פני משה על תלמוד ירושלמי יומא· רבי משה מרגלית
פרק ו · הלכה ז
אמרו לו לכ"ג הגיע שעיר למדבר. לפי שאינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שיגיע שעיר למדבר דכתיב ושלח את השעיר במדבר ואח"כ ובא אהרן אל אוהל מועד וגו' ואפי' קריאת הפרשה שאינה עבודה לא היתה אלא אחר שהגיע השעיר למדבר:
דירכאות היו עושין. שורות שורות של אבנים זו ע"ג זו מלשון דריכה הוא שעליהן דורכין השומרים שעומדים עליהם ומניפין בסודרין כדי שידעו שהגיע שעיר למדבר:
א"ר יהודה וכו' ועד בית חורון. שהוא ראש המדבר וס"ל שמשהגיע השעיר לראש המדבר נעשית מצותו ואעפ"י שלא הגיע למקום הצוק:
והולכין מיל. כדאמרינן לעיל יקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה והוא מיל וחוזרין מיל וכששוהין אח"כ כדי הילוך מיל יודעין שכבר הגיע השעיר לבית חורון שהוא ראש המדבר ואין הלכה כר' יהודה:
לשון של זהורית היה קשור בפתחו של היכל. ואידך ס"ל מכיון שזה לא היה סימן קבוע שהרי אח"כ התקינו שיקשור חציו בסלע וכו' כדאמרי' בהלכה דלעיל לפיכך היו צריכין לסימן אחר:
מהו דידביות. דתנינן במתני' ודידביות היו עושין:
קבלן. מלשון מקרא הוא כדכתיב ביחזקאל כ"ו ומתי קבלו יתן בחומותיך והוא כמו שעושין דיק ומצבה נגד החומה ונותנין עליה כלי משחיתים להשחית החומה ולשברה וה"נ במתני' מצבת גדולה עשו שעליה עומדים השומרים ומניפין בסודרין:
הדרן עלך שני שעירי