פני משה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי משה מרגלית
פרק ה · הלכה ו
מתני' טוחנת. ברחים של יד שהם קטנים ואם רחים גדולים הם מכינה כל צרכי הטחינה כגון נותנתו באפרכס וקולטת הקמח:
ואופה. פת:
ועושה בצמר. אבל בפשתן לא כדמפרש בגמ' מפני שמסריח את הפה ומשרבט השפתים:
הכניסה לו שפחה אחת. או נכסים כדי לקנות בהם שפחה אחת:
לא טוחנת וכו'. הא שארא עבדה משום דאמר לה קמי דידך מאן טרח:
שתים אינה מבשלת וכו'. הא שארא עבדה משום דאמר לה קמי אורחי ופרחי מאן טרח:
שלש אינה מצעת את המטה. הא שארא עבדה משום דאמר לה נפיש בני ביתא נפיש אורחי ופרחי:
יושבת בקתדרא. על כסא מנוחה ואינה הולכת בשליחותו ואף על פי כן מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את מטתו ורוחצת לו פניו ידיו ורגליו שדברים אלו אין משתמשים בהם באשה אלא באשתו בלבד כדקאמר בגמרא:
שיעמום. שגעון. ופלוגתייהו דר"א ורבן שמעון בן גמליאל באשה שאינה בטלה אלא משחקת במיני צחוק דלידי זימה איכא לידי שיעמום ליכא שאין שיעמום אלא ביושב ותוהה ובטל לגמרי והלכה כרבי אליעזר:
גמ' שבעה גופי מלאכות מנו. במתניתין שהם עיקר צרכי הבית והשאר דברים קטנים כגון מוזגת לו הכוס ונותנת תבן לפני בהמתו וכיוצא בהן כדאיתא בבבלי לא הצריכו חכמים למנותן:
לא אמרו אלא בנה. אחד אבל ילדה תאומים אינה חייבת להניק שניהם אלא מניקה אחד ושוכר הבעל מניקה לשני:
ולמה אמר בנה. כלומר אי למעוטי תאומים לחוד למה אמרו בנה ולא אמרו מניקה את הבן דשמעינן נמי דוקא אחד אבל תאומים לא:
שלא תיניק בן חבירתה. כלומר לאשמעינן נמי דבן חבירתה לא כגון אם מת בנה אינה חייבת להניק בשכר ותעלה לו שכרה וכן אינה חייבת להניק בן בעלה שיש לו מאשה אחרת וכן אם היא רוצה להניק בן חבירתה עם בנה לא כהדין דתני בתוספתא שאין הבעל כופה לאשתו שתניק בנו של חבירו ולא האשה כו' שאע"פ שהיא נתרצית הבעל מעכב על ידה:
שומטין את הדד מתוך פיו. לא תניקנו שחל הנדר דב"ש סברי לא משעבדא ליה לבעל להניק בנה:
כופין אותה. להניק דמשעבדא ליה ולא חל הנדר והכי מפרש פלוגתייהו בבבלי דף נ"ט:
אבל אם היה מכירה. ואינו רוצה להניק מאחרת:
כופין אותה. מפני הסכנה:
כמה. חדשים יהא לו ויהא מכירה כלומר דאיכא למיתלי שהוא מכירה ומפני כך אינו רוצה להניק מאחרת:
והוה רבי זעירא מסתכל ביה. ברבי ירמיה כמתמיה על דבריו:
נימר לך מן ההיא דשמואל. ויותר תתפלא מזה דהא אמר שמואל בשלשה ימים אפשר ג"כ שיהא מכירה:
שמואל כדעתיה. לטעמיה אזיל:
דשמואל אמר חכים. מכיר אני להמילדת שלי שהבחנתי בה מאז לראותה בשעת לידתי וריב"ל אמר שמכיר וזכור הוא עדיין להמוהל שמל אותו ור"י אמר שהוא מכיר להנשים שהיו נקבצות לבא אל אמו להיות לצוות לה בעת לידתו. ובבבלי נמי מסיק אליבא דשמואל דאין שיעור לדבר אלא כל זמן שמכירה:
כיונק שקץ. כאלו יונק דבר משוקץ:
פירש. לאחר כ"ד חדש אין מחזירין אותו דהוי ביונק שקץ וכן הוא בבבלי בהדיא בדברי רבי יהושע:
עד איכן. עד כמה הוי פרישה:
שלשה ימים. וכן קאמר בבבלי דף ס':
תני. בברייתא כרבי יעקב דאמר מעת לעת:
שפירש מתוך בוריו. מתוך בריאותו אבל אם פירש מתוך חליו אפי' יותר מג' ימים מחזירין אותו מיד:
בשאינו של סכנה. והא דאמרי' אם פירש מתוך בוריו ג' ימים אין מחזירין אותו בשאינו מסוכן אח"כ כשלא יינק:
הכניסה. לו שפחה אחת קתני במתניתין וקאמר דלא סוף דבר הכניסה שפחה ממש אלא אפילו היא ראויה להכניס כגון שהכניסה לו נדוניא רבה וראוי לקנות מהן שפחה:
כהדא דתני. דהכל הולך אחריה:
אשתו עולה כו'. כגון דדרך משפחתו להניק ודרך משפחתה שלא להניק אזלינן בתר דידה ואם איפכא אזלינן בתר דידיה וכן כל כיוצא בזה:
אלמנה ובניה יורדין וכו'. דלא אמרינן עולה עמו ואינה יורדת אלא בחייו אבל לאחר מיתה כגון לענין מזונות וכיוצא הולכין אחר משפחתו לירידה אבל לא לעליה אם משפחתו יותר מעולה:
הפועלין. לענין מזונות והן רגילין בפחות ממנו עולין עמו אבל לא יורדין אם הוא רגיל בפחות מהן:
הבת. לענין מזונות או לנדוניא לא עולה ולא יורדת עמו אלא הכל כדרך משפחת אמה ואע"פ שמשפחתו פחותה או מעולה:
ותכניס שפחה לכל הדברים. הא דקחשיב במתני' אלו המלאכות כו' ואם יש לה שפחות אינה מחוייבת לעשות דמשמע הא שאר כל הדברים מחוייבת לעשות היא בעצמה אמאי ותכניס לו נמי שפחה לכל הדברים:
מפני חיים של שפחה. שלא יהא בה כ"כ כח לסבול עול משא כל הדברים ותיקנו חכמים שתעשה היא בעצמה לשאר הדברים:
רבי בון אמר. טעם אחר ע"י שהדברים הללו דקחשיב במתני' דברים של בזיון תלו אותן בשפחה אבל דברים של כבוד כגון מוזגת לו הכוס וכיוצא תעשה היא בעצמה:
שאין דרך האשה להיות יושבת בטילה בתוך ביתו. ולפיכך תיקנו חכמים לה לעשות שאר הדברי':
דברים של יחיד. יחוד וחיבה כדמפרש ואזיל:
למה. ובעי הש"ס למה כופה לה לעשות דברים אלו אע"פ שיש לה שפחות הרבה אי טעמא משום שהיא חייבת לעשות לו דברים של חיבה או דטעמא מפני שאינן ראוין דברים האלו להשתמש בשפחה:
מה נפק מן ביניהון. מאי בינייהו בין ב' הטעמים סוף סוף היא עושה בעצמה:
הכניסה לו עבדים. איכא בינייהו דאין תימר משום שדברים האלו אינן ראוין להשתמש בשפחה הרי הכניסה לו עבדים וראוין הן לעשות דאין בהן משום ייחוד:
הוי. כלומר מדקאמר סתם כופה לעשות וכו' ש"מ אפילו הכניסה לו עבדים ולית טעמא אלא משום שהיא חייבת לו. א"נ בדרך את"ל מיתפרשא את"ל אפילו הכניסה לו עבדים נמי הדין כן א"כ ש"מ דאין הטעם אלא משום שהיא חייבת לו ואסוקי מילתא היא:
לא מסתברא. הוא דאין הטעם אלא משום שהיא חייבת לו לעשות דברים של חבה:
אוף אנא סבר כן. ולעולם חייבת לעשות ואפילו הכניסה לו עבדים:
ותני כן. אמילתיה דר"א במתני' קאי ותני בתוספתא כן דכופה לעשות בצמר אבל לא בפשתן:
ומשלבקת את השפיות. משרבטת ומארכת השפתים ע"י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק: