דר' יוסי אכתי לא אסיק אדעתיה סתמא דהש"ס דמודה לר' יונה בהא ולדידיה איכא למימר לשעבר דקאמר בחיי בעלה הוא והילכך מקשי ליה דידיה אדידיה:
ומשני פתר לה משעת מיתה עד שעת קבורה. כלו' הא דקאמרי לעיל דאין היורשין משביעין אותה בנכסים ששלטה משעת מיתה עד שעת קבורה דבהא כ"ע לא פליגי כדאמר ר' אבהו בשם ר"י וכדתני בר קפרא טעמא שלא תהא מניחתו מוטל בביזיון והולכת לבית אביה ולא פליגי ר' יונה ורבי יוסי אלא במה שנעשית אפטרופא לאחר קבורה דלר' יונה היורשין משביעין אותה אפי' פטרה גם מיורשין ולר' יוסי אין משביעין אותה:
הלכה ז
מתני' הפוגמת כתובתה. כדמפרש ואזיל במתני' דלקמן:
לא תפרע אלא בשבועה. בבבלי מפרש טעמא משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן עליה שבועה כי היכי דתידוק:
עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה. תקנת חכמים היא כדי להפיס דעתו של בעל:
מנכסים משועבדים. משום דאי הוי גבי מן הלוה גופיה והוה טעין לוה אשתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה ואנן טענינן בשביל לקוחות דילמא אי הות גבית מן הלוה הוה טעין אשתבע לי ובעית אשתבועי השתא נמי אשתבע ושבועות הללו אע"פ שתקנת חכמים הן אינן אלא כעין של תורה בנקיטת חפץ שכל שבועות שתקנו במשנה כעין של תורה הן:
גמ' כעין שבועת תורה ירדו להן. חכמים ירדו בתקנה זו כעין של תורה וכלומר דלא תימא דהוי כמודה מקצת שהוא אומר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא נתקבלתי אלא מנה ושבועה מדאורייתא היא קמ"ל דאינה אלא תקנת חכמים כדמפרש ואזיל. וה"ג כמו שהוא בשבועות. וכתובה לא הוחזקה בידה לגבות אלא כמי שגבת מיכן והילך והוא כתובעה עם השטר וכו' ושם כתוב נפרעת שלא בשבועה וטעות הוא והעיקר כמו שהגהתי כאן וה"פ דרבי זעירא מסיק למילתיה שאין כאן שבועה דאורייתא שהרי כתובה לא הוחזק בידה לגבות כלומר שעדיין לא גבתה ועכשיו נשבעת ונוטל' ואנן קי"ל דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הן ולא נשבעין ונוטלין:
אלא כמי שגבת. כלומר אלא שחכמים עשו אותה כמו שגבתה כבר ומיכאן והילך התביעה ביניהם שהוא תובעה עכשיו נפרעת ממני שטר של מאתים פרוע ובחנם היית גובה הכל והיא אומרת מנה ונמצא שהיא עכשיו כנשבעת ונפטרת והילכך לא תיפרע אלא בשבועה והיינו דקאמר שעשו אותה כעין שבועת תורה. וכגוונא דאמר בבבלי סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דמודה מקצת הויא ודחי לה רבא דמדאורייתא נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטל' אלא מדרבנן וכדפרישית במתני':
תני הפוגמת. דוקא פוגמת לא תפרע אלא בשבועה ולא הפוחתת שהיא נפרעת שלא בשבועה:
היתה כתובתה מאתים. והוא אומר התקבלת כתובתיך:
והיא אומרת מנה. לא התקבלתי כלום אלא שמודה אני שמתחלה לא היתה כתובתי אלא מנה:
פוגמת בא משא ומתן בנתיים. כלומר יש כאן עכ"פ הודאה במה שנשא ונתן לה במקצת וכמודה במקצת היא אבל פוחתת לא בא משא ומתן בנתיים שהרי לדבריה לא נתן לה כלום אלא שפוחתת כתובתה מעיקרא היא:
כמה דאת אמר תמן. כמו דאמרינן במתני' עד אחד מעידה שהיא פרוע' לא תפרע אלא בשבועה ואימא נמי דכוותה בעד אחד מעידה שהיא פחותה דלא תפרע אלא בשבועה:
א"ר יוסי. שאני גבי פחותה דלא מהימן עד אחד לחייבה שבועה שהרי השטר לפנינו בשני עדים ובשעה שעד אחד מעיד שהיא פחותה הוי כהכחשה ואין עד אחד מכחיש את השנים אבל בפרעון לאו הכחשה היא:
הבן גובה שלא בשבועה. דהא דקי"ל אין אדם מוריש לבניו ממון שיש עליו שבועה דוקא בשהיה עליו שבועה מן הדין אבל בפוגם שטרו שהיא גופה אינה אלא מתקנת חכמים בכה"ג לא אמרי' אין אדם מוריש וכו' כדמסיק לקמן וכן אמרינן בבבלי שבועות דף מ"ח: