פני משה על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה ה
מתני' הצנון והנפוס. נפוס הוא הנזכר לעיל בהל"ג שהעלין שלו דומין ללפת ולפיכך אינו כלאים עם הלפת אבל עם הצנון אע"פ שהוא דומה לו בעלין ובפרי אפ"ה הוו כלאים זה בזה מפני שהטעם של צנון אינו כלל כטעם הנפוס כדאמר בגמרא:
והלפסן. מרוי"ו בלע"ז:
והרמוצה. כלומר וכן דלעת יוונית עם דלעת הרמוצה הוו כלאים ואע"פ שדומין זה לזה:
גמ יש מהן. מהשנוים בפרקין שהילכו אחר הפרי אם פריהן שוין אינם כלאים זב"ז ויש מהן שהילכו בהן כמו כן אחר העלין כדמפרש ואזיל:
הלפת והצנון. אע"פ שאין העלין דומין זה לזה הילכו בהן אחר הפרי והואיל ופריהן שוין אינם כלאים זה בזה:
הלפת והנפוס. אין פריהן שוים הילכו בהן אחר העלין. והואיל והעלין שוין אינם כלאים זה בזה כדתנן לעיל במשנה ג':
התיבון. על ר' יונתן הרי צנון ונפוס שהפרי שלהן וכן העלין דומין זה לזה ואפ"ה את אומר שהן כלאים זה בזה:
א"ר יונה בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי. כלומר לא דמי הא לכללא דכייל ר' יונתן דלא אמר שהולכין לפעמים אחר הדמיון אלא באלו שאין טעם שלזה רחוק ונבדל הרבה מטעם של זה דבכה"ג אע"פ שהן אין דומין לגמרי אלא במקצת כמו בעלין או בפרי בלבד אפ"ה אינן כלאים דחששא דכלאים משום מראית העין הוא והואיל והן דומין באיזה צד לא הוו כלאים אבל צנון ונפוס שטעם של זה משונה הרבה ורחוק הוא מטעם של זה בזה אין הולכין אחר המראה אלא מכיון שטעם שלהן אינו דומה כלל וכלל זה עם זה הוו כלאים זה בזה: