אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי משה מרגלית

פרק ח · הלכה א

פרק ח

מתני' כלאי הכרם אסורין מלזרוע. אפי' מין אחד של ירק או תבואה אסור לזרוע בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או התבואה ואם זרע קידש ונאסרו שניהן בהנאה אבל לענין מלקות אינו לוקה עד שיזרע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם החרצן במפולת יד וכן אם זרע מין אחד תבואה ומין אחד ירק עם החרצן במפולת יד משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים משמע דה"ק קרא לא תזרע ב' מינין שהן כלאים עם כרמך ואם עשה כן לוקה שתים אחת משום כלאי זרעים דכתיב לאו בפ"ע שדך לא תזרע כלאים ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים:

ומלקיים. אם ראה אותן והניחן ולא עקרן ה"ז קידש אבל ללקות אינו לוקה עד שיעשה מעשה שיזרע או שמנכש את העשבים ועי"כ יצמחו הכלאים ביותר וכן המחפה בכלאים בעפר בין בידו בין ברגלו ובין בכלי ה"ז לוקה:

ואסורין בהנאה. דכתיב פן תקדש ודרשינן תוקד אש שהן טעונין שריפה ואסורין בהנאה:

כלאי זרעים מלזרוע. ואם זרע לוקה וכן המנכש והמחפה בכלאי זרעים לוקה:

ומלקיים. ואם קיימן אינו לוקה:

ומותרין באכילה. אפי' לזה שעבר וזרע. כלאי בגדים מותרין בכל דבר. לעשותן ולמכרם ואינן אסורין אלא מללבוש או להעלות עליו דכתיב לא יעלה עליך ואין אסור מן התורה אלא העלאה שהיא דרך לבישה:

כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיימן. כלומר אף לקיימן למכרן דלא אסרו לסחורה אלא במין האסור לאכילה מן התורה ובמידי דקימי לאכילה כדתנן בפרק י' דשביעית וקמ"ל דאף מיני כלאים מותר לקיימן לסחורה ואינן אסורין אלא מלהרביע מין על שאינו מינו וללקות אינו לוקה על שיכניס בידו כמכחול בשפופרת:

כלאי בהמה אסורין זה בזה. כלומר הנולדים מכלאי בהמה אסורין זה בזה והיינו שאמותיהן שני מינין הן פרד שאמו חמור עם פרד שאמו סוס אסור להרכיבן זה על זה ואם הרכיבן לוקה:

גמ' כתיב לא תזרע כרמך כלאים וכו'. ברייתא שנויה בת"כ פ' קדושים גבי כלאי זרעים שדך לא תזרע אין לי שלא יזרע שלא יקיים מנין ת"ל לא כלאים לא אמרתי אלא משום כלאים. כלומר מדסמיך לא לכלאים ש"מ דהתורה הקפידה שלא יהא כלאים בשדך ואף שהוא לא זרע אלא אחר לא אמרתי אלא משום כלאים שלא תקיימן בשדך והכא דריש לה גם בכלאי הכרם ת"ל וכרם לא כלאים כלומר מדמקדים לא וסמיך ליה לכרמך ש"מ דה"ק דבכרמך לא יהא כלאים ואע"פ שהוא לא זרען וכעין דדריש בפ' דלעיל בהלכה ד' לענין כרם אחר:

מה כר"ע. ושואל הש"ס מה אם כר"ע הוא דאתיא המתני' דקתני ומלקיים דאיהו הוא דס"ל המקיים כלאים עובר בל"ת וקא"ר יוסי דמתני' ד"ה היא דלא קתני אלא אסור והכל מודים באיסור שהוא אסור:

בשלא קיים ע"י מעשה. והא דאמרינן דאינו אלא באיסור בשלא עשה מעשה בקיומן אלא שראה כלאים בתוך שלו והניחן ולא עקרן אבל אם קיים אותן ע"י מעשה לוקה והיכי דמי כהדא דתני המחפה בכלאים שחיפה אותן בעפר לוקה:

מנין. לכלאי הכרם שהוא אסור בהנייה:

ונאמר להלן פן תוקדש בו. לא נמצא זה בפסוק וטעות הוא וצ"ל כל הנוגע במזבח יקדש מה להלן וכו':

א"ר חונה ביאתו אסורה בהנייה. כלומר דמפרש דלא יהיה קדש נדרש לאזהרה על השפחה ועל העבד שביאתו אסורה:

מן הדא. ממשמעות קרא דכלאי הכרם גופיה פן תקדש ודריש נוטריקון פן תוקד באש:

מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינין בכרם. דקרא הכי משמע לא תזרע את שהוא כלאים בכרם:

על דעתיה דר' יונתן וכו'. כלומר דמפרש דכל חד וחד דריש לפי שיטתו לקרא דכלאי הכרם לאיזה דבר נאמר הלא הוא בכלל שדך לא תזרע כלאים:

חברייא אמרין. אליבא דר' יונתן להחמיר עליו אפי' מין אחד לקמן פריך עלה דהא מין אחד תיפוק ליה מכלאי זרעים ומשני לה:

על דעתיה דר' יאשיה וכו' לאיזה דבר נאמר וכו'. כלומר דאף על גב דלר' יאשיה איצטריך ללמד דבעינן שיהא כרמך ועוד כלאים משאר ב' מינין מ"מ קשיא דאי הכי כבר עובר הוא משום כלאי זרעים וקאמרי חברייא דלענין התראה שאם התרו בו משום כלאי זרעים לוקה ואי משום כלאי הכרם לוקה:

ליתן לו שיעור אחרת. דבכלאי זרעים לא קפדינן אלא אשיעור יניקה אבל כלאי הכרם שיעור אחר יש לו מן ששה טפחים לגפן יחידית וכן ד"א לכרם של שתי שורות:

מה אנן קיימין. על הא דר' בון פריך דמדקאמר דקרא אתא ליתן לו שיעור אחר והיכא רמיזא שיעור אחר אלא ש"מ דה"ק לא תזרע כרמך כלאים כלו' שיש כאן שני מינין ואף שהן אינן נזרעין כלאים לא תזרע כרמך ותגרום שיהא כלאים וכגון שבין השני מינין יש גדר מפסיק וכיוצא בו וא"כ בלאו הכרם לא הוו כלאים אלא שהכרם עושה כלאים מפני שצריך בו הרחק אחר משאר שני מינין והיינו ליתן לו שיעור אחר דקאמר והלכך פריך ה"ד להא:

אם בשעשה הגדר מבפנים. בין שני המינין דליכא כלאים בלא הכרם:

בטל הכרם. א"כ בטל ג"כ הכרם דהא אנן אליבא דר' יאשיה קיימינן דבעי שני מינין מלבד הכרם וכשעשה הגדר מבפנים לבין שני המינין ליכא השתא כ"א מין אחד אצל הכרם ואין כאן כלאי הכרם כמו דליכא כלאים מאלו שני המינין:

אם בשעשה גדר מבחוץ. כלומר ואי דתפרש דה"ק לא תזרע כרמך כלאים היינו שיש כאן שני מינין והן כלאים מלבד הכרם שהגדר הוא מבחוץ לשני המינין וא"כ הן כלאים ואזהר רחמנא דלא יהו אלו שני מינין אצל הכרם דאף שהן כלאים בלא הכרם מ"מ אותן שני המינין יכול אתה לתקן בהרחק כל דהו בשיעור יניקה או לנטות זה לצד זה וזה לצד אחר דבהכי נמי לא הוו כלאים כדאמרינן לעיל בפ"ג גבי כלאי זרעים ואלו עכשיו שהן אצל הכרם הוו כלאים בשביל הכרם דבעי הרחקה טפי וזהו דקאמר ליתן לו שיעור אחר:

זהו המחול. כלומר הא נמי לא מצית אמרת דאי הכי קשיא מאי האי דקאמר ד"א הרי אם הגדר מבחוץ והשני מינין הן מלפנים מהגדר אצל הכרם א"כ זהו מחול הכרם ששנינו לעיל בפ"ד שהוא בין כרם לגדר ואסור להביא זרע עד שיהו י"ב אמה מן הכרם לגדר ואמאי נקט הכא ד"א:

אינו כי אנן קיימין. או אלא כי אנן קיימין. כלומר אלא על כרחך אי אתה יכול לפרש בענין אחר אלא בכה"ג בשדה וכגון שהיה שם שדה תבואה והקריח לתוכה ד"א שהקריח ועקר בתבואה מקום רחב ד"א בכדי שיעשה שם כרם דאין כרם פחות משתי שורות ובין השורות לא יהיה פחות מד"א וכגון שיש עוד מין אחר אצל התבואה מצד האחר ועכשיו הן שני מינין מלבד הכרם ושיעורן שצריך להרחיק מן הכרם ד"א והכי אזהר רחמנא לא תעשה אותן שני מינין אצל הכרם לפי שאתה גורם יותר לכלאים ממה שהיה דבין אלו שני מינין היה יכול לתקן בהרחק כל דהו ועכשיו הוו כלאים עד שיהא שיעור אחר והוא ד"א והיינו כדאמרן והש"ס שקיל וטרי עד דמסיק דלא מיתוקמא מילתא דר' בון בגדר אלא כן אנן קיימין ושפיר מיתוקמא מילתיה:

ואתייא כדא"ר חנינא וכו'. מילתיה דר' חנינא איתמר לעיל בפ"ד בהל"ב דבעי התם עלה דקאמר לא סוף דבר גדר דמפסיק אלא אפי' עשה פסין ואין בין אחד לחבירו ג"ט ובעי אם אפי' קמה של תבואה או קשין ליחשבו כמחיצה אם בא לזרוע אצל הקמה מצדה האחר ונ"מ דאין צריך להרחיק זרע המין אחר כ"א כשיעור הרחק מהתבואה אם אותו המין הוי כלאים עם הקמה ואע"פ שהוא בתוך ד"א מן הכרם שבצד השנייה של הקמה משום דהקמה הוי הפסק מיהת בין הכרם לאותו מין שנזרע בצדה או דנימא ואתייא כהאי דא"ר חנינא אין האוסר נעשה מחיצה להציל דהואיל ואסור לזרוע תבואה סמוך להכרם ואם כן הקמה עצמה נאסרת שאין שם ד' אמות אינה נעשה מחיצה להציל את המין האחר. הכי איתמר התם. והשתא קאמר הכא דאתייא הא דר' בון כדא"ר חנינא שאין הקמה של תבואה שנשארה מכאן ומכאן נעשית מחיצה להציל את המין האחר שנזרע מצדה אם אין כאן ד"א ממנו להכרם דאם הקמה היתה מצלת כמחיצה א"כ ליכא כאן אלא מין אחד אצל הכרם דהמין האחר כליתיה דמי ואכן בעינן שני מינין מלבד הכרם כדלעיל:

סברין מימר וכו'. האי לא שייך הכא מידי אלא דהש"ס מייתי לה כמו שנשנה לעיל שם אחר זה ולדין מחול הכרם הוא דשייכא כמפורש שם:

על דעתיה דרבי יונתן וכו'. השתא מהדר להא דלעיל דלר' יונתן אכתי קשיא לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים דמה דאמרין חברייא לעיל להחמיר עליו אפי' מין אחד מיפרך הוא דאכתי ת"ל דהוה כלאים עם הכרם כשאר שני מינין בכלאי זרעים:

כהאי דא"ר הילא. על כרחין לר' יונתן נימא כדר' הילא דאמר הן דאתאמר לא אמרת למה אתאמר. בתמיה כלומר דדעתיה דר' הילא דאין אנו דורשין כלום מיתורא דקראי דכה"ג דללאוי יתירי נאמרו דאל"ה א"כ כל היכא שנאמר לאו אתה שואל למה נאמר הלאו הזה הלא כבר נאמר אני משיב לך דלא אתי לרבויי מידי אלא ללאו יתירא נאמר ולעבור עליו בשני לאוין וה"נ כן:

או. דנתרץ לר' יונתן כהאי דא"ר זעירא לעיל בפ"ק דפאה בהל"ד דלהכי אתא קרא לא תזרע כרמך כלאים עיקר כרמך לא תזרע כלאים כלומר דבא ללמדנו דבעיקר הכרם דוקא שהוא עובר בלאו ולוקה ולאפוקי בתוך ד"א שאע"פ שאסור ומתקדש מ"מ אינו לוקה אלא על עיקר הכרם ובפ"ק דפאה פירשתי שאפי' עיקר הכרם כבר נטוע הוא לא תזרע כלאים ואי לאו קרא יתירא הו"א עד שיזרע במפולת היד דהכי משמעותיה דלא תזרע שבשעת זריעה לא יהיה כלאים קמ"ל דאפי' מין הכרם כבר נטוע הוא ויש לו עיקר לא תזרע מין השני שהוא כלאים עמו:

ר' יודן קפודקיא וכו'. גרסי' להא בפ"ק דפאה שם אחר מילתיה דר"ז עד זרע זרוע אשר יזרע ושם פירשתי:

המחפה בכלאים. שחיפה אותן בעפר וזה עשה מעשה בקיומן לפיכך לוקה:

א"ל ר' יוחנן. כששמע זה ממנו ולאו מתני' היא בפ' אלו הן הלוקין דתנינן שם יש חורש בתלם אחת וחייב עליו משום שמנה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין ובכלאים בכרם ובשביעית וי"ט וכהן ונזיר בבית הטומאה וקתני כלאים בכרם וכי האיך אפשר כלאים ע"י חרישה לאו במחפה שבשעה שחורש מחפה את הכלאים אלמא מחפה בכלאים לוקה:

והוה ר' ינאי מקלס ליה. לר' יוחנן וקרא עליו מקראות הללו הזלים זהב מכיס היא התורה החמודה מזהב ומצויה היא אצלך כזהב בכיס. בני אל ילוזו מעיניך. שכל זמן שאתה הוגה בהן אתה מוצא בהן טעמים הרבה ועל שהוציא הדין ממשנה זו:

בתר וכו'. אחר כל השבחים הללו אומר אני דלא מוכחא מהתם מידי שיכול אני לפרש להאי מתני' במקיים להכלאים לחוד ור"ע הוא דאמרינן לעיל דס"ל דעובר בל"ת:

כלום. ומדחי להא דר"ל דכלום אר"ע אלא לעבור בל"ת שמא ללקות הוא דקאמר בתמיה ועוד על כרחך דההיא מתני' לאו כר"ע מיתוקמא מן הדא דתנינן התם נמי שביעית וכי אית לך למימר שביעית כר"ע והא לדידיה אין לוקין על החרישה בשביעית:

פתר לה שביעית דר' אלעזר. כלומר אליבא דר"א שפיר מוקמינן לה נמי כר"ע דאיהו ס"ל דל"פ תנאי בזה ולכ"ע לוקין על החרישה בשביעית כדפליגי בהא ר"א ור"י וסוגיא זו עד סוף הלכה גרסינן לה בשבת פרק כלל גדול ובפ"ז דסנהדרין בהלכה ה':

הזורע והזומר בכלל היו. בכלל ושבתה הארץ ולמה פרט הכתוב להן ודריש להו במדה דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא ולענין להקיש אליהן דכל דבר שהוא עבודה בארץ או באילן לוקין עליהן:

מה עביד לה ר' יוחנן. ומה טעמא סבירא ליה אין לוקין:

שני דברים הן. לא תזרע ולא תזמור ושני דברים שיצאו מן הכלל חולקין בתמיה ופלוגתא היא פ' כלל גדול ובסנהדרין שם בהא דאמרינן הבערה יצאת מן הכלל לחלק ללמד על הכלל כולו לענין חילוק חטאות וחייבין על כל אחת ואחת וכן כרת באחותו דאמרינן דיצאת לחלק ואם שני דברים יצאו מן הכלל כגון הכא בשביעית וכן לא תנחשו ולא תעוננו דבכלל כל כישוף היה ויצאו מן הכלל פליגי בהא דלתני ר' ישמעאל התם חולקין הן כלומר מלמדין הן על הכלל כולו לענין חילוק חטאות ותנא דפליג עליה שם ס"ל דשני דברים שיצאו אינן חולקין דהוה להו כשני כתובים ואין מלמדין ור' יוחנן ס"ל כהאי תנא דאינן חולקין ואכתי לא אסיק טעמייהו עד לקמן:

ולית ליה לר' אלעזר חולקין. כלומר דשואל הש"ס דאם בגופה דמילתיה פליג על ר' יוחנן בכללא דחולקין דסבירא לן כתנא דפליג על ר' ישמעאל ושני דברים אין חולקין וכי לית ליה להאי כללא אלא דפוסק כר' ישמעאל ובסנהדרין גריס ועל דעתיה דר"א אינן חולקין והיינו הך דהש"ס שואל אם ר"א אית ליה נמי האי כללא בעלמא דאינן חולקין והכא טעמא אחרינא איכא כדלקמיה או דר"א כר' ישמעאל ס"ל דשני דברים חולקין הן:

אית ליה. וקאמר הש"ס דאף ר"א אית ליה האי כללא וכת"ק דר' ישמעאל דשני דברים אינן חולקין מיהו שאני ליה בין ענין לחלק ובין ענין להקיש כדמסיק:

לחלוק אינן חולקין. דלענין ללמד על הכלל לחלק שיהא חייב על כל או"א אין אנו למדין משני דברים שיצאו מן הכלל הא ללמד על הכלל לענין להקישו להפרט כדהכא דקאמר מה הפרט מפורש מיוחדין שהן עבודה בארץ וכו' בהא ס"ל לר"א דמלמדין:

ולית ליה לר' יוחנן מלמדין. ואם ר' יוחנן פליג וס"ל דאף לענין להקיש אין מלמדין:

שנייא היא. בעלמא ס"ל דמלמדין ושאני הכא שהכלל הוא בעשה ושבתה הארץ והפרט בלא תעשה ואין עשה מלמד על ל"ת וכן אין הל"ת מלמד על העשה:

על דעתיה דר' יוחנן ניחא. כלומר ניחא לן הא דפשיטא שמותר לחפור בשדהו בשביעית בורות שיחין ומערות שהרי אפי' חרישה שהיא לצורך עבודת הקרקע קאמר דאינה אסורה מן התורה:

על דעתיה דר' אלעזר. אלא לר' אלעזר דקסבר חרישה אסורה מן התורה:

מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות. מי אמרינן דכל עבודה בקרקע אסור או דילמא דלמדין אנו מן הפרט דדוקא דומיא דהני שהן עבודה לצורך הקרקע הוא דאסור:

כשם שאין מלמדין וכו'. כלומר דמהדר הש"ס דמאי קמיבעיא לך אדרבה לר' אלעזר טפי פשיטא לן דמותר דאילו לר' יוחנן איכא למיפרך דכשם שאין מלמדין מן הפרט לענין איסור דלא קאי בל"ת על החרישה כך לענין היתר חפירת בורות לא ילמדו דאימא ושבתה הארץ הקפידה התורה כל שהוא עושה בארץ ומיהת עובר בעשה הוא ואפ"ה אמרת דלרבי יוחנן מותר ומכ"ש לר"א דכשם שמלמדין לענין איסור כך ילמדו לענין היתר:

א"ר בא קרתיגנייא וכו'. ר' בא פליג אהא דקאמר דטעמיה דר' יוחנן דאין לוקין על החרישה משום דהכלל בעשה והפרט בל"ת דלא היא אלא היינו טעמיה דבהדיא גילתה לנו התורה במקומו דעל שאר עבודות הקרקע בעשה הוא דעובר ואינן בל"ת:

שש שנים תזרע שדך. ומשמע ולא בשביעית וכן שש שנים וכו' וא"כ הוי לאו הבא מכח עשה וכל ל"ת שהוא בא מכח עשה הוי עשה והאי קרא לגופיה לא איצטריך דהא כתיב שדך לא תזרע וא"ת לעבור עליו בעשה ול"ת הא נמי לא איצטריך דהא כבר כתיב עשה ושבתה הארץ אלא ע"כ ללמדך דעל שאר עבודות קרקע שאינו עובר עליהן אלא בעשה וכן א"ר ירמיה דעובר בעשה:

ר' יוסי אומר אפי' עשה אין בו. לחרישה ולשאר עבודות קרקע ואין איסורן אלא מדבריהן:

ליידא מילה. וא"ת לאיזה דבר כתיב ושבתה וגו' לענין הל"ת שבו המפורש בקרא בהדיא לא תזרע ולא תזמור ולעבור עליהן בעשה ול"ת אבל שאר עבודות אפי' עשה אין בהן:

יכול יהו לוקין על התוס' שבו. כך היא בריית' שנויה ופליגי בפירושה דר' יוחנן מפרש כשיטתיה דה"ק יכול יהו לוקין על החרישה בשביעית גופה. וקרי לה תוספת לפי שאינה מפורשת בתורה ותוספת על המפורש בכתוב היא ואסוקי להא לפטורא ורבי אלעזר מפרש להאי ברייתא דעל איסור הנשנה בשני פרקים הראשונים דמס' שביעית קאי ובתוספת ממש דשביעית איירי התם וקאמר דאין לוקין על תוספת שביעית:

אית תניי תני שש שנים וכו'. כלומר דאית תנא דמדייק האי קרא ולמדין אנו דעל שאר עבודות אינו עובר אלא בעשה כדלעיל ומסייעא לר' יוחנן ואית תנא דמדייק קרא דשדך לא תזרע וגו' ולומר דדוקא בשביעי' הוא עובר בלאו ולא בתוספת וכן נמי ס"ל למידק מהאי קרא ללמד על הכלל כולו ומסייעא לר' אלעזר:

מתניתא פליגא על ר"א. ברייתא היא בספרי פ' ראה השמר בל"ת ופן בל"ת בהא דכתיב שם השמר לך פן תעלה עולותיך וגו' וכתיב בתריה כי אם במקום אשר יבחר ה' שם תעלה ושם תעשה ודרשינן תעשה זו השחיטה והזריקה וה"ז לעבור עליהן בחוץ בעשה דשם כתיב ולא במקום אחר והוי לאו הבא מכלל עשה והקישן התורה בכתוב אחד ללמד מה העליה שהיא בעשה ובל"ת דבהעלאה כתיב השמר פן תעלה אף שחיטה וזריקה שהן בעשה ולעבור עליהן גם בל"ת:

בגין דכתיב. השתא מסיק הקושיא אלא טעמא דהקישן הכתוב במקום אחד הא אילו לא כתיב האי הקישא עשה הוא כלומר דלא הוה ידעינן אלא דקאי בעשה על השחיטה וזריקה אבל לא בל"ת ואמאי נימא דבא פרט העשה ומלמד על הל"ת דמה בעשה שחיטה וזריקה בכלל אף בהלא תעשה כן אלא לאו ש"מ דאין עשה מלמד על ל"ת ואין ל"ת מלמד על עשה וקשיא לר' אלעזר:

שלא תאמר כמה דתימר גבי שבת וכו'. כלומר דמשני דאיצטריך האי קרא שם תעלה ושם תעשה שלא תאמר כדאמרינן גבי מלאכות בשבת שאם חפר וחרץ ונעץ שאינו חייב אלא אחת דכולן מעין מלאכה אחת ותולדות דחורש הן ודכוותה הו"א שאם שחט והעלה בחוץ אינו חייב אלא אחת לפום כן צריך מימר שם תעלה ושם תעשה ללמד נמי על השחיטה בפ"ע ועל העליה בפ"ע ומכיון דאצטריך לגופיה לא הוה הפרט מלמד על הל"ת אי לאו הקישא [דבחד] קרא כתיבי ולעולם בעלמא הפרט שהוא בעשה מלמד על הכלל שהוא בל"ת:

הזומר כנוטע. שעל ידי שכורת הענפים הגדולים מתגדלין ביותר:

ע"ד דכהנא. דקאמר דנוטע חייב משום זורע וזומר לאו בכלל נוטע הוא אלא תולדה דקוצר וחייב עליה בפ"ע וא"כ חייב שתים:

על דעתיה דר"ז דקאמר הזומר כנוטע. וקס"ד דזומר כנוטע וכן נוטע כזומר ס"ל ואינו משום זורע וא"כ אם נטע וזמר חדא היא דמחייב ודחי לה הש"ס דכלום א"ר זעירא אלא הזומר כנוטע ושמא הנוטע כזומר ולא כזורע בתמיה הא ודאי ליתא כדמסיק ואזיל:

הכל היו בכלל זריעה. נוטע וכולהו דדמו ליה בכלל זריעה ויצאת זמירה בפי' דכתיב הכא לא תזמור וללמד להחמיר ע"ע שאם זרע וזמר חייב על הזמירה בפ"ע וכי מפני שיצאת זמירה להחמיר על עצמה אתה פוטרו לנוטע שלא יתחייב משום זורע בתמיה:

הוי לא שנייא וכו'. דלכ"ע חייב שתים בנטע וזמר דנוטע משום זורע הוא:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי כלאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה