אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי יומא· רבי משה מרגלית

פרק ג · הלכה ד

הלכה ג

מתני' פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. ולמה של בוץ כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. ולפי שהוא רגיל לשמש בשאר ימות השנה בבגדי זהב:

פשט. בגדי חול וירד וטבל וטבילה ראשונה זו לא היה צריך קידוש ידיו ורגליו לפי שקידוש לפשיטה וקידוש ללבישה לבגדי קדש היו וקידוש בתרא כשפושט בגדי קדש למלאות חשבון עשרה קדושין:

ונסתפג. נתקנח:

הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו. מן הקיתון של זהב כדתנן בפרק דלקמן:

הביאו לו את התמיד קרצו. מלשון קרץ מצפון בא בא כלו' ששחטו בהכשר שחיטה בלבד והיא ברוב שני סימנין:

ומירק. וגמר כהן אחר השחיטה:

על ידו. בשבילו לפי שאין קבלת הדם היום כשירה אלא בכ"ג והיה צריך למהר ולקבל הדם וזרקו:

נכנס להקטיר את הקטרת. של שחר ולהטיב וכו'. ככל סדר התמיד שבכל יום:

עד שישחוט בו וכו'. אקרצו דמתני' קאי:

מתני' אמרה כן. דלשון קרצו כך הוא כדאת אמר קרץ וגו':

חד אמר נכוסה. מלשון שחיטה ואחרינא אמר נסוחה ומלשון נסוח ממקומו ונגלה:

מגליינא. כלומר נעקר ונגלה ממקומו וכמענה אליהוא מחומר קרצתי נבראתי ונגליתי א"נ נסוחה מגליינא מלשון נתוח וחתוך במגל הוא וכן קרץ מצפון החותך בא וזה ג"כ מענה אליהוא מחומר נקרצתי נחתכתי ובלשון המשנה מקרצות נושכות זו בזו ואין בין הני לישני אלא פי' המלה:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה