פני משה על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי משה מרגלית
פרק ב
הלכה א
מתני' כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר ימעט. שנתערב רובע הקב זרע בתוך סאה של מין אחר שהוא אחד מכ"ד שהסאה ו' קבין אסור לזרוע המעורב הזה עד שימעט מזה השיעור והיינו או שימעט מן הרובע או שיוסיף על הסאה בכדי שלא יהא בה אחד מכ"ד ממין אחר:
ר' יוסי אומר יבור. את כל הרובע דמכיון שהתחיל למעט ולבור אם לא יסיר כלו מחזי כמקיים כלאים וכשהוא בתחלה פחות מרובע בסאה מודה ר' יוסי דשרי ואין הלכה כר' יוסי:
בין ממין אחד. בין שאותו הרובע הוא ממין אחד בין שהוא מכמה מינין צריך למעט:
לא אמרו אלא ממין אחד. דס"ל אין שני מינין מצטרפין לשיעור רובע:
כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע. איכא בין חכמים לת"ק כגון סאה של שעורים שנתערב בה רובע של שבולת שועל עם כוסמין דלת"ק צריך למעט ולחכמים אין צריך למעט לפי שהשבולת שועל אינו כלאים עם השעורים ואינו מצטרף עם הכוסמין לשיעור רובע לבית סאה והלכה כחכמים:
מתני' בד"א. הא דאמרן דרובע מין אחר לסאה ימעט דוקא תבואה במין תבואה או בקטנית וכן קטנית במין אחר קטנית או במין תבואה:
באמת אמרו זרעוני גינה שאינן נאכלין. שנתערבו בתבואה או בקטנית:
מצטרפין אחד מכ"ד בנופל לבית סאה. כלומר שמשערין כמה הוא מאותן זרעונין שנופל מהן למקום שזורעין סאה של חטים וכדפרישית לעיל דמפרש בגמרא כגון קב וחצי קב כלומר שיש מזרעוני גינה שבבית סאה זורעין מהן קב לפי שהן דקין וא"כ חלק א' מכ"ד לקב והוא כביצה אוסר וצריך למעט. ויש מהזרעונים שהן דקין ביותר ובחצי קב מהן זורעין להבית סאה וחלק אחד מכ"ד לחצי קב והוא כחצי ביצה אוסר וצריך למעט:
כשם שאמרו להחמיר. דזרעונים דקין אוסרין בשיעור מועט כך אף להקל דזרעונים גסים שצריך לזרוע הרבה מהן בבית סאה אינן אוסרין בסאה חטים אלא באחד מכ"ד בנופל מהן לבית סאה כגון זרע פשתן שצריך שלש סאין מהן בבית סאה של חטין ולפיכך הפשתן בתבואה מצטרף אחד מכ"ד בנופל מהן לבית סאה שאם נתערב מהן שלשה רבעי קבין בסאה תבואה והוא אחד מכ"ד בנופל מהן לבית סאה אז הוא דאוסר וצריך למעט והכי אמרינן בגמ':
גמ' אנן תנינן. במתני' שיש בה ואית תניי תני סאה שנפלה לתוכה רובע זרע ממין חחר:
א"ר מנא. דהני תרתי נוסחי פליגי לדינא דמ"ד שיש בה משמע באותה סאה יש בה רובע ממין אחד ובין הכל הואי סאה וא"כ השיעור הוא אחד מעשרים וארבעה כ"ג רבעים ממין זה ורובע אחד ממין אחר ומ"ד שנפל לתוכה משמע שיש כאן סאה שלימה ונפל לתוכה רובע אחד ממין אחר והרי בין הכל כ"ה רבעים וא"כ משערינן באחד מכ"ה ממין אחר שצריך למעט:
א"ר יוסי בר' בון. דלא היא דל"פ כלל ובין למר ובין למר באחד מכ"ד משערינן אלא דמאן דמתני שיש בה. מיירי שנתערב בה בתלוש דשייכא לישנא שיש בה בזרע בית סאה יש בה רובע זרע ממין אחר ולמ"ד שנפל לתוכה מיירי במחובר כלומר שנפל לתוכה קודם שזרע ולא ידע והרי גדלו במחובר בבית סאה רובע ממין אחר וצריך למעט:
מה אנן קיימין. האי תערובות רובע דקתני היכי דמי אם במתכוין לזרוע אותה הסאה שיש בה ממין אחר אפי' חטה אחת אסור לזרוע עם מין אחר דאם יודע שיש כאן כלאים ונראה המין אחר היאך קתני ימעט דמשמע אם ממעט מותר לזורעה כמות שהיא כלאים:
אם לערב. וכן אם רוצה לערב לכתחילה מין אחר בזרע פשיטא דאסור לערב אפי' כל שהוא ומאי ימעט דקתני:
ר' יעקב וכו'. הא דרבי יעקב איתמר בריש פרק המוכר פירות לחבירו ומייתי ליה הכא לראיה דאסור לערב לכתחילה ממין אחר אפי' במקח וממכר ומכ"ש לענין איסור:
הבורר צרורות. דהתם תנינן המוכר פירות לחבירו ה"ז מקבל עליו רובע טינופת לבית סאה לפי שדרך הפירות בכך וצריך הלוקח לקבל עליו רובע פסולת לבית סאה וזה שבירר הצרורות והעפרורית מתוך כריו של חבירו חייב להעמיד לו חטים יפות תחתיהן כפי הערך שבירר הצרורות מפני שהפסיד והפחיתו במדה שהיה יכול למוכרה כך והלוקח היה צריך לקבל רובע לסאה ועכשיו אינו יכול להחזירן לתוך הכרי דהוי כמערב לכתחילה פסולת בחטים וכדמסיק ר' יוסי זאת אומרת שאסור לערב לכתחילה פסולת בחטים דאם אומר את שמותר לערב א"כ אמאי משלם לו חטים יפות תחתיהן יחזיר את הפסולת כמו שהיו בתחלה אלמא דאסור לערב במו"מ ומכ"ש כאן באיסור כלאים ואכתי לא משני הש"ס הקושיא עד לקמן ואיידי דאיירי בדינא דמקח וממכר מסיק להא דלקמיה ולבתר משני לקושיין:
מכר לו חטין יפות. סתם ולא אמר לו ברורות דהדין הוא דלעולם צריך הלוקח לקבל עליו רובע טינופות בית סאה שכך הוא דרך המוכר אפילו אמר לו יפות ואם נמצאו אח"כ ברורות מן הטנופות מהו שינכה לו המוכר להלוקח דמי אותו הרובע כלומר שצריך שישלם לו דמי אותו הרובע יותר מכדי המקח שהרי היה צריך לקבל עליו רובע טנופת לסאה ועכשיו ברורות הן:
מיליהון דרבנן אמרין. ממיליהון דרבנן דלעיל דאמרין הבורר צרורות וכו' ש"מ דאינו מנכה לו דמי אותו הרובע שהרי אחר שבירר המוכר מן הטנופת היה אסור לו להחזיר אותו לתוך הכרי כדלעיל וא"כ מה שבירר בירר ואינו מחשב ללוקח דמי אותו הרובע:
בירר רובע אחד ומחצה. כגון שהיה הטנופת יותר מרובע לסאה ומה שהוא יותר משיעור הזה אין הלוקח צריך לקבל והתחיל הלוקח לברור היותר ובירר גם להרובע:
מהו שינכה לו דמי אותו הרובע. מי אמרינן דהואיל והתחיל לברר מברר הוא את הכל וא"צ לקבל כלום ומנכה לו דמי אותו הרובע כלומר שאין המוכר מחשב לו דמי הרובע לפי שצריך ליתן לו עכשיו הכל ברורות או דילמא מכיון שרובע צריך הוא לקבל לא היה לו לברור כ"א מה שהוא יותר מרובע וא"כ אינו מנכה לו דמי הרובע אלא המוכר מחשב לו וצריך הלוקח לשלם דמי אותו הרובע ופליגי בה ר' חיננא ור' מנא:
ר' מנא אומר אינו מנכה לו. וצריך הלוקח לשלם להמוכר דמי הרובע דהוא אמר לו להלוקח אילו יהבתון לי כלומר אילו הנחתו להרובע והיית מחזיר לי החטים עם אותו הרובע לא הייתי מפסיד כלום:
הוינא צריר לון בסירקי או בסידקי. והוא חנות שמוכרין בו תבואה כלומר אני הייתי מחזיק אותן בחנות שלי למוכרן כך ומה דהוי זבונה חמי הוא זבן מה שהלוקח רואה הוא לוקח דרובע מיהת צריך הוא לקבל:
אלא בשנתערבו דרך מכנס. אקושיא דלעיל מהדר והואיל דאיירי בדיני מוכר הוה מפסיק לה בהני בעיי והשתא משני להקושיא דמה אנן קיימין דהא אסור לערב לכתתילה לזרוע כלאים אלא דהכא מיירי בשנתערבו לו דרך מכנס כשכינס את תבואתו מן השדה נתערבו מעצמן זה עם זה והלכך לא החמירו בו חכמים אלא עד אחד מכ"ד לסאה:
והא תנינן. ופריך הש"ס על האי שיעורא והא תנינן במתני' דלקמן באמת אמרו וכו' ותני עלה בברייתא כמה הוא השיעור שנופל מהן לבית סאה כגון קב וחצי קב כלומר יש מזרעוני הגנה שבמקום שזורעים בו סאה של חטים והוא חמשים אמה על חמשים וזהו הנקרא בית סאה כשזורעים בו זרעוני גנה אינו אלא קב לפי שהן דקין ובקב מהן יש בו כדי לזרוע מקום שזורעים בו סאה של חטים ויש מזרעוני גנה שהן יותר דקין ובחצי קב מהן יש בו כדי לזרוע בית סאה:
ואחד מכ"ד לחצי קב טב הוא כלום. בתמיה וכי מה חשוב הוא חלק אחד מכ"ד לחצי קב שאינו אלא כחצי ביצה ולמה חששו בשיעור מועט כזה:
עד כאן חשו למראית העין. כלומר דמשני אין דודאי חששו בשיעור כזה מפני מראית העין דעדיין ניכר הוא בשיש בו אחד מכ"ד ממין אחר ומיחזו כלאים מכאן ואילך כשהוא פחות מאחד מכ"ד לא חששו למראית עין דשוב אינו ניכר כל כך:
ימעט. דקתני במתני' ומפרש כיצד הוא ממעטו:
או פוחת. מן אותו מין הרובע או מוסיף על מין הסאה בכדי שיתמעט הרובע מחלק אחד מכ"ד:
לא כן א"ר יוחנן. ר' אבהו בשם ר' יוחנן. כלומר ואמרי לה דר' אבהו אמר הכי בשם ר' יוחנן והכי גריס לה לקמן בסוף פ"ה דתרומות דכל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור והיאך אמרינן הכא דלכתחילה ימעט האיסור ומשני תמן את מרבה לבטל איסור תורה ובהא הוא דקאמר ר' יוחנן דאסור לבטל האיסור לכתחילה:
ברם הכא את מרבה לבטל דבר שאינו אסור אלא מפני מראית העין. וזה מותר אפי' לכתחילה דהם אמרו והם אמרו:
מ"ט דר' יוסי. משום דס"ל מכיון שהתחיל לבור ברובע צריך להשלים ולבור את כל הרובע:
היך עביד'. לר' יוסי הוא דבעי דקאמרת מודה ר' יוסי שאם היה פחות מרובע משעה ראשונה שאינו נזקק לו לבור אותו והשתא היאך עבידא בכה"ג אם הי' שם רובע א' מב' מינין אי אמרינן דהולכין אחר כל מין ומין בפני עצמו וא"כ בורר מין א' מהן כדי שלא יצטרף לרובע עם מין הב' ודיו בכך מפני שמין השני הנשאר אין בו רובע והוי כמי שהיה פחות מרובע בתחילה או דילמא דמצטרפין הן השני מינין לרובע ומכיון שהתחיל לבור באחד מהן צריך לבור את כולו ולא איפשטא:
אלא מין אחד. הא שני מינין לא. ועד היכן ס"ל לר"ש דאין ב' מינין מצטרפין:
עד רובה של סאה. אם היו כל כך שכשיצטרפו יהיו הרוב של סאה מודה ר"ש דמצטרפין הן וצריך למעט:
חזר והוסיף. על מין הסאה עד שאין בשני מינין האלו רובה של סאה חזרה התבואה להתירה ואין מצטרפין הב' מינין לאוסרה:
כמה דר"ש אמר אין שני מינין מצטרפין לאסור כן הוא אמר הכא. כלומר היכא דלהיתר הוא כדמפרש ואזיל דג"כ אין מצטרפין:
היך עבידה להיתר. היו שם כ"ב רבעים ומחצה של חטים וחצי רובע של שעורים דהוו עם של שעורים כ"ג רבעים והאי חצי רובע של שעורים ודאי אינו אוסר דאין כאן חלק א' מכ"ד של חטים אלא דכי חזר ונפל לתוכו פחות מרובע עדשים והן ג"כ כלאים עם החטים וא"כ אי אמרינן דשני מינין מצטרפין הן להיתר היה כאן ג"כ מותר מפני שחצי הרובע של שעורים שאינו אוסר החטים אם הוח מצטרף עם החטים הרי כאן כ"ג רבעים ואין העדשים אוסרין אותן לפי שהן פחות מרובע ואין כאן אחד מכ"ד לחלק האיסור אבל אם אין שני מינין מצטרפין להיתר א"כ הוי כמו שנפל פחות מרובע עדשים לכ"ב רבעים ומחצה של חטים והרי יש כאן לחלק האיסור יותר מא' מכ"ד של החטין ואוסר והכי מסיק הש"ס דאפי' כן כלומר אפי' בכה"ג שאין החצי רובע של שעורים אוסר להחטים אפ"ה אין מצטרף עם החטין להיתר לשנאמר דאין בעדשים לאסור אותן אלא הפחות מרובע עדשים אוסר:
גמ' ותני עלה. בברייתא. לפרושי מתני' דהא דקתני דתבואה וכן קטנית שיעורן ברובע לסאה כגון שלשת קבין וארבעה קבין וקס"ד דה"ק בין שאותו מין תבואה דרכו שזורעין אותו ג' קבין בבית סאה או שדרכו לזרוע אותו ד' קבין בבית סאה כל אלו שיעורן ברובע שאם נתערב מהן רובע הקב ממין אחר בסאה של מיני תבואה וקטנית ימעט ולא שיערו בהן בא' מכ"ד בנופל מהן למקום בית סאה אלא הואיל ומיני תבואה וקטנית הן שיעור כולן ברובע:
הא קביים. כלו' ודייקינן מהאי ברייתא דלא קתני אלא עד שלשת קבין ש"מ הא אם יש מין ממיני תבואה וקטנית שדרכן לזרוע קביים במקום בית סאה לפי שהן דקין יצאו מדיני תבואה והרי הן כזרעוני גינה ששיערו חכמים בא' מכ"ד בנופל מהן לבית סאה וא"כ אלו שנופל מהם קביים לבית סאה אם נתערב מהן במין אחר של סאה תבואה או של קטנית הוא כמו שני ביצים צריך למעט שהוא חלק אחד מכ"ד בנופל מהן לבית סאה שהקב ד' לוגין והלוג ו' ביצים:
באמת אמרו. אר"א וכו' והכי אמר נמי לקמן בריש פ"ב דתרומות:
ותני עלה. על זרעוני גינה דמתני' קאי דקתני ששיעורן בא' מכ"ד בנופל מהן לבית סאה ותני עלה לפרושי כגון קב וחצי קב כדפרישית בהלכה דלעיל שיש זרעוני גינה שדרכן לזרען קב במקום בית סאה של חטים ושיעור אחד מכ"ד הוא כביצה ויש שזורעין מהן חצי קב במקום בית סאה וא' מכ"ד מהן הוא כחצי ביצה:
הא קביים ברובע. ודייקינן מהאי ברייתא דלא קחשיב מזרעוני גינה אלא עד קב הא אם יש מין מהם שדרכו לזרוע קביים במקום בית סאה יצא מתורת זרעוני גינה ושיעורו ברובע כדין תבואה בתבואה וא"כ קשיין דוקיין דהני ברייתות אהדדי והיינו דפריך הכא את אמר קביים ברובע והכא את אמר קביים בכ"ד דהא לעיל מברייתא קמייתא דייקינן מדלא קתני אלא עד שלשת קבין ש"מ דקביים יצאו מתורת תבואה וקטנית ודינן מאחד בכ"ד מהן בנופל לבית סאה:
ר' זעירא ר' אבונא בשם רב הונא. לתרוצי להאי קושיא קאמרי וה"פ דהאי מילתא. חד אמר תשעת קבין וחרנא אמר עד שמונה. כלומר דלא כדס"ד דהא דתני בברייתא קמייתא שלשת קבין וארבעת קבין היינו שאם נתערב מאותן המינין עם התבואה שדרכה לזורעה סאה במקום הנקרא בית סאה כגון עם חטים וכדומה שעליהן אמרו ששיעור התערובות לאסור ברובע הקב עד שימעט דתידוק מינה הא מין של קביים עם התבואה שיעורו לאסור בא' מכ"ד בנופל מהן לבית סאה כדדייקת מעיקרא הא ליתא אלא אף מין שדרכו להזרע קביים במקום בית סאה שנתערב עם התבואה שיעורו ברובע הקב כדין תבואה בתבואה או בקטנית דלא יצאו מכלל תבואה אלא דוקא אותן הזרעים שדרכן להזרע קב במקום בית סאה דאותו המין בכלל זרעוני גנה הוא כדקתני בברייתא בתרייתא ושיעורו לאסור בנתערב בסאה תבואה בא' מכ"ד מקב שהוא כביצה והא דקתני שלשת קבין וד' קבין היינו לומר שאם נתערבו זה בזה מין שדרכו לזרוע שלשה קבין במקום בית סאה עם סאה של מין שדרכו לזרוע ד' קבין במקום בית סאה שיעורו ברובע הקב כדין תבואה בתבואה או בקטניות וכן אם נתערב מאותו המין של ג' או של ד' קבין שאמרנו עם מין שדרכו לזרוע ממנו חמשה קבין ומחמשה ומעלה עד מין שדרכו לזרוע ממנו תשעה קבין במקום בית סאה היה נראה לומר דג"כ דין אחד להם ששיעור התערובות לאסור הוא רובע הקב אם נתערב מין אחד מהן עם סאה של מין שדרכו להזרע תשעה קבין בבית סאה וטעמא דמילתא דדוקא משלש ועד תשעה ותו לא משום דג' קבין הוא חצי סאה ודרכן לקרות המדה בשם חצי סאה וכן תשעה קבין דרכן לקרות המדה סאה ומחצה והלכך מג' עד ט' קבין מצטרף איסור התערובות לאסור בתוך סאה של מין אחר כדין תבואה בתבואה או בקטנית ואע"ג דהן עצמן נזרעין במקום בית סאה פחות מסאה או יותר מ"מ שם סאה עליהן כדאמרן והשתא מדאמרינן דמין של ג' קבין אוסר בתערובות של מין מט' קבין בשיעור רובע הקב א"כ ה"ה מג' קבין ומעלה עד ט' קבין הדין כן דהא בכל הני דביני וביני יש בהן מדה ששם סאה עליהן וחד טעמא אית להו אלא דמלקמן משמע דדוקא ג' קבין עם ט' קבין מפני שיש שם סאה על שניהן לפיכך אם נתערב מין שדרכו להזרע ג' קבין במקום בית סאה עם מין שדרכו להזרע עשרה קבין במקום בית סאה אין שיעורו ברובע לפי שעשרה קבין אין שם סאה עליהן שדרכן לקרותן בשם עשרת קבין ולא בשם אחר וכן אם נתערב מין שדרכו להזרע קביים במקום בית סאה עם מין של ט' קבין נמי הדין שאין שיעורו ברובע הקב דאין על קביים שם סאה ואנן בעינן שם סאה על אותן המינין שנתערבו. והן נזרעין בפחות או ביותר במקום בית סאה שיהא שיעור התערובות לאסור ברובע הקב כדין תבואה בתבואה אלא דאם נתערב אחד מן המינין הללו אפילו מין של קביים או של עשרה קבין עם מין תבואה שדרכה להזרע סאה במקום בית סאה כמו חטים וכדומה בזה ודאי שיעורן לאסור בתערובת ברובע הקב שזה הוא ששנינו כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט דלא קפדינן על שם סאה בתרוויהו אלא דוקא באותן המינין שאין דרכן להזרע במקום בית סאה כ"א בפחות מסאה או יותר וטעמא דהך מילתא משום דזהו עיקר תקנת חכמים שתקנו בתערובת איזה מין אחר שיהיה בתוך סאה של תבואה שדרכה להזרע סאה במקום בית סאה שיהא שיעורו ברובע הקב מפני שהוא אחד מכ"ד מסאה ובלבד שלא יהא מזרעוני גינה והיינו אם הוא ממין שדרכו להזרע בפחות מקביים במקום בית סאה שבהן החמירו ושיעורן באחד מכ"ד בנופל מהן לבית סאה והשתא הכל ניחא דבדוקא קתני בהני תרתי ברייתות ולא קשיין אהדדי מידי דאף מין של קביים שנתערב עם סאה תבואה שיעורו ברובע הקב והוא שתהא התבואה ממין שדרכה להזרע סאה במקום בית סאה בדוקא כדאמרן:
וחרנא אמר עד שמונה. ממין של ג' קבין עד מין של שמונה קבין שנזרע במקום בית סאה הוא דאמרינן דאוסר התערובת בשיעור רובע הקב ולא יותר וטעמא דהאי אידך מ"ד מתפרש לקמן בדברי ר' אבין ור' חנינא דמפרשי מה ביניהון דהני מ"ד אלא דהש"ס בעי הא דלקמיה למאן דאמר עד תשעת קבין לפיכך לא אסיק למילתייהו עד לבתר הכי:
תשעה ועשרה מהו שיצטרפו. האי שיצטרפו צריך לפרש דה"ק אם מין אחד אוסר בתערובת מין האחר בשיעור רובע שאמרנו וכלישנא דמתני' הפשתן בתבואה מצטרף וכו' ולא ששני המינין יצטרפו לרובע או לאיזה שיעור לאסור בתערובתן בתוך מין אחר דמאי הוה מיבעיא להו הא בהדיא תנינן כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע אלא כדפרישית ופירושא דהבעיא כך הוא דהא למאי דאמרן דשאר המינין שאינן נזרעין סאה במקום בית סאה כי אם פחות או יותר בעינן דוקא שיהא שם סאה עליהן במה שנזרעין במקום בית סאה כמו שלשת קבין או תשעה קבין וזה מוכרח הוא מדמפרש האי מ"ד דלהכי קתני בברייתא ג' קבין וד' קבין דהא קמ"ל דהן מצטרפין והיינו שתערובות של מין זה אוסר בשיעור רובע למין האחר ולפיכך בדוקא מג' ועד תשע קאמר כדלעיל וג' עם ד' ודאי אוסר בשיעור רובע דאע"ג דאין שם סאה על ד' קבין דאין אומרים חצי סאה וקב אלא ד' קבין מ"מ הואיל וסמוכין הן זה לזה מצטרפין שיהא מין אחד אוסר בתערובת מין השני בשיעור רובע אבל לא ג' קבין עם עשרה קבין כדפרישית אלא דוקא עם מין של ט' קבין והיינו דבעי הכא מין של תשעה קבין עם מין של עשרה קבין מהו שיאסרו תערובת של זה בזה ברובע לתוך סאה מי אמרינן דדמו לג' וד' דאוסרין ברובע לתוך סאה זה בזה או דילמא אפי' כן הואיל דאין שם סאה על עשרה קבין אינן מצטרפין כלומר אינן אוסרין בתערובת רובע זה בתוך זה אלא בשיעור אחר וכדין זרעוני גינה ומתמה הש"ס עלה איתא חמי בא וראה מאי קמיבעיא ליה תשעה ושלשה מצטרפין לאסור בשיעור רובע ואע"ג דעל שתיהן שם סאה עליהן מ"מ הרי רחוקין זה מזה ואפי' הכי מצטרפין תשעה ועשרה שהן סמוכין זה לזה לכ"ש ולא יהא אלא כג' וד' דאמרת דמצטרפין לאסור תערובת זה בזה ברובע לתוך סאה והוה מצי למיפשט מג' וד' למאי דאמרן אלא דניחא ליה למיפשט מק"ו ונכלל גם הא דג' וד' כדפרישית:
ר' אבין ור"ח תרויהון אמרין סאה חולקת ביניהן. ר' אבין ור"ח אתו לפרושי פלוגתייהו דר' זעירא ור' אבינא דאכתי לא אתפרש לן טעמיה דהאי מ"ד דס"ל דוקא עד שמונה ובמאי פליגי לפיכך מפרשי דסאה חולקת איכא בינייהו וכלומר דמאן דס"ל עד שמנה לא תטעה לפרש דעל שלשת קבין קאי אלא על ארבעת קבין דתני בברייתא קאי וס"ל דאין מין של ד' קבין מצטרף לאסור בתערובת רובע בתוך סאה של מין אחר שאינו נזרע ג"כ סאה במקום בית סאה אלא דוקא במין של שמנה קבין הנזרע בבית סאה וטעמיה כדמסיק ואזיל:
ורובע סאה אסור בג' קבין ורובע ג' קבין אסור בסאה. הך רובע סאה אינו מתפרש רובע סאה כפשטיה דלא שמענו שיהא צריך רובע סאה לאסור בתערובת כ"א בנתערב בהרבה שיהא לפי חשבון רובע סאה של התערובות א' מכ"ד ממין אחר שנתערב בו וזהו פשוט ומיהו לא איירינן הכא אלא ברובע הקב בתוך סאה של מין אחר ועוד מאי אוסר בשלשת קבין דקאמר ואם זה על המין מתפרש זה ג"כ בדרך זה מתפרש ורובע סאה דקאמר היינו רובע של מין סאה כלומר שהוא נזרע בתוך מקום בית סאה כדאיירי במתני' דר"פ וה"פ דכמו דרובע של מין סאה אוסר בתוך מין של ג' קבין וכן איפכא רובע של מין ג' קבין אוסר בתוך מין של סאה וזה הכל ברובע לתוך סאה ובהא כ"ע מודו כך ס"ל להאי מ"ד דילפינן נמי דמין של ד' קבין אוסר במין של שמנה קבין ברובע לתוך סאה וטעמא דכמו דסאה אוסר בג' קבין וכן איפכא משום דזה סאה וזה חצי סאה והיינו סאה חולקת דקאמר כלומר דהסאה מתחלקת לשתים לג' ג' קבין וזה מחצה מזה וזה כפול מזה כך הם מין של ד' קבין עם מין של שמנה קבין בדוקא וזהו טעמיה דהאי מ"ד עד שמנה כלומר אינו אוסר ברובע הקב לתוך סאה אלא עד מין של שמנה הוא שהשיעור ברובע הקב לתוך סאה ולא במין הפחות ולא במין היותר ועל מין של ד' קבין דברייתא קאי כדאמרן:
רובע סאה אסור בתשעת קבין ורובע תשעת קבין אסור ברובע סאה. כלומר וכי אמרינן דמין של ט' קבין אוסר וכן נאסר ג"כ ברובע לתוך סאה היינו דוקא בתערובת של מין סאה וטעמא דזהו עיקר מהתקנת חכמים דכל מין שכן דרכו להזרע סאה במקום בית סאה לעולם תערובות מין אחר אוסר בו בשיעור רובע וכן הוא אוסר במין האחר בשיעור רובע לתוך סאה יהיה מאיזה מין אחר שיהיה אם מין תבואה או קטנית הוא והא דקאמר תשעת קבין איידי דאידך מ"ד קאמר דאשכחן נמי במין של ג' קבין דאוסר במין של ט' קבין וכטעמיה דפרישית לעיל דס"ל שם סאה הוא דבעינן ולא סאה חולקת הלכך קאמר הך מ"ד דסאה חולקת בעינן בשאר מינין ושאני במין של סאה במקום בית סאה דזהו דוקא הוא דאוסר ונאסר אף במין של ט' קבין אבל לא אינך הדין פירושא דהך סוגיא:
שלשה רבעין של פשתן וכו'. זה קאי לפרושי הפשתן בתבואה דמתני' דג' רבעים אוסרין בתוך סאה של תבואה וקאמר היך עבידא כלומר והיכי דמי ומה טעמא ומפרש משום דמקום דזורע רובע קב חטים שם זורעין ג' רבעי' של פשתן וא"כ בתוך מקום סאה של חטים זורעין ג' סאים של פשתן וג' רבעים הן חלק מכ"ד כדפרישיא במתני':
הלכה ב
מתני' היתה שדהו זרועה חטים. ועדיין לא צמחו:
ימתין לה עד שיתליעו. שיתליעו החטים ויפסדו בארץ ומפרש בגמ' דבארץ לחה כמו מקום הטינא שיעור הפסד הזרעים שלשה ימים ובמקום הגריד ויבש צריך יותר:
ויופך. ואח"כ יהפך הקרקע במחרישה ואח"כ יזרע השעורים:
אם צמחה. את החטים ויכול הוא להפוך את הכל אפי' כן לא יסמוך על זה ויאמר אזרע שעורים ואח"כ אופך החטים אלא הופך ואח"כ זורע:
כמה יהא חריש כתלמי הרביעה. כלומר לא שהוא צריך לחרוש תלמים רצופין זה לזה אלא כתלמי רביעה כדרך בני אדם לחרוש בזמן הרביעה קודם שירד המטר כדי שתרוה הארץ שחורשין תלמים גדולים:
כדי שלא ישייר רובע לבית סאה. כלומר שלא ישאר במקום אחד שיעור רובע הקב בבית סאה ואין הלכה כאבא שאול:
גמ' עד כמה היא מזרעת. כלומר כמה ישהו הזרעים בארץ עד שיופסדו ותהא הארץ מזרעת ומפני שאינה מזרעת כ"א אחר שיופסדו הזרעים:
במקום הטינא. בקרקע לחה וכו' כדפרישית במתני' מפני שבמקום גריד בעיא הארץ יותר:
ותני כן. בתוספתא פ"ק:
מקצת היום ככולו. לא שצריך שלשה ימים שלימים דוקא אלא מקצת יום השלישי ככולו:
מ"ט דרבנן. דס"ל כתלמי רביעה משום שמכיון שנתן דעתו לחרוש כלומר שהתחיל לחרוש אפילו לא רצף התלמים סמוכין ורצופין זה לזה סגי:
תני אין מחייבין אותו להיות חורש דק וכו' כצ"ל. ואבא שאול אומר הכתוב בספרי הדפוס טעות הוא דהא אבא שאול פליג במתני' וכן לא איתא בתוספתא הכי אלא סתמא גריס שם אין מחייבין אותו וכו' ודברי חכמים הן:
להיות חורש דק. כלומר סמוך זה לזה:
זנב הסוס היתה נקראת. כמו זנב הסוס שסוף שער הקצר נוגע בארוך וזה בזה עד הארוך ביותר כך חורש התלמים כדי שיהא סוף עפרה של זו נוגע באמצעה של זו וכן כולן:
מ"ט דאבא שאול. דס"ל במתני' כדי שלא ישייר רובע:
מכיון שהתחיל ברובע דיו. כלומר שצריך הוא שיראה שלא יהא רובע לבית סאה במקום אחד מזרע החטים שזרע בארץ דאז כיון שהתחיל לחרוש באותו הרובע דיו וזורע השעורים כדמסיק לקמיה אליבא דאבא שאיל:
מה אבא שאול כר' יוסי. דקס"ד דה"ק שלא ישייר מהרובע לבית סאה כלום ולפיכך מתמה ושואל מה זה ואם אבא שאול פליג אדרבנן דריש פרקין דקאמרי ימעט מרובע וכר' יוסי ס"ל דצריך שיבור את כל הרובע:
כרבנן הוא. ומהדר הש"ס דלא היא אלא אבא שאול כרבנן דריש פרקין הוא ס"ל ובהא הוא דפליג עם רבנן דמתני' דרבנן אמרי מכיון שנתן דעתו לחרוש אפילו לא רצף התלמים זו לזו אלא בשהתחיל לחרוש כדרך החורשין דיו ואבא שאול אומר דצריך שיראה שלא יהא רובע במקום אחד לבית סאה ומכיון שהתחיל ודעתו לחרוש באותו הרובע דיו ואינו צריך שישלים לחרוש את כל הרובע:
ר' יוסי וכו' כלומר דאילו לר"י היה צריך להשלים את כל הרובע:
הלכה ג
מתני' זרועה. היתה שדהו תבואה או ירק ונמלך לנטעה גפנים ותבואה וירקות בצד הגפנים אסור וצריך להפוך את הזרעים במחרישה לא יאמר וכו' וכן אם היתה נטוע' גפנים ונמלך לזרעה תבואה או ירקות צריך לשרש הגפנים ואח"כ יזרע:
אם רצה. כלומר אם רצה לזרוע קודם שישרש גומם קוצץ את הגפנים עד פחות מטפח סמוך לארץ וזורע ואח"כ משרש עוקר את הנשאר בארץ מן הגפנים:
מתני' היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף. וקצרן ונשארו השרשים בארץ ודרכן של מינין אלו שחוזרין וצומחין לאחר ג' שנים לפיכך לא יהא זורע ובא על גביהן זרע אחר עד שיעקר העקרין:
איסטים. הוא מין צבע אינדיקו בלע"ז וכשכורתים אותו חוזר וצומח מאליו ונקרא ספיח. א"נ ספיח הוא מה שצומח מן הזרע הנופל בשעת קצירה:
וכן מקום הגרנות. שדשין בו כמה מיני תבואה ועלו שם מינין הרבה:
וכן תלתן. פינגריקו בלע"ז שזרען למאכל אדם ועלו בה מיני צמחים וכל אלו נראה שאין דעתו נוחה מהן לפי שהאסטים קשה הוא לתבואה וכן צמחי העשבים קשין לתלתן הנזרע למאכל אדם ומקום הגרנות נמי קשה להם הזרעים שמחלידין את הקרקע והלכך אין מקום לחשוד שבעל השדה זרע אותן אלא מאליהן הן עלו ואין מחייבין אותו לנכש ולעקור אותן:
אם נכש או כיסח. מקצת מהן אומרין לו עקור את הכל דאי לאו הכי מיחזי כמקיים כלאים שהרי מקצתן עקר והניח השאר ובהכי גלי דעתיה דניחא לי' בהנשאר לפיכך צריך לעקור את הכל. נכש מקרי כשעוקר הצמחים עם השרשים וכיסח הוא כשקוצץ העלים והשרשים נשארו בארץ:
גמ' סומכין עומרין של תבואה. בצד גפנים ואין חוששין שמא מן הגרעיני' הנופלין מהעומרים לארץ יעלו צמח ויהיו כלאים בכרם:
הדא אמרה. מדלא התירו אלא עומרין שכבר נקצרו ש"מ הא אצל הקמה אע"פ שיבשה אסור ליטע בצדה אפי' גפן יבש דאל"כ לישמעינן רבותא דאפי' בצד הקמה כשהיא יבשה מותר לסמוך אצלה גפן יבש:
מהו לזרוע. בתחלה זרע ירקות בצד גפנים יבשות:
נישמעינה מן הדא. דתנן לקמן בפ"ז גפן שיבשה אסורה מלזרוע בצדה מפני מראית עין ואם זרע אינה מקדשת לאסור הזרעים בהנאה וא"ר אלעזר עלה דר"מ היא דקאמר שם דאפי' צמר גפן אוסר ואינו מקדש וה"ה לגפן שיבשה אבל לרבנן אינו אוסר א"כ ש"מ מותר לזרוע בצד גפנים יבשות אליבא דרבנן:
ואם צמחו. אמתני' קאי ואהא דקתני אם רצה גומם עד פחות מטפח וזורע ואח"כ משרש ועלה קאמר ואם חזרו וצמחו הגפנים יותר מטפח על הארץ מותרות לשעבר כלומר מה שכבר גדלו הזרעים קודם שצמחו מותרות הואיל והתירו לו חכמים לזרוע על סמך שישריש אח"כ ואע"פ שעדיין לא השריש אבל להבא אחר שראה שצמחו ומה שגדלו אח"כ אסורות עד שישריש הגפן:
כהדא דר"ש בן יהודה גם כרמייא. שהיה רוצה לזרוע במקומן והיה גומם וקוצץ את הגפנים והיה אומר לאריסי' צא וזרע שם בצידן ולאחר שזרע חזרו וצמחו הגפנים וא"ל צא וקצוץ א"נ צא וקצור הזרעים שלעבר דאותן מותרין הן ושלא יגדלו ביותר אחר שצמחו עוד הגפנים ולאחר שקצץ הרטובות והצומח הלח של הגפנים חזר ואמר לו צא וסמוך הזרעים בצדם:
ר"ז בעי עד כדון כר"ש בן יהודה. כלומר עד כאן שרי כה"ג אלא לר"ש בן יהודה גופיה שהוא היה נזהר ואמר לדעת גמורה שיעשה האריס כן אלא שאר בני אדם שאינן אומרין לדעת גמורה וכלומר מי חיישינן שאם אתה מתיר לו את הזרעים שגדלו לשעבר אף הוא יתיאש מלקוצרם אחר שחזרו וצמחו הגפנים:
חזר. ר"ז ופשיט לי' לנפשיה ואמר אפי' ר"ש בן יהודה לא היה נזהר לאסור את שלהבא אלא מפני מראית העין שהרואה אומר שזרע הזרעים בעוד שלא נגממו הגפנים עד פחות מטפח או שנזרעו אחר שחזרו וצמחו וכיון שאינו אסור אלא מפני מראית עין לא חיישינן למידי דהא מיהת כשזרע. הזרעים בהיתר הוא שזרע:
גמ' תניי יהושע. תוספתא היא בפ"ח דב"ק דקחשיב התם תנאים שהתנה יהושע בכניסתו לארץ וזה אחד מהן שיהו מלקטין עשבים בכל מקום ואין חוששין משום גזל חוץ מן העולין בשדה תלתן לפי שהן מעלין לה והתולשן מפסיד את התלתן ולקמיה פריך עלה וגרסי' להאי סוגיא לקמן במס' ב"ב פ' הספינה בהל"ח:
כשזרעה לעמיר היא מתניתא. הך ברייתא דתנאי יהושע מיירי בשזרע התלתן לעמיר לעשות מהן קש לקשר העמרים של תבואה הלכך המלקט עשבים משדה תלתן מפסיד אותן:
והא תנינן הכא וכן תלתן וכו'. ומשום דבלא"ה עומדין לעקור הן לפי שהעשבים קשים לתלתן הן והיך אמרת דמעלין להן. בשם גרמי'. משמיה דנפשי' מתרץ לה בשהעלת לזרע. כלומר דהכא במתני' מיירי שזרע בשדה להתלתן לזרע או שיהא למאכל אדם מה שהעלת השדה אותן ולפיכך העשבים קשין להן שמכחישין אותן ונפסד טעמן:
וכי לא בא יהושע לפרש. תקנה שלו ותנאו אלא לעוברי עבירה למקיימי כלאים עבר עבירה אסור משום גזל לא עבר עבירה מותר משום גזל. בתמיה דהא אמרת דכי זרען לעמיר מעלין העשבים להן וא"כ אף הוא יניח אותם וכי לא בא יהושע לאסור לעקור העשבים משדה תלתן משום גזל אלא לעשות תקנה לעוברי עבירה:
הוי לא שנייא. סיומא דקושיא היא כלומר א"כ על כרחך דאין חילוק דהיא שזרעה לזרע היא שזרעה לעמיר והשתא היאך שתאמר בהן קשיא דאי בשניהן ניחא לי' לבעל השדה שיעקרו העשבים לפי שקשים להם לתלתן א"כ אמאי תיקן יהושע בהן שיאסרו משום גזל ואי אמרת בשניהן לא ניחא ליה לבעל השדה שיעקרו העשבים משדה תלתן לפי שמעלין העשבים להם א"כ קשיא וכי תיקן יהושע בשביל עוברי עבירה:
והתנינן וכן תלתן וכו'. כלומר ועוד הא בלא"ה לא מצית אמרת דניחא לי' לבעל השדה בעשבים של שדה תלתן דאם את שדעתו עליהן קא מחשבת להו וניחא ליה לבעל השדה א"כ יחייבו אותו לנכש וקשיא לן להאי גיסא ולהאי גיסא:
רוצה הן בהן וכו'. כלומר דר' אחא משני לעולם כדאמרינן מעיקרא דשאני בין זרען לעמיר דהעשבים מעלין להן ובהכי מיירי תקנת יהושע ומתני' מיירי בשזרען לזרע למאכל אדם והעשבים קשין להן ולא חייבו אותו לנכש דהואיל וקשין להן לא יחשדו לבעל השדה שהוא זרע אותן מיני העשבים וכיון שמאליהן עלו אין מחייבין אותו לנכש ודקשיא לך וכי תקין יהושע בשביל עוברי עבירה היינו טעמא דתנאי יהושע רוצה הן הבעלים כאלו עקורין ומונחין לפניו כלומר להכי תקין יהושע שלא ילקטו העשבין לצורך עצמן מפני שזה רוצה בהן שהוא יעקור אותן ולא יקיים כלאים:
ופריך עלה מעתה המוצא כלאים בכרם יהו אסורין משום גזל לעקור מפני שבעל הכרם רוצה שהוא יעקור אותן בתמיה:
ר' יוסי לא אמר כן. לשנויי כהך דרב אחא אלא שבסוף הוא רוצה בהן וכו' כלומר דהיינו טעמי' דתקין יהושע דעשבים של שדה תלתן יהו אסורו' משום גזל מפני שבעל השדה רוצה בהן שיהו ג"כ לעמיר כשיצטרף לבסוף לקשר העמרים כמו שזרע להתלתן בעצמו לעמיר כדמוקמינן לה להך ברייתא דתנאי יהושע ונמצא שרוצה בהן לצורך עצמו וגם הוא יעקור אותן ולא יקיים כלאים ולפיכך אסר יהושע את העשבים משום גזל ודייק ר' יוסי וקאמר בסוף הוא רוצה לאשמעינן דאפי' בשזרען לזרע ולא ניחא ליה להעשבים בתחלה מ"מ לבסוף כשיצטרך רוצה הוא בהן וא"כ אפי' בגוונא דמתני' אסורות משום גזל:
מעתה מצא כלאים בכרם וכו'. כלומר סוף סוף קשיא דנימא גם במצא כלאים בכרם כן:
כאן יש לו עם מי להכניס. כלומר שאני בכלאים בכרם שכבר יש לו איזה דבר עם מי לקשרן ולהכניס לאסוף ולהביאן לביתו וכאן אין לו עם מי להכניס אותן ולהביאן לביתו ובתחלה זרע התלתן לשם כך וא"כ רוצה גם הוא בעשבים שיהו לצורכו ויהו עקורין ומונחין לפניו ולא יטלו אותן אחרים:
הגע עצמך. שהיה לו שם עוד שדה אחרת של תלתן סמוכה לו והרי יש לו עם מה לקשר ולהכניס הכל לביתו וא"כ נימא בזה דהשאר יהו מותרים משום גזל אלא לא קיימא הך טעמא להך שינויא:
מיליהון דרבנן. דלקמן פליגין על הא דר' יוסי דהא לדידי' אפי' בשזרען לזרע אסורין העשבין משום גזל כדדייק וקאמר שבסוף הוא רוצה בהן וכלומר אף דבתחלה לא ניחא לי' העשבים שמפסידין את התלתן שהן לזרע מ"מ לבסוף הוא רוצה בהן כדפרישית ואילו לרבנן דלקמן מותרות הספיחין משום גזל בשזרע התלתן לזרע:
דא"ר זריקן בשם דבית ר' ינאי כל הספיחין אסורין חוץ מן העולין בשדה בור וכו'. כצ"ל וכן הוא בפ' הספינה ומותרין דכתוב כאן בדפוס טעות הוא וכדמפרש התם בהדיא שדה בור דלא משגח עליה שאין בעל השדה משגיח עליהם ואינו חושש בספיחין העולין בשדה בור בשדה ניר דו בעי מתקנא חקליה דכיון שהשדה עומדת לחרישה רוצה הוא בכך שיטלו אותן שיתוקן שדהו ובלא"ה יחרוש את העשבים ממנה בשדה כרם שלא לאסור את כרמו ורוצה הוא שיעקרו את המינין האחרים שאוסרין ומקדשין בכרם ואמר חוץ משדה תלתן שזרען לזרע כלומר ואמרי לה דשדה תלתן שהיא לזרע נמי חשבינן לה בהדי הנך דהספיחין ממינין אחרים מותרין משום גזל וכן הוא בהדיא שם בשדה זרע שאינו רוצה בהן ופליגי על דר' יוסי כדאמרן:
מילתא דר' יוחנן. ממה דשמעינן ממילתיה דלקמן מסייעא לי דספיחין מהמינין של שדה תלתן אסורות הן משום גזל דמעשה באחד שלקח ירקה של גינה מן העכו"ם כלומר שלקח הגינה עם כל ירקות שבה ממנו ואתא ושאל לר' יוחנן מפני שהיו בה הרבה מינין מעורבין שעלו בהגינה ומה יעשה בה דאסור לקיים כלאים וא"ל צא ולקוט המינין האחרים האסורין עם הירק עקור אותם:
ולפי השוק מכור. לפי השער שבשוק מכור אותם וכלומר דאגב אורחיה קא"ל נמי הדין דמותר למוכרן ואין צריך לו להפסיד כלום דאף ע"פ שהן כלאים אינן נאסרין כמו כלאי הכרם:
הותיב. ואיתביה ר' אבהו לר' יוחנן דהא תנינן מקום הגרנות וכו' וכן תלתן וכו' אין מחייבין אותו לנכש ואמאי אמרת ליה צא ולקוט ועקור אותן והשיב לו ר' יוחנן שאני מתני' דמקומו מוכיח עליה שאינו רוצה בקיומו לפי שמפסידין את התלתן והלכך לא מחייבינן ליה לנכש כדפרישית במתניתין:
ויתיביניה. סיומא דמילתא דר' יוסי הוא כלומר והשתא מדר' יוחנן מסייעא לי דהא קשיא אמאי השיבו לפי שאינו רוצה בקיומו היה לו להשיבו דמעיקרא לא קשיא ממתני' דכאן גבי הני ספיחי דירקות הגינה אסורות הן משום גזל וכאן בשדה תלתן דמתני' מותר הספיחין משום גזל והאיך את משיבני להקשות ממתני' ולדמות דבר שהוא אסור משום גזל עם דבר שהוא מותר משום גזל והואיל במתניתין מותר משום גזל והפקר הן הלכך לא חייבו אותו חכמים לנכש שכל הרוצה ליטול יבא ויטול אותן אלא לאו ש"מ דבמתני' נמי אסורין הספיחין משום גזל שאע"פ שאינו רוצה בקיומן מ"מ לבסוף הוא רוצה בהן ולפיכך הוצרך ר' יוחנן להשיבו דלענין חיוב לנכש הוא דשאני המתני' מההיא דירקות הגינה דמיהת מכיון שאינו רוצה בקיומן אין החיוב מוטל עליו לנכש הואיל ומאליהן הוא שעלו והיינו דמסייעא לי דמיהת לאחרים אסורות משום גזל אלא דלא הטריחו אותו חכמים לנכש מיד כשרואה אותן הספיחין מפני שבסוף כשיצטרך להן הוא יעקור אותן:
כההיא דא"ר אימי. כלומר דדחי לה הש"ס דלא היא דהא דלא השיבו כך אפשר כהאי דא"ר אמי לפי שעשירים היו בתשובות כלומר הרבה תשובות היה להם להראשונים להשיב לשואליהן ומה שהוטב להם בראשונה אותה השיבו א"נ כההיא דאמר ר' נסא כבן אדם שיש לו ב' טעמים וחדא מנייהו נקט ולעולם תשובה זו דשאני דבר המותר משום גזל מדבר האסור ג"כ היה יכול להשיבו ולא מסייעא ליה לר' יוסי מידי ודוגמתו תמצא בפ"ו דפסחים ובפ"ה דנזיר:
הלכה ד
מתני' משר משר מכל מין. ערוגות ערוגות וכל ערוגה ממין אחר:
שלשה תלמין של פתיח. כלומר שצריך להיות בין כל משר ומשר ריוח כדי שלשה תלמים של מחרישה מלשון יפתח וישדד אדמתו:
מלא עול השרוני. כמלא רוחב העול שחורשים בו בשרון וזהו בקעה שהוא רחב מן העול שחורשים בו בהר מפני שאין מכבידין במקום גבוה בעול רחב ביותר:
וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. ששיעור ג' תלמים של פתיח קרוב להיות שוה למלוא העול השרוני ומפרש בגמרא שהוא כשיעור שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אם הוא רוצה עד שלא ישאר ביניהם בסוף המשר אלא כל שהוא שהרי נראין הן שלא נזרעו בערבוביא:
גמ' עושה שתי אמות וכו'. לפרש הריוח שבין כל משר ומשר לפי השיעור דקתני במתני' ולב"ה שהן קרובים לדברי בית שמאי כדפרישית:
הדא דתימר בעשויה משרין משרין. הרבה ומכיון שמרחיק ממשר למשר כשיעור ששנינו מותר לזרוע בכל אחת מהן מין אחד בפ"ע:
אבל בעשויה משר אחד לא בדא. כלו' שאם אין השדה עשויה ערוגות ערוגות לכל מין ומין אלא היא כמו ערוגה אחת ואינה מובדלת לכמה ערוגות וירצה לזרוע בה שני מינין ובהרחק באמצע כפי השיעור ששנינו לא בדא התירו לעשות כן משום שכשאין השדה נראית אלא כערוגה אחת אסור לזרוע בה שני מינין כפי ריחוק שיעור דמתני' בין מין למין לפי שצריך להרחיק בית רובע כדתנן לקמן בפרקין תבואה בתבואה בית רובע וכו' וא"כ אין היתר להיות מיצר והולך כדרך שאמרו במשרין הרבה:
ואתיא כהאי דא"ר ינאי וכו'. כלומר והא דאמרינן דכשאינה עשויה ערוגות ערוגות לא התירו שני מינין בשיעורא דמתני' להיות ריוח באמצע ומיצר והולך עד כל שהוא כ"א דוקא בעשויה ערוגות הרבה מ"מ כשהיא עשויה ערוגות הרבה אשכחן התירא כשחולק את השדה באיזה הרחק ריוח באמצע ואע"פ שאין כל כך ריוח בין חלק אחד לחבירו כ"א הערוגות צריכין להיות ריוח ביניהן כשיעור ששנינו והיינו דא"ר ינאי יכול אני לזרוע שדי נ' מינים שונים זה מזה כ"ה מכאן וכ"ה מכאן וכלומר שבאמצע חולק השדה לשתים באיזה ריוח מפולש מראשה ועד סופה שתהא נראית כשתי שדות ועושה כ"ה ערוגות מכאן ובכל אחת ואחת מין אחר ובהרחק השיעור ששנינו וכן מכאן והא קמ"ל ר' ינאי דאע"ג שבאמצע אין כאן כשיעור ששנינו בין ערוגה לערוגה מ"מ הואיל ונראה כשתי שדות מופסקות מותר וזהו דקאמר כ"ה מכאן וכ"ה מכאן:
אף בשתי שורות כן. כלומר לאו דוקא שיש כאן שורות שורות של ערוגות הרבה אלא אפי' אין כאן אלא שתי שורות הדין הוא כך וכפי הרחק השיעור ששנינו בין ערוגה לערוגה באמצע ומיצר והולך עד כל שהוא:
מעתה אפי' בינו לבין חבירו מותר. כלומר כאותה ששנינו במתני' דלקמן שלו חטים ושל חבירו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו המין של חבירו יכול הוא לסמוך אצל שדה חטים שלו מפני שזה נראה כסוף שדה חבירו ודוקא מאותו המין אבל לא מין אחר והשתא קאמר הכא דמעתה שאמרנו דבריוח באמצע כשיעורא דמתני' מותר בין ערוגה לערוגה אפי' במיצר והולך עד כל שהוא אמור מעתה דאף בינו לבין חבירו מותר לסמוך אצל שדהו מכל מין שירצה דלא אמרו מאותו מין של חבירו דוקא אלא בשאין כאן שיעור הרחק ששנינו בין ערוגה לערוגה:
אף בחורבה כן. בעיא היא והאי בעיא אליבא דר' יוחנן היא דמחמיר בחורבה בהלכה דלקמן גבי ראש תור ששנינו דראש תור חטים נכנס בשל שעורים מותר מפני שנראה כסוף שדהו וקאמר ר' יוחנן דוקא היה ראש תור שכבר נזרע בכאן שדה חטים ונכנס באלכסון כראש תור בשל שעורים זהו שהתירו אבל אם הי' כאן חורבה אצל שדה שעורים שלא נזרע בה כלל ורוצה עכשיו לעשות בחורבה זו ולזרוע כעין ראש תור של חטים להיות נכנס בשל שעורים לא התירו דאין זה נראה כסוף שדהו שהרי לא זרע עכשיו אלא הראש תור וזה הוא שאמר לקמן ראש תור הבא מחורבה אסור והיינו דבעי הכא אם דוקא בין ערוגות ערוגות הוא ששנינו הך התירא בשיעורא דמתני' ואפי' מיצר והולך עד כל שהוא דאיכא הכירא שלא נזרעו בערבוביא אבל אם היה כאן שדה זרועה ממין אחד וחורבה אצלה אין יכול לסמוך בזרע מין אחר בשדה חורבה בשיעורא דמתני' ובמיצר והולך או אף בשדה חורבה הסמוכה לשדה זרועה הדין כן:
או ייבא כהאי דאמר ר"ל וכו'. לקמן דאף ראש תור הבא מחורבה מותר וכלומר דיבא ההלכה כהאי דר"ל בשם חזקיה וא"כ ה"ה דגם בדין דהמתני' אף בחורבה כן:
רבי אומר וכו'. פליג אשיעורא דמתני' בין ערוגה לערוגה אלא מתחיל הריוח בשיעור בית רובע מזו לזו ומיצר והולך עד ג' תלמים של פתיח ולא בפחות מזה:
ולית ליה לרבי תבואה בתבואה בית רובע. ואם פליג אמתני' לקמן בפרקין דבעינן שיהא כל משך ההרחק ביניהן בית רובע ולא שיהא מיצר והולך וקאמר דלא פליג אלא תמן במרובע שהמינין נזרעים במרובע לפיכך צריך שיהא כל ההרחק כשיעור בית רובע שלא יהו נראין כערבוביא אבל כאן במשר והוא ארוך בתחילתו בית רובע ומיצר והולך נמי סגי דבכך יש היכר שאינן בערבוביא:
ולית לרבנן משר. רבנן דברייתא דפליגי אדרבי אם לית להו לחלק בין משר למרובע וס"ל דלעולם בעינן שיהא כל ההרחק בית רובע וקא"ר יודן דאית להו וסוף שיעור הרחק המשר לרבי שהוא שלשה תלמים של פתיח הוא שיעור הרחק של תחלת המשר לרבנן וכדאמרינן לעיל דאם אח"כ מיצר והולך אפי' עד כל שהוא גם כן מותר ורבנן דרבי ס"ל שיעורא דמתני' במשר ובפירושא דבתחלה ובסוף הוא דפליגי:
היתה שדה קטנה מהו. אם היא קטנה שאין במשך ארכה שיעור בית רובע לרבי ולרבנן בג' תלמים מהו להתיר בה משר משר מכל מין:
נשמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא פ"ב ר"א בר"ש וכו' והתם גריס דין אורך חמשים אמה כלומר בשדה גדולה שיעור אורך ההרחק של ג' תלמים במשך חמשים אמה ומיצר והולך ובקטנה שאין בה כ"כ נידון המשך על פי רובה ואח"כ מיצר והולך והשתא מה אם אלו חכמים שנתנו שיעור משך התחלת ההרחק לגדולה ולקטנה לא נתנו שיעור חכמים דמתני' שלא נתנו כלל שיעור למשך המרחק אפילו בשדה גדולה לכ"ש שלא יתנו שיעור למשך המרחק בקטנה אלא הכל לפי מה שהיא:
הלכה ה
מתני' היה ראש תור חטים נכנס בתוך של שעורים. כלומר שלא היתה סמוכה בצדה אלא קרן זוית של חטים נכנס ונוגע בתוך שדה שעורים וראש תור הוא כמין משולש והוא שם תכשיט של אשה מל' תורי זהב נעשה לך ועל שם זה קורין כל זוית המחודדת ראש תור וזה מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו של חטים שנוגע בשל שעורים והן מובדלין זה מזה לפיכך א"צ הרחק שניכר הוא שלא נזרעו בערבוביא:
שלו חטים ושל חבירו מין אחר. סמוך אצל שלו ואין כאן איסור בזה דלא הקפידה התורה אלא כלאים בתוך שדה שלו שנאמר שדך לא תזרע כלאים ולפיכך מותר ג"כ לסמוך לו אצל שדהו של חטים מאותו המין של שדה חבירו לפי שזה נראה כסוף שדה של חבירו ואינו נראה ככלאים:
שלו חטים ושל חבירו חטים מותר לסמוך לו. בצד שדה שלו סמוך לשדה חבירו תלם של פשתן לפי שאין דרך לזרוע תלם אחד של פשתן והרואה יודע שלא נתכוין זה אלא לבדוק שדהו אם ראויה היא לזרע פשתן אם לאו אבל לא תלם של מין אחר שדרך לזרוע ממנו אפילו תלם אחד בלבד ואע"פ שלא זרעו אלא לבדוק שדהו הרואה אומר לצורכו הוא שזרעו ליהנות ממנו ולהכי נקט שלו ושל חבירו לאשמעינן הדיוקא בהתירא דפשתן דבכה"ג אע"ג דכשזורע אותו התלם ביניהן נראה הוא כמו באמצע השדה אפ"ה מותר ולאפוקי בתוך שדה שלו ס"ל לת"ק דאסור לזרוע אפילו תלם של פשתן שאין דרך לזרוע באמצע השדה כדי לבדוק וכן נמי לאשמעינן דתלם של מין אחר אסור אפילו בינו לבין חבירו הואיל ושלו ושל חבירו מין אחד הוא ולהכי נקט שלו חטים ושל חבירו חטים:
ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. מותר לסמוך אצל שדה חבירו והכי מפרש לה בגמ':
ר' יוסי אומר אף באמצע שדהו. שנזרע בה איזה מין מותר לבדוק בתלם של פשתן לפי שהכל יודעין שאין מתכוין אלא לבדוק שדהו ולא לקיים הפשתן ואין הלכה אלא כת"ק בלבד:
גמ' ריש לקיש בשם חזקיה וכו'. פלוגתא דר"י ור"ל הבאתי בהלכה דלעיל גבי או ייבא כהאי דאמר ר"ל וכו' ושם פירשתי וכן הובא בסוף פרק דלעיל:
מי שיש לו בית רובע וכל שהוא. כלומר שיש לו שדה אחת והיא כבית רובע ואצלה שדה כל שהוא ונראית חלוקה מאותה שדה בית רובע:
אותו כל שהוא זורע לתוכו כל מין שירצה. ואפי' אינו מאותו המין שהבית רובע נזרע בו דמכיון שהכל [רואים] שהוא חלוק הוא מהבית רובע הוו להו כשתי שדות חלוקות זו מזו וזורע בזו חטים ובזו שעורים ואין כאן כלאים:
א"ר יוחנן אינו זורע לתוכו אלא מין אחד בלבד. כלומר מאותו המין בעצמו שנזרע בבית רובע דס"ל לר' יוחנן שאע"פ שחלוק הוא מהבית רובע הואיל ואינו אלא כ"ש בטל לגבי בית רובע וכשדה אחת חשיבי ואינו זורע בשתיהן אלא מין אחד:
מודה ר"י שאם היה. בהשדה בית רובע ומחצה שהוא זורע חצי רובע מכאן כלומר שזורע מין אחד בהחצי רובע מכאן ומין שני בחצי רובע מכאן ואותו חצי רובע שבאמצע:
נידון לכאן ולכאן. כלומר שנידון להפסק בין לכאן ובין לכאן ואין זורעין בו לא ממין זה ולא ממין זה דכיון דאין כאן בשדה זו אלא בית רובע ומחצה די בהפסק של חצי רובע בין שני המינין שזורע מכאן ומכאן:
מתניתא פליגא על ר' יוחנן. ברייתא בתוספתא פ"ב והועתקה כאן קצת בנוסחא מהופכת וקצת בטעות וה"ג התם היו לו שתי שדות אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורים היה חורש ומכניס חטים בתוך שדה שעורים או שעורים בתוך שדה חטים מותר (מפני שהחטים נראות כסוף שדה לשעורים) ראב"י אומר אפילו חטה אחר חטה נכנסת לתוך שדה שעורים או שעורה אחר שעורה נכנסת לתוך שדה חטים מותר מפני שחטין נראות כסוף שדה לחטין ושעורין נראות כסוף שדה לשעורין היו לו שתי שדות אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורים מותר לעשות ביניהן תלם להיות זורע אחת חטה ואחת שעורה היתה חטה אחת מובלעת בתוך שדה שעורים או שעורה אחת מובלעת בתוך שדה חטים אסור ע"כ מהתוספתא ולפי הנוסחא דמייתי הכא היתה הגי' לפניהם מהופכת דגרסי הך סיפא היו לו שתי שדות וכו' מותר לעשות ביניהן תלם וכו' קודם דברי ר"א בן יעקב ואח"כ היתה חטה אחת מובלעת וכו' שזהו מדברי ר"א בן יעקב והשתא מקשי ליה לר' יוחנן מהאי בבא דסיפא דקתני היו לו ב' שדות אחת זרועה חטים וכו' מותר להביא תלם בינתיים כצ"ל כמו שהוא שם כלומר יעשה תלם ביניהן ויזרע אחת חטה וכו' בין חטה ובין שעורה מותר לזרוע שם מפני שכשזורע חטה נראית כסוף שדה זו של חטים ושעורה נראית כסוף השדה של שעורים ואין כאן ערבוב וקשיא לדרבי יוחנן דאוסר לזרוע בתוך חצי הרובע שבאמצע ומי גרע אותו חצי הרובע מתלם שבין שתי שדות דמותר לזרוע או ממין שדה זו או ממין שדה זו ומה עבד לה רבי יוחנן להאי ברייתא דתלם:
פתר לה. ר' יוחנן לשמעתיה דילי' דס"ל כר"א בן יעקב דקאמר אפי' חטה אחר חטה וכו'. כלומר אפי' שבולת של חטה אחר שבולת חטה זו אחר זו יוצאין מתוך שדה של חטים ונכנסות לתוך של שעורים וכן של שעורים לתוך של חטים מותר וקאמר הש"ס דדייקינן טעמא דמותר מפני שחטה אחר חטה נכנסת לתוך של שעורים ושעורה אחר שעורה וכו' כצ"ל ותיבת חטים שבכאן ט"ס הוא וכלומר דוקא בכה"ג הוא דמותר מפני שכל החטים הנכנסות לתוך של שעורים נראין כסוף שדה חטים וכן השעורים בתוך של חטים נראין כסוף שדה שעורים כדקתני בתוספתא בהדיא להאי טעמא. אבל אם היתה חטה אחת מובלעת וכו'. כלומר שהא מעורבבת בתוך של שעורים או איפכא ואינן נכנסות רצופות זו אחר זו להמין אחר אסור וכדקתני בסיפא דהתוספתא בהדיא ומשום דזה נראה כערבוביא והשתא מפרש לה ר' יוחנן להא דר"א בן יעקב דפליג אדינא דתלם וה"ק דודאי מן הדין אפי' חטה אחר חטה נכנסת לתוך של שעורים היה מותר אם הן רצופין זו אחר זו בדוקא אלא משום שאי אפשר שהחטה ושעורה שנזרעין באותו תלם שיהו החטים רצופות זו אחר זו אצל החטים ושלא יהו מעורבבין עם שבולת של שעורה ביניהן וכן השעורין שאצל השדה שעורין וכשהן מעורבבין ומובלעין אלו בתוך אלו ודאי אסור ולפיכך לראב"י אסור לזרוע בהתלם שבין ב' המינין ור' יוחנן נמי אוסר לזרוע באותו חצי הרובע שבאמצע מהאי טעמא גופיה והיינו דפתר לה כראב"י:
מה אנן קיימין. על המתני' קאי ואהא דהתירו לסמוך תלם של פשתן בין שדה שלו לשל חבירו ופליג ר' יוסי וס"ל אפילו באמצע שדהו מותר:
אם במתכוין לבדוק שדהו. א"כ מ"ט דרבנין דפליגי הא אף באמצע שדהו מותר שזה אינו זורע לקיום כ"א לבדוק שדהו:
אם בשאינו מתכוין לבדוק. שאנו יודעין שזה אינו מתכוין לבדוק ואפ"ה התירו חכמים בינו לבין שדה חבירו מפני שזה נראה כסומך לשדה חבירו ובהא לא איכפת לן דעיקר כלאים שאסרה התורה דוקא בשדה שלו הוא דאסרה כדפרישית במתני' א"כ אי משום האי טעמא קשיא:
למה לי זרע פשתן אפי' שאר כל המינין. כלומר מ"ש זרע פשתן שהתירו הא אפי' שאר כל המינין יהו מותרין ואמאי קתני ולא של מין אחר:
במתכוין. ומשני לעולם בשמתכוין לבדוק אנן קיימין ובהא פליגי דר' יוסי לא חשש למראית עין שהרואים יאמרו זה נתכוין לקיום הוא מפני שאין דרך לזרוע לבדוק באמצע השדה אלא בסוף השדה ורבי יוסי לא חשיש להא ורבנן חששו למראית העין ולפיכך אסרו באמצע שדהו אפי' הוא מתכוין לבדוק מפני הרואים וכדאמרן:
דר"ש היא. על הא דר"ש גופיה במתני' קאי וכלומר דר"ש לטעמיה הוא דאזיל כדאמר לקמן בפ"ז גבי כלאי הכרם דתנינן שם המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו ר"י ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו והך לישנא דקידש לא שייכא אלא גבי כלאי הכרם דהכלאים אסורין הן בהנאה ומקודשין כקדש כדכתיב פן תקדש המלאה הכרם אבל גבי כלאי זרעים כדאיירי הכא במתני' אין איסור בהן ואין קידוש כ"א האיסור הוא על בעל השדה שמקיים הכלאים וחובש אותן כעין דאמר לקמן והלכך ר"ש ס"ל נמי במתני' דאחד זרע פשתן ואחד כל המינין מותר לסמוך אצל שדה חבירו שאין אדם אוסר משום מקיים כלאים על חבירו כמו דס"ל גבי כלאי הכרם אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ולהכי קאמר בלישנא דר"ש היא ולא קאמר ר"ש כדעתיה כדאמר בעלמא משום דהתם ר' יוסי נמי כר"ש ס"ל ובמתני' לא פליג אדת"ק אלא בתלם של פשתן דוקא כדלעיל והלכך קאמר דר"ש היא כלומר סברת ר"ש היא דמדמי דינא דמתני' לכדקאמר גבי כלאי הכרם אבל ר' יוסי לא מדמי לה משום דהואיל ובכלאי זרעים אין האיסור חל עליהן אלא האדם הוא שאסור לזרוע וכן לקיים אפי' לא זרע הוא בעצמו מפני מראית העין:
אין אדם חובש דבר שאינו שלו. כלומר שאינו אוסר משום חובש וסומך כלאים בדבר שאינו שלו וכדמסיק ר' יונה לסברת רב דכר"ש הוא דאתיא דכשם שהוא סובר גבי כלאי הכרם שאין מקדש דבר שאינו שלו כך סובר בדינא דמתני' אין אדם חובש כלאים דבר שאינו שלו להיות חל האיסור על חבירו משום מקיים כלאים דמדמי לה לדינא דהתם וכר"ש:
ברם כרבנן לא אתיא. כלומר אפי' להנך רבנן דס"ל גבי כלאי הכרם כר"ש כמו ר' יוסי אפ"ה לא מדמי לה דינא דמתני' מטעמא דאמרן:
הלכה ו
מתני' אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע. חריע הוא מוריקא בלשון הגמ' והוא כרכום יערי והך מתני' בבין השדות מיתפרשא וכהאי דתנינן לעיל שלו חטים ושל חבירו מין אחר מותר לו לסמוך מאותו המין אבל לא מין אחר כדפרישית לעיל והיינו נמי דקתני הכא דהא דאמרינן דאין לסמוך מין אחר בין שדה שלו ושל חבירו שזרועים בהם שני מינים והאי דינא איכא נמי בשני מיני ירקות בשלו ובשל חבירו דהיינו הך ולפיכך קמ"ל הכא דבכל המינין אין חילוק בין שני מיני תבואה ובין שני מיני ירקות שזרועים בשדה שלו ובשל חבירו שאסור לזרוע ביניהן תלם של מין אחר מלבד בחרדל וחריע דבהו יש חילוק בין מיני תבואה לבין מיני ירקות דאם השדה שלו ושל חבירו נזרעין הן משני מיני תבואה אז אסור לזרוע ביניהן גם אלו ב' מינין חרדל וחריע כמו שכל המינין האחרים אסורין הן כדדייקינן ממתני' דלעיל אבל אם אלו שתי השדות שלו ושל חבירו משני מיני ירקות הן נזרעין מותר לזרוע ביניהן אחד משני מינין הללו חרדל וחריע וטעמא דמילתא לפי שהחרדל והחריע אינם מזיקין לתבואה ולפיכך מדרך העם לזרוע תלם אחד בין השדות מחרדל וחריע והלכך אסורין הן מלזרוע בין השדות שאמרנו מפני מראית העין שהרואין יאמרו ניחא להו לקיים כלאים בשדותיהן אבל בין מיני ירקות מפסידין אותן ומזיקין להן והרואין יאמרו לבדוק שדהו זרע שם ועומדין לעקור הן:
וסומך לבור. אכל מינין אחרים קאי שאם יש כאן שדה זרועה תבואה ובתוכה מקום בור שאינו חרוש וזרוע סומך שם זרע אחר וכן סומך אצל הניר והוא מקום שאינו חרוש:
ולגפה. גדר אבנים סדורות בלא טיט:
ולדרך. אפי' דרך היחיד שהוא ארבע אמות מפסיק בין שתי שדות מותר לזרוע מין אחד מכאן ומין אחר מכאן:
ולאילן שהוא מיסך על הארץ. שאין נופו גבוה מן הארץ ג"ט אם יש תחתיו זרע מותר לסמוך מבחוץ זרע אחר:
ולסלע. הא קמ"ל דאפי' סלע בעינן שיהא גבוה עשרה ורחב ארבעה ובפחות מיכן אינו מחיצה להפסיק:
גמ' כיני מתניתא אין מקיפין הא לסמוך סומכין. אע"ג דבכל מקום מצינו דמקיפין לשון סומכין היא כמו לתרום מן המוקף אין מקיפין ב' קדרות והרבה כיוצא בזה הכא הכי קאמר דהא דקתני אין סומכין לאו דאסור סמיכת חרדל וחריע לתבואה באיזה אופן שיהיה הא ליתא דהא אשכחן בברייתא דמייתי לקמן דלפעמים מותר לזרוע בתוך שדהו של תבואה שורה של חרדל וחריע וכגון שהיא שורה ניכרת בפני עצמה שיש בה אורך עשר אמות ומחצה אלא הא דקתני אין סומכין אין מקיפין הוא והיינו במקום דשייך לישנא דמקיפין על הסמיכה וזהו מבחוץ לשדה וסמוך לה וכגון בין שדה שלו לשל חבירו וכטעמא דפרישי' במתני' לפי שאין מזיקין הן לתבואה ומדרך העם לזרוע מהן בין השדות ואסור משום מראית העין שיאמרו שהן מקיימין כלאים בשדותיהן:
הא לסמוך סומכין. כלומר שמצינו לפעמים דמותר לסומכן ואפי' בתוך שדהו וכגון שיש בשורה שיעור דתני בברייתא דלקמן כדפרישית:
מתני'. דקתני אבל סומכין לשדה ירקות סתמא דר' יודה היא:
דתני. בתוספתא פ"ב:
אלא לחסיות בלבד. דברים החריפים והחמוצים לפי שהחרדל והחריע הם נפסדים ומפסידין לאלו ביותר:
ערוגיות קטנות של ירק. שהן הן נפסדין ביותר ולא חיישינן למראית העין כדפרישית במתני':
תני. בתוספתא שם והתם גריס לה שרבי אומר כן: