פני משה על תלמוד ירושלמי יומא· רבי משה מרגלית
פרק ה
הלכה א
מתני' הוציאו לו. מלשכת הכלים:
את הכף ואת המחתה. והיא מחתה מליאה קטרת שממנה חופן מלא חפניו ונותן לתוך הכף וכן מצינו בנשיאים כף אחת מלאה קטרת:
וכך היתה מדתן. ובנסחת הבבלי מדתה ומפרש כמדתה בחוץ כך מדתה בפנים מה בחוץ חופן בחפניו ממש ולא בכלי כך בפנים כשמערה הקטרת מן הכף לתוך חפניו לא היה מערה בכלי עשויה כמדת חפניו אלא לתוך חפניו ממש:
נטל את המחתה בימינו. זהו המחתה של גחלים:
ואת הכף בשמאלו. ומן הדין היה שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטרת בימינו שההולכה פסולה בשמאל בשאר עבודות אלא מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה אינו יכול לסובלה בשמאלה עד הארון לפיכך ניטל המחתה בימינו וכף הקטרת בשמאלו:
מהלך בהיכל. נכנס ומהלך בתוכו למערב:
עד שהוא מגיע לבין שני הפרכות. זה היה בבית שני ולפי שנסתפקו אם המחיצה שהיה בבית ראשון המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים והיה עוביה אמה אם אותה אמה כלפנים או כלחוץ ולפיכך עשו שתי פרכות אחת חיצונה ואחת פנימית וביניהן אויר אמה לקלוט אויר מקום המחיצה:
גמ' ולא כבר תנינתה. בפרק דלעיל נטל את המחתה וכו' ומאי האי דקתני הכא הוציאו לו את המחתה:
כיני מתני'. כן צריך לפרש כאן במתני' דהציאו לו את הכף ואת הבזך מלאה קטרת והיינו המחתה דמתני' דהכא:
מהו כף. דקתני:
מגיס. דקרינן ליה בעלמא וכלומר לאו כף דכלי שרת קאמר אלא כמו מגיס בעלמא וכדר' יוסה דקאמר הדא אמרה דכף דהכא כלי חול הוא דאם תאמר כלי קדש הוא וכי מצינו דבר שקדש בכלי קדש נפדה הא כיון שקדש בכלי קדש קדושת הגוף הוא ואין לו פדיון ואנן אשכחן דקטרת יש לה פדיון כדתנינן בפ"ד דשקלים מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על מעות האומנין וכו'. וגרסי' לכל הא דלקמן שם בהלכה ה':
דאיתפלגון. ואשכחן פלוגתא דפליגי אם צריך לפטם הקטרת בכלי קדש או לא:
קדש היא. ודריש שתהא הבאתה ופיטומה בכלי קדש וריב"ל דרש קדש היא שתהא באה מתרומת הלשכה משל צבור והיינו משל קדש ולא משל נדבת יחיד:
אתיא דר' יוסי ב"ח כשמואל. דלקמן דקאמר מכתשת שמפטמין בה הקטרת היתה כלי שרת לקדש ודריב"ל דקחמר כשירה אם פיטמה בכלי חולין כדר' יוחנן דלקמן:
דתנינן. בפ"ד דשקלים המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות צבור ינתנו לאומנין בשכרן ומפרש ר' יוחנן מה הן דברים הראויין:
קטרת. שראוין הן לקרבנות צבור ומדנותנין אותן לאומנין בשכרן ש"מ יש לה פדיון וא"כ לא קידשה בכלי שרת קדש וכדריב"ל:
א"ר הושעיה. דמהכא אין ראיה דתיפתר אומנין דקתני באומן של בית אבטינס שהן היו מפטמין את הקטרת שהיה נוטל קטרת בשכרו ומוסרה לצבור ונשארה בקדושתה כמות שהיא:
ודר' יוסי ב"ח כשמואל וכו'. כדפרישית:
אמרה. להא דר' חונה קומי ר' יוסה והקשה וכי מצינו דבר שקדש בכלי נפדה וכדפרכינן לעיל:
ולאו שמואל הוא. וכי לא אליבא דשמואל אמרינן להא ואשכחן דאמר שמואל הוא שהקילו במותר מן קרבנות צבור. משום דלב ב"ד מתנה על כך אם הוצרכו הוצרכו ומה שלא הוצרך נפדה היא. וכדאשכחן דאיתפלגון בתמידין שהותירו דסבר שמואל נפדין תמימים ור' יוחנן ס"ל דדינן כפסולי המוקדשין שצריכין לרעייה עד שיפול בהן מום:
הותירו שעירים. של יה"כ וכן שעירי ע"ז כגון שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונמצאו הראשונים לדעתיה דשמואל אם עולה כמו התמידין שכולה לגבוה נפדית לכ"ש שעירין שהן לחטאת אבל לדעתיה דרבי יוחנן ירעו עד שיסתאבו כדין שאר פסולי המוקדשין:
מקיצים בה את המזבח. כשאין נדרים ונדבות מקיצין באלו המותרות של שעירים שלא יהא המזבח בטל:
וקשיא. על זה וכי יש חטאת קריבה עולה והלא לחטאת הופרשו וקיץ המזבח עולה היא:
שנייא היא. בקרבנות הצבור שאינן נקבעין אלא בשחיטה ושחיטת הסכין מושך אותן למה שהן ראויין:
ר' חנניה בן תרדיון. אמר היינו טעמא לפי שתנאי ב"ד היא על המותרות מקרבנות הצבור שיקרבו עולות לקיץ המזבח:
מלא קומצו וכו'. ברייתא היא בת"כ פ' ויקרא כתיב במנחה וקמץ משם מלא קומצו יכול מלא קומצו מבורץ שיהא מבצבץ מכל צד ויוצא:
ת"ל בקומצו. בפ' צו כתיב והרים ממנו בקומצו דמשמע שלא יותיר מקומצו:
אי בקומצו. אי דדייקת בקומצו יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו בלבד דכל כמה דקמיץ פחות טפי עדיף ת"ל וכו':
במחבת ובמרחשת. שהן מיני טיגון ונאפות תחלה וחוזר ופותתן וקומץ ובירוציהן יותר מקמיצת מנחת הסולת צריך שיהא מוחק באצבעותיו בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה:
תמן את אומר וכו'. כלומר הניחא בקמיצת מנחה דאתה דורש מלא קומצו ובקומצו שלא יותיר ולא יחסיר:
והכא את אמר מלא קומצו. כלומר והכא בחפינת קטרת דלא כתיב בחפניו אלא מלא חפניו בלבד וא"כ נימא דהוי כמאן דדרשת מלא קומצו דמנחה דלא שמעינן שלא יחסיר ושלא יותיר אלו לא כתיב עוד בקומצו והשתא מנלן בחפינת קטרת כן:
מה להלן וכו'. דכתיב כאן מלא קומצו וכתיב בחפינה מלא חפניו מה להלן קומץ החסר פסול אף הכא קומץ החסר פסול וכלומר דילפינן מלא מלא שלא יחסיר ושלא יותיר בחפינה כמו בקמיצת המנחה:
חפנים מהו שיעשה ככלי שרת לקדש. אם חפנים דינן ככלי שרת לקדש מה שנתון בתוכן ושוב אינו נפדה כדין מה שנתקדש בכלי שרת או לא:
אחר מהו וכו'. עוד מיבעיא לן אם יכול כהן אחר לחפון ליתן לתוך חפניו של המקטיר וכן מהו שיעשה מדה כמלא חפניו ויתן לחפניו וכן מספקא לן אם בכל חפנים משערין ולא בעינן חפניו של המקטיר בדוקא או אין משערין אלא בחפניו של המקטיר:
ר' יהושע בן לוי שאל וכו'. עוד מספקא לן כהאי דשאל ריב"ל בפ' דלעיל בהלכה ג' חפן ומת וכו'. והשתא פשיט ליה דכל אלו הבעיות בתרייתא בבעיא קמייתא תליין דאם תאמר חפנים עשו אותן ככלי שרת לקדש מה שנתון לתוכן א"כ חפנים הראשונים דוקא הן ואם חפן ומת אין אחר נכנס תחתיו בחפניו לפי שכבר קידשו בחפניו של הראשון ואם יכנס אחר בחפניו ילכו הראשונים לאיבוד שכבר קידשו בכלי שרת ואין להם פדיון וכן תפשוט שאין אחר חופן ונותן לתוך חפניו לפי שהחפנים של המקטיר הן שעשו אותן ככלי שרת ולא של אחר וכן תפשוט שעושין מדה לחפניו שאם חופן במדה ג"כ החפינה בכלי שרת היא ואין הפרש בין חופן בכלי שרת ובין בחפניו שהן ככלי שרת וכן תפשוט שאין משערין בכל חפנים אלא בחפניו של המקטיר דוקא שהן הוא שעשו אותן ככלי שרת אבל אין תימר חפנים לא עשו אותן ככלי שרת וכו' דהשתא חפנים שלו לאו דוקא הן א"כ הדא אמרה וכו' ואין עושין מדה לחפניו משום דהשתא מיהת מלא חפנים בעינן ולא של מדה שהרי לאו מטעמא שהן ככלי שרת דומין אלא גזירת הכתוב הוא שיהו מלא חפנים בחפינה וכן משערין החפינה בכל החפנים דלא קפיד אלא על מלא חפנים בלבד:
הילוך בזר. הולכת הדם בזר מהו שתהא כשר:
כשר. מפני שהיא עבודה שאפשר לבטלה ששוחט בצדה מזבח וזורק:
מתני' פליגא על ר' ינאי. דקאמר פסול ומשמע דאין לו תקנה והתנינן בריש פ"ג דזבחים קיבל את הדם בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו ולא מיפסל במה שנתן לשמאלו וכי שמאלו לאו כזר היא דהא שמאל אינו ראוי לעבודה ואפ"ה מהני ביה שיחזיר ימינו וקשיא לר' ינאי:
תיפתר שהיתה שמאלו כלפי לפנים. להמזבח קודם שנתן לתוכה ולאו הולכה מיקריא שלא נתקרב להמזבח לתוכה והלכך מהני ביה תקנה:
אמר ר' בא ואפי' תימר. שהיתה כלפי לחוץ נמי לא קשיא ושנייא היא הילוך בזר שההולכה היא כולה ע"י הפסול ושנייא היא כאן בנתינתו לשמאל שהיא מאליו כלומר בעצמו של כהן וכשמחזיר לימינו מהניא:
אמר ר' זעירה. בלאו הכי ל"ק שפשיטת יד לא עשו אותה כהילוך ברגליו ואין כאן הולכה בפיסול:
מתני' פליגא על ר' ינאי. דתנינן שם נשפך הדם מן הכלי שקיבל בו על הריצפה ואספו להכלי כשר והרי כשנשפך על הריצפה לא היה ראוי לזריקה וכדתנן שם לעיל בפ"ב נשפך הדם על הריצפה פסול ואפ"ה מהניא ביה תקנה וקשיא לר' ינאי:
תיפתר שהיה מתגלגל. הדם כלפי לפנים להמזבח ואין באסיפתו מהרצפה משום הולכה שהרי קרוב למזבח הוא:
אמר ר' בא וכו' אמר ר"י פשיטת יד לא עשו אותה כהילוך. כצ"ל וכדלעיל וכלומר מה שהוא פושט ידו לאספו מהרצפה לא עשו אותה כהילוך:
מתני' פליגא על ר' ינאי וכו'. דקתני ואת הכף בשמאלו והרי הולכה בשמאל כהולכה בזר היא:
שנייא היא. במתני' שאינו יכול לעשותו בענין אחר שהרי אם יתלה אותו להכף קטרת בזרוע ימינו אינו דרך כבוד כלפי מעלה להכנס כך:
ויחליף. ליטול את המחתה בשמאלו ואת הכף קטרת שהיא עיקר העבודה בימינו. ומשני סברין מימר שאם החליף פסול שכך היא סדר העבודה ביה"כ:
ויחתי. ואכתי יעשה כך שיחתה המחתה גחלים על הכף שיטול בימינו וכשיבא להקטיר יחתה אותה מימינו לשמאלו ויתן את המחתה במקומה ויצבור הקטרת ע"ג הגחלים:
אם החתי מימינו לשמאלו כשר. כלומר וכדתנן בסדר התמיד בפ"ה מי שזכה במחתה נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח ופינה את הגחלים הילך והילך וחתה וירד ועירן לתוך של זהב ומשמע שאפי' היתה אותה של זהב בשמאלו כשהחתה מימינו לשמאלו כשר וא"כ ואימור אף תמן ויחתי כלומר חוף כאן במתני' יעשה כן. ומשני תמן והיינו כאן במתני' אם החתי מימינו לשמאלו פסול וכן אם החליף להמחתה במקום הכף פסול ברם הכא בשאר סדר התמיד אם החתי מימינו לשמאלו כשר אלא אם החליף לחתות בתחלה בשמאלו הוא שפסול:
הכל מודין שאם הכניסן. להמחתה ולהכף אחת אחת בתחלה לאחת מהן וחוזר ומכניס את השניה שכיפר אלא שלכתחלה אין לעשות כן לפי שהוא עובר על הכנסה יתירה דהבאה אחת אמר רחמנא ולא שתי הבאות:
על איזה מהן. מהכנסות הוא עובר על הראשונה או על האחרונה:
חברייא אמרו על האחרונה. שהיא היא הכנסה יתירה:
א"ל ר' יוסי אומר לו היכנס ותימר הכין. בתמיה שהרי אם לא הכניס בתחלה את הכף או את המחתה אומרים לו היכנס עוד את שלא הבאת וא"כ היאך מתחייב הוא על הכנסה שניה אלא על הראשונה הוא מתחייב שלא הביא אלא אחת מהן ונכנס שלא כמצותו ונפקא מינה שאם לא הזיד אלא בשניה ושגג בראשונה אינו מתחייב כלום:
תמן תנינן. בפ"ב דשבועות נטמא בעזרה והשתחוה או ששהא כדי השתחויה או שבא לו בארוכה חייב:
על איזה מהן עובר. כלומר בכה"ג שנטמא בפנים ולא יצא לחוץ או שנכנס לפני ולפנים על איזה מהן מתחייב על הראשונה שנטמא בפנים הוא מביא קרבן או על האחרונה שלא יצא לחוץ או נכנס לפני ולפנים ונ"מ כגון שהזיד בכניסה לפני ולפנים או ביציאה לחוץ שאין חיוב קרבן על המזיד:
חברייא אמרי וכו' א"ל אומר לו צא ואת אמר הכין. בתמיה שהרי כשנטמא אומרים לו צא לחוץ וא"כ עיקר החיוב אחר שנטמא הוא ועל שלא יצא לחוץ והיינו על האחרונה. וגרסי' לכל הא שם בהלכה ג':
וביניהן אמה אמר ר' הילא זכר לדבר. זה שהרויח ובבית שני אמה בין פרוכת לפרוכת הוא כהאי דתנינן בפ"ד דמדות אמה טרקסין וכו' וכדמפרש לקמיה על שהיו מסופקין במקום הזה אם כמבפנים היא או כמבחוץ:
מהו אמה טרקסין. מה הלשון הזה של טרקסין. ומפרש ר' יונה מבוצרייא טריקסין כלומר על שם הספק נקרא כך כאדם החומר מה זה כמבפנים או כמבחוץ אם קדושת המקום הזה כלפנים שהיא בית קדש הקדשים או קדושתו כהיכל שהיא מבחוץ ממנו ואותו אמה היה כותל מפסיק בין הקדש ובין קדש הקדשים:
מן מה דכתיב. במלכים ויבן לו מבית לדביר לקדש הקדשים וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפני חלמא דמבית ולדביר הוא הכותל המפסיק והיא בכלל זהו קדש הקדשים והדביר היא בחשבון של לפני ולפנים שהרי ארבעים אמה שהיא ההיכל לפני לפי משמעות הכתוב הוא חוצה לו וא"כ הדא אמרה שהדביר והיא האמה טרקסין מבפנים הוא נחשב:
א"ל ר' מנת מן מה דכתיב. בד"ה ויעש את בית קדש הקדשים ארכו על פני רוחב הבית אמות עשרים ורחבי אמות עשרים ושם לא הוזכר דביר אלמא דבית קדש הקדשים עשרים אמה מלבד הדביר וא"כ הוי אומר שהדביר מבחוץ היא ואכתי מספקא לן דחד קרא משמע הכי יחד קרא משמע הכי. וגרסינן להא לעיל בכלאים פ"ח בהלכה ה':
מ"ט דרבנן. דס"ל שתי פרכות הוו והא והבדילה הפרוכת כתיב דמשמע אחת:
והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. כתיב ומכיון דמסתפקא לן אם מקום האמה הזה כלפנים או כלחוץ וכדאמרן לא סגי בפרוכת אחת וע"כ עשו שתי הפרוכת להפסיק בין הקדש ובין קדש הקדשים:
מה עביד לה ר' יוסי. להא דכתיב בין הקדש וגו' וא"כ לא סגי אלא בשתי פרוכת:
בין קדש קדשים שלמעלן וכו'. כלומר ר' יוסי דריש דהא דכתיב והבדילה בין הקדש וגו' ללמד שתהא הפרוכת ארוכה ושיהא ניכר ההבדל מלמעלן בין הקדש ובין קדשי הקדשים כשם שמבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים מלמטן ולהכי הוא דאתא ולא ללמד שיהא המקום הספק בכלל ההפסק בין ב' הפרוכת:
ולית לרבנן כן. וכי לית להו שיהא ניכר ההבדל מלמעלה ג"כ כמו מלמטה:
אית לון. שבודאי היה שם היכר גם מלמעלה כהאי דתנינן בפ"ג דמדות וראשי פספסין מבדילין בעלייה מלמעלה לבין קדש ולבין קדש הקדשים:
הלכה ב
החיצונה פרופה מן הדרום. רבנן קאמרי לה דפליגי עליה דר' יוסי וס"ל דהאי קרא והבדילה וגו' במשכן הוא דנאמר וכך היה במקדש ראשון ובבית שני היו שתי פרכות כדלעיל:
פרופה. ראשה כפולה לצד החיצון ונאחזת בקרסי זהב להיות פתוחה מן הדרום ועומדת:
ומהלך ביניהן. נכנס בפריפת הדרום ומהלך ביניהן עד שמגיע לפריפת הצפון:
הגיע לצפון. משנכנס לתוך חלל בית קדשי הקדשים הופך פניו לדרום לילך עד בין הבדים שהוא באמצע החלל שהבדים היו ארוכים עד הפרכות ראשו אחד למערב והשני למזרח אחד בראש הארון לצפון ואחד בראשו לדרום:
הולך לשמאלו עם הפרוכת. לפי שהמהלך מצפון לדרום שמאלו למזרח והפרכות במזרח נמצא שמאלו עם הפרוכת:
עד שמגיע לארון. ובבית שני שלא היה שם ארון עד שהוא מגיע למקום הארון:
דרך כניסתו. שלא היה מסיב את פניו לצאת אלא יוצא דרך אחוריו ופניו לארון:
מתפלל תפלה קצרה. בהיכל וזו היא יה"ר מלפניך ה' אלהי שאם שנה זו שחונה כלומר חמה שתהא גשומה ולא יעדי עבד שולטן מבית יהודה ולא יהיו עמך ישראל צריכים פרנסה זה מזה ולא מעם אחר ולא תיכנס לפניך תפלת עוברי דרכים מפני שהן מתפללין שלא ירדו גשמים ולא היה מאריך בתפלתו יותר שלא להבעית את ישראל שיאמרו אירע לו דבר בפנים:
תני וכו'. בתוספתא פ"ב איתא להאי מילתא וגרים התם כאית תניי תני דהכא:
מן המנורה ולדרום היה נכנס. כשנכנס להיכל היה מהלך בין המנורה לבין דרומו של הכותל שהמנורה היתה נתון בדרום ההיכל והשלחן בצפון ומזבח הזהב היה ממוצע בין המנורה ובין השלחן ומשוך קימעא כלפי חוץ:
מן השלחן ולצפון היה נכנס. דקסבר פיתחא בצפון קאי:
אית תניי תני וכו'. הכי גריס בתוספתא שהיה נכנס ומהלך בהיכל עד שנמצא עומד בין המזבח הזהב ולמנורה ומהלך ביניהן עד שהוא מגיע לצפון:
דוחק היה באצילי ידיו. כשמהלך בין שתי הפרכות דוחק הוא אותן באצילי ידיו להרחיבן כדי שלא יגעו בגחלים שבמחתה וישרפו הפרכות:
חוזר היה לאחוריו. למן הצד כדי שלא יהא נראה כמפסיע בין הבדים ועייל להדיא:
כיצד הוא עושה. בקטרת כשמגיע לארון:
מניח את הכף בארץ וזורקה. להקטרת באויר וקולטה במחתה:
בודדה ברגלו. דוחק להמחתה ברגליו שתהא קולטת הקטרת שבאויר:
אמר ר' יוחנן. לא כך ולא כך אלא מערה הקטרת מתוך הכף על המחתה והיא מתמרת העשן ועולה ואח"כ היא פוסה ויורדת שמתפשט העשן עד למטה ונתמלא הבית כולו:
כר' יוסי. שפיר אתיא שיצא ובא לו דרך כניסתו דאיהו ס"ל בין השלחן ולצפון היה מהלך בהיכל ומשום דלדידיה לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד והיא היתה פרופה מן הצפון ושם הוא הפתח שנכנס לפני ולפנים וכשיוצא חוזר לאחוריו מיד דרך כניסתו בצפון:
ברם כר"מ. דאמר בין המנורה ולדרום היה נכנס להיכל דלדידיה שתי פרכות היה והחיצונה פרופה בדרום ומהלך ביניהן עד שהוא מגיע לצפון ששם היה הפתח ליכנס לפני ולפנים לכ"ע וא"כ אפי' בעי לחזור לאחוריו וליצא דרך כניסתו לא יוכל שהיה צריך לילך לאחוריו כל אותו מהלך שבין שתי הפרכות עד שיגיע לפריפת החיצונה שבדרום ולחזור לההיכל ונמצא בשעה שהוא מהלך נותן הוא אחוריו לקדש:
כתיב ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלם. ומה אנן קיימין לפירוש הפסוק הזה אם על ביאתו מירושלים להבמה היא נאמר א"כ יאמר ויבא מירושלם לבמה ואם על ביאתו מהבמה לירושלים הוא נאמר א"כ יאמר ויבא מהבמה לירושלם אלא כדר' שמואל בר אבודמא שבא ללמד לבמה היה בא וכו' כלומר כשיצא מן הבמה לירושלים היה כמו שהוא בא להבמה שחזר לאחוריו דרך כניסתו שלא ליתן אחוריו לקדש:
למקום של תורה. שלא תהא לנו ביטול התורה מחמת הגלות:
בחסרון של מצות. כלומר שנדאג תמיד אפשר שחסרנו לעשות איזה מצוה מן המצות:
גשומה ושחונה. אם שחונה תהא גשומה בעתה:
ועל אנשי השרון. שדרים בין ההרים ובעומק:
שלא יעשו בתיהם קבריהם. מחמת רוב הגשמים ושלא יהו טובעים בתיהן:
אפי' אותן וכו'. והיאך נדמה לו דמות אדם:
א"ל מאן אמר לי וכו'. אפשר כבוד הקב"ה בעצמו נראה לו:
הלכה ג
מתני' משניטל הארון וכו' ושתיה היתה נקראת. שתיה לשון יסוד על שם שממנה נשתת העולם ובה יסד הקב"ה את עולמו:
גמ' לאורו של ארון. שהיה מאיר בכל בית קדשי הקדשים:
היה מגשש. ממשמש כמו באישון ואפלה:
תני ר"ח. כן ולמה נקרא אבן שתיה וכו' כדיליף מדכתיב מציון מכלל יופי ממנו מוכלל יופיו של עולם:
ואומר לכן כה אמר אדני ה' הנני יסד בציון אבן אבן בוחן פנת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש. פנת יקרת מוסד על שם שממנה יוסד והושתת העולם:
הלכה ד
מתני' נטל את הדם. הפר ממי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבעזרה כדאמרי' בפ' דלעיל:
נכנס למקום שנכנס. בבית קדש הקדשים:
ועמד למקום שעמד. בבין הבדים:
והזה ממנו אחת למעלן ושבע מלמטן. כדיליף בגמרא דגבי פר כתיב והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים וגבי שעיר כתיב והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת הרי בפר מפורש שאותן שלפני הכפורת היינו למטה שבע ובשעיר מפורש דאותה שעל הכפורת אחת היא דכתיב והזה אותו דמשמע חדא וכתיב בשעיר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר מה תלמוד לומר כאשר עשה ללמד שיהו כל עשיותיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע וכשם שלמעלה בשעיר אחת כך למעלה בפר אחת:
ולא היה מתכוין להזות לא למעלן. שתהא אחת למעלה בחודה של כפורת העליון ולא שיהו השבע למטה בעוביו שהרי לא היו צריכים להיות נוגעים על הכפורת אלא על הארץ נופלים:
אלא כמצליף. מפרש בגמרא כמטוורד כזו שהוא מטווה ויורד או כמנגדנא כמלקה הזה שמתחיל בין הכתפים ויורד למטה כך היה מתכוין שיהיו ח' הזאות הללו בארץ כשורה זו תחת זו:
וכך היה מונה אחת אחת ואחת וכו'. מפרש בגמרא כדי שלא יטעה שאם לא ימנה הזאה הראשונה שהיא למעלה לעצמה עם כל השבע שלמטה פעמים שיטעה וימנה בהזאה ראשונה של השבע שלמטה שתים ואין לומר שימנה לצרף הזאה של מעלה עם השבע שלמטה וימנה עד שמונה מפני שמצוה להפסיק מתנות שלמטה מתוך שבעה ולא מתוך שמונה:
הביאו לו את השעיר. שיוצא מן ההיכל לבין האולם ולמזבח ומביאין לו השעיר ושוחטו במקום ששחט את פרו:
ר' יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד. טעמיה דחייש לאחלופי ונכתוב עלייהו הי דפר והי דשעיר נמי לא דזמנין דלאו אדעתיה לעיוני בכתבא:
נטל דם הפר וכו'. מסקנא דמילתיה דר' יהודה היא דס"ל לא היה שם אלא כן אחד והיה צריך ליטול דם הפר תחלה כדי להניח דם השעיר על הכן שהיה עליו דם הפר ואין הלכה כר' יהודה:
והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ. זהו בהיכל דכתיב וכן יעשה לאהל מועד דכשם שהוא מזה כל ההזאות בלפני ולפנים כך הוא מזה באהל מועד:
עירה דם הפר לתוך דם השעיר. דכתיב במתנות המזבח ולקח מדם הפר ומדם השעיר משמע משניהן יחד:
ונתן את המלא לתוך הריקן. חוזר ומערה מזרק המלא לתוך הריקן כדי שיתערבו הדמים יפה יפה:
גמ' מהו כמצליף וכו'. כדפרישית במתני':
כדי שלא יטעה א"ר זעירא וכו'. כדפרישית במתני' ולפיכך אינו מונה עד שמונה:
והא קתני שבע ואחת. כלומר לדידך דקאמרת שמצוה שיגמור הזיותיו מתוך שבע א"כ לא היה צריך כלל להזכיר הזאה ראשונה עמהן ובמתני' קתני שמזכיר גם את האחת:
א"ר בון. דזה נלמד מן הכתוב היא דכתיב ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים והאי יזה מיותר הוא דהא כתיב והזה באצבעו אלא ללמד שצריך שתהא הזאה ראשונה שהיא אחת שלמעלה נמנית עם כל הזאות שבע שלמטה:
כתיב והזה וכו'. במתן דמים דשעיר כתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת יכול על גגה וחודה דהכפרת תלמוד לומר לפני אי לפני יכול על מצחה כלומר על פני רחבה ת"ל על ולפני כלומר דתרוייהו צריכי ללמד שלא יזה לא על תודה ולא ע"פ רחבה אלא כנגדה:
צריך שיהא נוגע. הזאה בהכפרת:
טעמא דר' שמואל דא"צ שיהא נוגע דכתיב בשעיר והזה אותו וגו' וכתיב לעיל בפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים מה להלן על מצחה כלומר כנגד מצחה וא"צ שיהא נוגע דהא קדמה כתיב משמע דבמקצת צריך שיהא קדמה וכלומר שיטה בההזאה קדמה ולא יגע בהכפרת שהיא במערב אף כפרת שנאמר בשעיר כנגד מצחה ולא על גגה וכו':
מיסבור סבור ר' [בון בר] חייה (בון) הזיית שעיר מעלה וכו' ואינה כן אלא הזיות שעיר שלמטן למידות מהזיות פר שלמטן. כצ"ל וכדמייתי הברייתא דת"כ פ' אחרי מות דלקמיה דדריש והזה אותו דשעיר על אחת דלמעלה ולפני הכפרת והיינו למטה בשעיר אינו יודע כמה שאינו מפורש למטה אלא בפר הרי אני דן וכו' כמבואר ונמצא דלמטה בשעיר הוא דנלמד מלמטה דפר ולמעלה דפר הוא דנלמד מלמעלה דשעיר:
הקדש. וכפר על הקדש כתיב ודריש צריך לכוין בהזיותיו כנגד הקדש:
גמ' אמר ר' נחמיה וכו'. ברייתא היא בת"כ פרשת אחרי מות:
ויצא אל המזבח אשר לפני ה' מה ת"ל. אשר לפני ה':
לפי שמצינו בפר הבא על כל המצות שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה. כדדריש לעיל בפ' ויקרא גבי פר כהן המשיח דכתיב ביה והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרוכת הקדש יכול שהוא עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרוכת ת"ל שם ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני ה' מזבח לפני ה' ואין הכהן לפני ה' אלא עומד חוץ להמזבח ומזה על הפרוכת:
יכול אף זה. של יה"כ כן ת"ל אשר לפני ה' היכן היה הכהן עומד לפנים מן המזבח שהיא בין הפרוכת ובין המזבח ומזה:
או אינו מדבר. כאן אלא על מזבח החיצון לפי שבפר הבא על כל המצות מפורש שם על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני ה' אשר באהל מועד. אבל כאן כתיב ויצא אל המזבח ולא מפורש איזה מזבח:
ת"ל אשר לפני ה' הא אינו מדבר אלא במזבח הפנימי. שהוא כולו לפני ה' באהל מועד:
הכל מודין. לעיל בהלכה שלפניה דפליגי אם צריך שיהא נוגע הדם בכפורת או לא מודין הן בפר משיח ופר העדה שכתוב בהם לפני ה' את פני הפרוכת שאינו צריך שיהא נוגע הדם בפרוכת ומה פליגין לעיל בפר ושעיר של יה"כ ואית תני וכו':
אמרתי וכו'. ובתוספתא סוף פ"ב גריס ואמרו לו אלו מדמים של יוה"כ:
הדא אמרה צריך שיהא נוגע. א"כ ש"מ שצריך היה שיהא נוגע. וקאמר דלא היא דאפילו תימר א"צ שיהא נוגע אלא שאם נגע נגע ואירע כך לפעמים ולפיכך ראה שהיה עליה טיפי דמים:
נתן מכלי קדש לתוך כלי חול פסול. כלומר בהא פשיטא לן שאם נתן הדם מכלי קדש לכלי חול שפסול הוא כל זמן שלא יחזיר לכלי חדש כדתנן בפ"ג דזבחים קיבל בכלי קדש ונתן בכלי חול יחזיר לכלי קדש ומשמע הא מכלי קדש לתוך כלי קדש אחר לא פסל א"נ לשון שאלה היא מי נימא הא לתוך כלי קדש אחר לא פסל או דילמא צריך שיחזיר להכלי קדש שקיבל בו ולזרוק ממנו:
מתני' אמרה כן. דלא פסל דקתני לעיל עירה דם הפר לתוך דם השעיר וזהו מכלי קדש לכלי קדש אחר:
ופריך מה את שמע מינה מהכא. הרי אין כאן אלא עירוב הדמים זה בזה. ולעולם אם עירה הדם מכלי קדש שקיבל לתוך כלי קדש אחר ריקן אפשר שפסל:
אמר ר' מנא וכו'. כלומר דר' מנא מסיק הקושיא וכי נימר כאן שמערה מדם הפר שהוא מלא לתוך דם השעיר שהוא ריקם בתמיה והלא דם לתוך דם הוא מערה ולא לכלי אחר ריקם:
א"ר יוסי בר' בון עירה דם הפר לתוך דם השעיר מלא. כלומר דר' יוסי בר' בון מתרץ להא דר' חניי דאכתי האי מילתא ש"מ ממתני' דודאי מה דקתני עירה דם הפר לתוך דם השעיר היינו לתוך דם השעיר מלא ובהא מודינא לך אלא מכאן והילך חוזר ובוללו לתוך כלי אחר כדי שיבללו ויתערבו כל צרכן וא"כ ש"מ שיכול להערות מכלי קדש שקיבל לתוך כלי קדש אחר:
מנין שהוא זקוק להערות. ולערב דם הפר עם דם השעיר:
ת"ל ונתן. ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב:
יכול. לא יהא מערבן אלא דה"ק שיתן מזה בפ"ע ומזה בפ"ע:
ת"ל. גבי ועשית מזבח מקטר קטרת בפ' תצוה וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה א"כ אחת בשנה היא דמכפר ולא שיתן עליו מזה ומזה בפ"ע דא"כ הוי שתים בשנה:
או נימר. דלא קפיד קרא אלא מדם הפר לא יהא אלא אחת בשנה אבל יכול לחזור וליתן עליו מדם שעיר:
תני ר' ישמעאל. דהדר כתיב מדם חטאת הכפורים אחת בשנה וגו' ללמד על כל חטאת הכפורים שיהא דוקא אחת בשנה בין מהפר ובין מהשעיר ולפיכך זקוק להערות וליתן מדם שניהם אחת בשנה:
הכל [מודים] בשבע הזאות שלמטן. על המזבח לאחר שנותן על הקרנות מזה הוא על טהרו של המזבח שבע כדכתיב והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וגו' וכדתנן לקמן הזה על טהרו וכו' ובקרנות פליגי תנאי בברייתא דאיכא מ"ד דס"ל דאין מערבין לקרנות אלא נותן מזה בפני עצמו ומזה בפ"ע ומיהת הכל מודים באלו שבע שלמטה על טהרו שזקוק הוא להערות ולערבן וליתן משניהם ולא מכל אחד בפ"ע דכתיב שבע פעמים ולא ארבע עשרה:
קיבל מדם הפר בשלשה כוסות. וכן מדם השעיר בשלשה כוסות אחרים אחד מזה ליתן ממנו על הבדים וכו' וכן ליתן מאחד מזה על הבדים וכו' איזה מן הכוסות הוא זקוק להערות זה עם זה שיתן מהן על המזבח:
ויש אדם מחשב חצי כפרה. בתמיה לדידך שקיבל כל א' וא' מהן בשלשה כוסות בפני עצמן וא"כ בתחלה לא חישב אלא על חצי כפרה בכפרת המזבח שהרי קיבל כל א' וא' בפני עצמו והא כבר שמעינן דאין כפרת המזבח אלא משניהן יחד ובכה"ג דאמרת הקבלה שלא כהוגן היתה:
אלא כיני קיבל מדם הפר בשלשה כוסות ומדם השעיר בשלשה כוסות וכו'. כלומר לא תימא שקיבל מכל אחד ואחד בכוס בפ"ע ובשלשה לשלשה העבודות אלא כך שקיבל מדם הפר בשלשה כוסות ובאותן שלשה כוסות בעצמן קיבל ג"כ מדם השעיר וחישב מאחד מהן על הבדים שיזה בשביל דם הפר ואח"כ יזה בשביל דם השעיר וכן מכוס השני על הפרוכת וכן על מזבח הזהב ונמצא כל הכוסות כולן עומדות איזה מהן הוא זקוק להערות וכלומר למאי דאמרי' לעיל שאחר שנותן דם הפר לתוך דם השעיר חוזר ובוללן לתוך כלי אחר כדי שיתערבו יפה יפה וכאן שיש שלשה כוסות מדם שניהן מספקא לן אם לאחר שנתן מהן המתנות על הבדים ועל הפרוכת זקוק הוא להערות מכל א' וא' ולערבן יפה בכלי אחר דעל כל כוס וכוס אמרי' שמא זה הוא שחישב עליו שיזה מהן על מזבח הזהב או דילמא אינו זקוק להערות אלא כוס אחד מהן ואיזה שירצה שלאחר שנתן מהן על הבדים ועל הפרכת נוטל כוס א' ומערה לתוך כלי אחר ונותן על מזבח הזהב או אותו כוס שניתן ממנו אותן המתנות אותו מערה לתוך כלי אחר ונותן על מזבח הזהב:
תפלוגתא. האי מילתא תליא בתפלוגתא דר"ז ודר' הילא במאי דפליגי בשעירים שאם הגריל על שלשה זוגות שעירים וליתן מהשעיר אשר לה' מאחד מהן על הבדים ומאחד מהן וכו' ונמצא שיש כאן שלשה שעירים שנפל עליהן הגורל לעזאזל ואיזה מהן משתלח:
ר"ז אמר לכפר עליו. כתיב יעמד חי לפני ה' לכפר עליו את שהוא מכפר בו המתנות חבירו של זה הזוג הוא שמשתלח וכלומר אפי' אינו מכפר בו כל המתנות אלא אחת מהן בלבד כגון על בין הבדים או על הפרוכת או על מזבח הזהב יכול הוא להשתלח לחבירו של זה הזוג שכיפר בו כפרה אחת ואת שאינו מכפר מהזוג כלל כגון שכיפר כל הכפרות בהאחרים אין חבירו שלו משתלח:
ר' הילא אמר וכו'. איך הדבר תלוי אלא בזה שהוא גומר בו כל הכפרה שנתן ממנו על המזבח הזהב שהוא גמר כל המתנות וחבירו של זה הוא שמשתלח ואת שאינו גומר בו וכו' ואפי' כיפר ממנו איזה כפרה כגון על הבדים ועל הפרוכת אין חבירו משתלח:
על דעתיה דר"ז. אשכחן ששלשתן משתלחין אם כיפר אחת משלשה המתנות בכל אחד ואחד על הבדים מאחד מהן ועל הפרוכת מאחד מהן ועל מזבח הזהב מאחד מהן כל השלשה של אלו הזוגות משתלחין הן ולר' הילא אינו משתלח אלא האחרון בלבד אותו שכיפר מחבירו המתנות שעל מזבח הזהב שהיא גמר הכפרה:
והכא וכו'. והשתא הכא נמי פליגי בכוסות לר"ז שלשתן הוא זקוק להערות ולערבן למתן שבע על טהרו של מזבח הזהב שהרי כולן ראוין וניתן מהן לכפרה אחת מן המתנות הקודמים ולר' הילא אינו זקוק להערות אלא אותו שהזה ממנו על הקרנות של מזבח הזהב שהיא גמר הכפרה מן המתנות:
קיבל דם הפר וכו' איזה מהן ישפך על היסוד. איזו מהן נקרא שיריים שהן נשפכין על היסוד המזבח וקאמר דתליא בתפלוגתא דפליגי רבי ור"א בר"ש בתוספתא דזבחים סוף פ"ח:
חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות. וחטאת טעונה ארבע מתנות על ארבע קרנות:
ונתן מזה אחד וכו'. כלומר מכל כוס וכוס נתן מתנה אחת על קרן אחת ובתוספתא גריס בהדיא אם נתן מכילן על ארבע קרנות:
מנין שכולן נשפכין על היסוד ת"ל ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח. כצ"ל. בחטאת יחיד כתיב ואת כל דמה ולעיל בחטאת נשיא כתיב ואת דמו ישפך וגו':
יכול אפי' לא נתן אלא מאחד מהן מתן ארבע יהו כולן נשפכין ליסוד ת"ל ואת דמו ישפך. כצ"ל ונתחלף בספרי הדפוס בטעות: