פני משה על תלמוד ירושלמי יומא· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה א
מתני' אמר להן הממונה. שהיה בבית אב:
צאו וראו. על מקום גבוה שהיה שם אם הגיע זמן השחיטה שהיא פסולה בלילה שנאמר ביום זבחכם:
הרואה אומר ברקאי. האיר והבריק השחר:
האיר פני כל המזרח. הוא יותר משהבריק השחר וזהו זמן הכשר לשחיטה:
עד שבחברון. העומדין למטה שואלין אותו אם הגיע האור עד שבחברון והוא משיב ואומר הן וכדי להזכיר זכות אבות שבחברון הכי קאמר בגמרא:
גמ' מהו בורקי. מלשון ברקת הוא:
תמן. בבבל אמרין שכך הוא אומר ברוק בורקה שהבריק והאיר מה שמאיר וכדמסיים אנהר מנהרא:
ועד אחד נאמן. בתמיה:
ומשני שנייא היא הכא. וכי הדבר היא שאין את יכול לעמוד עליו בתמיה ובמילתא דעבידא לגלויי מהימן:
וחש לומר וכו'. ואכתי ניחוש לומר שמא עד שהוא נכנס ויוצא מנהיר הוא ובשעה שאמר עדיין לא הגיע הזמן ומשני חכימא היא מילתא ניכר הדבר אם בשעה שאמר ברקאי כבר היה הזמן או לא:
אמר עד אחד וכו'. למילתיה הוא מסיק דבכה"ג עד אחד נאמן שהרי אם אמר עד א' נולד איש פלוני בשבת מלין אותו בשבת על פיו וכן האומר שכבר חשכה מוצאי שבת מטלטלין (על ידי) אותו על פיו משום דמילתא דעבידא לגלויי היא. א"נ כשאחד אמר כשנולד זה שכבר חשכה מוצאי שבת מותר לטלטל אותו על פיו ומפני שאם לא נודע שכלו לו חדשיו אין מטלטלין אותו בשבת שמא נפל הוא וסומכין על אחד שאמר שכבר חשכה מוצאי שבת:
ר' אמי מטלטל על פומיה דמלויתה. כך היא ברפ"ב דר"ה. כלומר שהיה מתיר לטלטל אותו בשבת על פומה של האשה שאמרה שנתמלא וכלו לו חדשיו. א"נ על פומה דמלוידתה גרסי' על פי המילדת שאומרת כן:
מטלטל על איבריתיה דזהרא. היה מתיר לטלטל אותו על שנראה שאבריו הן נצהרין ונכרין וסמך על זה לענין טלטול שאינו נפל:
ר' אימי מל ע"פ נשים דאמרן שמשא הוות על סוסיתא. כך הוא בר"ה וכצ"ל. סוסיתא שם מקום היא והיה ר' אימי סומך למול בשבת על פי נשים שאמרו כשנולד זה עדיין היה נראה השמש על העיר ועדיין יום שבת היה:
ולמה וכו'. מפני שבא להזכיר. זכות אבות שבחברון: