אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי יומא· רבי משה מרגלית

פרק ב · הלכה ב

הלכה א

מתני' הפייס השני מי שוחט. אע"ג דשחיטה לא בעי כהונה מ"מ הואיל ותחלת עבודת קרבן התמיד היא תיקנו בהפייס כי היכי דלא ליתי לאנצויי משום דחביבא עלייהו:

מי זורק וכו'. כל אלו העבודות דקחשיב להו והן בשלשה עשר כהנים כדקתני בסיפא כולן נמשכין הן אחר מי שזכה בפייס זה ומי שיצא בפייס הוא השוחט תמיד של שחר. והשני שהוא עומד בצידו הוא מקבל את דם התמיד והוא זורקו. והשלישי סמוך להשני מדשן מזבח הפנימי שהוא מזבח הקטרת. והרביעי שבצדו מדשן את המנורה ומטיב את הנרות. והחמישי הוא המתחיל להעלות אברי התמיד להכבש והוא מעלה הראש והרגל הימין לכבש. והששי מעלה שתי ידים. והשביעי מעלה העוקץ הוא הזנב. ורגל של שמאל. והשמיני מעלה החזה והגרה. והתשיעי מעלה שתי דפנות. והעשירי מעלה הקרביים. והאחד עשר מעלה סולת הנסכים. והשנים עשר מעלה החביתין של כ"ג שהיא קריבה בכל יום עם התמידין חצי עשרון בבקר והחצי בערב שנאמר מחציתה בבקר ומחציתה בערב. והשלשה עשר מעלה היין של נסכים:

ושלשה עשר כהנים זוכין בו. בהפייס הזה כדפרישית על סדר העבודה השנויים כאן:

אמר בן עזאי וכו' דרך הילוכו היה קרב. האברים שלו הראש והרגל. החזה והגרה. ושתי ידים. ושתי הדפנות. העוקץ והרגל. ות"ק סבר הטוב והיפה קרב תחלה כלומר גדולי האברים הן קודם כדקחשיב להו והלכה כתנא קמא:

מנין לדישון מזבח הפנימי. בכל יום דלא כתיב ביה בהדיא והרים את הדשן כדכתיב אצל מזבח החיצון:

והשליך אותה וגו'. גבי עולת העוף כתיב והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח אל מקום הדשן:

אינו צריך. לכתוב אל מקום הדשן:

אם לקבוע לו מקום שישליך. אותה אל מקום הדשן של מזבח החיצון כבר כתיב ביה אצל המזבח ואם עדיין אינו מפורש היכן אצל המזבח וללמדך בא שינתן במזרחו של כבש הרי כבר כתיב קדמה ואל מקום הדשן למה לי אלא מכאן לדישון מזבח הפנימי וללמד שינתן ג"כ אל מקום הדשן של מזבח החיצון:

אף הוא דרש וכו'. כלומר ומעתה דרש נמי ר' אלעזר לתרומת הדשן של מזבח החיצון דלא כתיב ביה קדמה ויליף בג"ש כתיב ביה ושמו אצל המזבח וכתיב כאן בעולת העוף אצל המזבח קדמה מה כאן מזרחו של כבש אף כאן מזרחו של כבש:

מנין שהוא אסור בהנייה. דישון מזבח הפנימי:

אל מקום טהור. כתיב אצל הוצאת הדישון של מזבח חיצון והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור ודישון מזבח הפנימי ג"כ צריך ליתן שם כדיליף לעיל ודרש אל מקום טהור שיהא מקומו טהור כלומר שלא יהנה וישתמשו שם שלא יטמאו המקום אלמא אסור בהנאה:

לא אמר כן. דנילף לפנימי ממקום טהור הכתוב אצל דישון מזבח החיצון וכן לא יליף לעיקר דישון מזבח הפנימי מכאן אלא כדלקמן דדישון מזבח החיצון שאסור בהנאה יליף מאל מקום הדשן הכתוב אצל עולת העוף דלכ"ע מקום הדשן על דישון מזבח החיצון נאמר ודריש אל מקום שיהא מקומו לעולם שלא יטלו אותו משם לאיזה דבר ולהנות בו:

מנין לדישון מזבח הפנימי. הואיל דלא דרשת אל מקום הדשן אלא על מקום דישון מזבח החיצון בלבד א"כ מנין שצריך לדשנו למזבח הפנימי:

והזה עליו והקטיר. כלומר דרשינן עליו עליו לג"ש כתיב ביה בפ' אחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וגו' והזה עליו שבע פעמים וכתיב בפ' תצוה במזבח הפנימי והקטיר עליו אהרן קטרת וגו' מה הזיה בגופו של המזבח כדדרשינן מדכתיב וטהרו וקדשו שהיה חותה הגחלים הילך והילך והזה על טיהרו של המזבח אף עליו דכתיב בהקטרה בגופו של המזבח ומכאן שהיה צריך לדשנו בכל יום כדי להקטיר על גופו:

מנין למזבח הפנימי שהוא אסור בהנייה. הדשן שלו ק"ו וכו' הפנימי שהוא יותר קדוש שאינו אלא להקטיר עליו קטרת בכל יום לכ"ש שיהא דשן שלו אסור בהנאה:

קטרת שכבת. שכבו הגחלים ונשאר מן הקטרת עליהן:

הוממה. כלומר נפסלה ולא יחזיר להקטיר ואפילו בקרטים החשובין שנשארו א"צ להחזירן:

שאין כתיב אכול אלא על מזבח החיצון. דכתיב אשר תאכל האש את העולה על המזבח ודרשינן עיכולי עולה אתה מחזיר אם פקעו אברי עולה מעל המזבח מחזירן שיאכלו על המזבח ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת:

פתילה. של מנורה שכבתה צריכה דישון:

מה מיד. כלומר מאי קאמר אם מיד ידשן אותה ולא ימתין עד שתיצן:

אמר מעתה. כלומר אמור זה מעצמך צריך שיהא מיצין הפתילה ולא ידשן אותה בעוד שהיא חמה ולא כלה האש שבה ומפני שזה הוא כמכבה בידים:

שמן. שנשאר בנר המנורה:

מהו שיהא צריך דישון. ולהוציאו ולא יתן שמן אחר עליו למלאות הנר:

מילתיה וכו'. כלומר ממילתיה דר' שמואל שמעינן שצריך דישון ולהוציא את השמן שנשאר וליתן שמן אחר בתחלה דשמעינן ליה דבעי על הא דתנינן בפ"ט דמנחות שהיו נותנין שמן למנורה מחצי לוג לכל נר ונר וכי באחד בתקופת טבת שהלילות ארוכים היה השיעור הזה וכן אחד בתקופת תמוז שהלילות קצרים היה כמו אותו השיעור בתמיה והשיב לו ר' יוסי אין מן הדא לית ש"מ כלום. כלומר אם לזה באת ל"ק כלום דכהדא דתמן תנינן בפרק חמישי דשקלים בן בבי על הפקיע שהיה מזייג את הפתילות לפי הצורך ובלילות ארוכים עשה אותן דקים ובלילות קצרות עשה אותן עבים וא"כ שיעור חצי לוג לנר לעולם שוה ושמעינן מיהת דלר' שמואל דהוה מיבעיא ליה הכי דשמן צריך דישון דאם לא כן מאי קשיא ליה אימא דבתקופת תמוז שנשאר הרבה מהשמן בהנר היו ממלאין אח"כ מעט שמן אחר ולהדליק בלילה שלאחריו וכן עד שיכלה השמן שבנר אלא לאו דשמן הנשאר צריך דישון להוציאו והיינו דקא מיבעיא ליה דאם כן נפסד השמן בחנם בלילות הקצרות:

הכא את אמר מיטב ואחר כך מקטיר. במסכת תמיד קתני ברישא הטבת נרות ואחר כך קטרת וכדקחשיב שם מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ומי שזכה בדישון המנורה והדר קתני מי שזכה בקטרת אלמא קטרת אחר הטבת נרות והכא במסכת יומא את אמר איפכא מקטיר ואחר כך מיטב כדתנן בפרק קמא כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות ואיידי דאיירי לעיל בההיא דמסכת תמיד כדקאמר ר' יוחנן ולמה היה נכנס לקטרת וכו' פריך להא הכא:

אמר רבי יוחנן תמיד. הא דשנינו במסכת תמיד אתיא כר"ש איש המצפה דס"ל נרות ברישא והדר קטרת ומתני' דפ"ק כרבנן דפליגי עליה וס"ל ברישא קטרת והדר נרות ולקמן מפרש טעמא דכולהו:

ולא כולה אלא מילין צריכין לרבנן. הא דקאמרת תמיד דר"ש איש המצפה היא לא כולה דשנינו במסכת תמיד אתיא כוותיה שיש דברים דקשיא לרבנן בבית המדרש דלא מיתוקמא כר"ש איש המצפה וכי הא דתנן פ"ד דתמיד שחט השוחט וקיבל המקבל בא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן מזרחית צפונית מערבית דרומית ונותן מערבית דרומית ואלו לר"ש איש המצפה הא שמעינן ליה בברייתא דלא תני הכי אלא במערבית דרומית נותן מערבה ואח"כ נותן דרומה דס"ל במתנה שניה להפסיק בנתינתה ואינו נותן אותה אחת שהיא כשתים:

ר' חזקיה וכו'. אמר נמי כי האי גוונא דאשכחן מתני' במס' מדות דלא תני כהאי דתנינן במסכת תמיד ומוקי להאי דמדות כר"א בן יעקב וכי הא דתנינן בפ"ג דתמיד אמר להן הממונה צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית ובפ"ק דמדות תנינן ארבע לשכות היו בבית המוקד וכו' ומה היו משמשות מערבית דרומית היא היתה לשכת טלאי קרבן והלכך מוקי להאי דמדות כר"א בן יעקב דשמעינן ליה דאיירי במדות כדאשכחן בפ"ב שם גבי הא דתנן עזרת נשים וכו' מערבית דרומית אמר ראב"י שכחתי מה היתה משמשת וא"כ ההיא דפ"ק בלשכות של בית המוקד בעזרת ישראל דמערבית דרומית היתה לשכת הטלאים נמי כר"א בן יעקב היא:

אמר ר' יוסי בר' בון. הכי נמי ולא כולה דמסכת מדות כר"א בן יעקב דאיכא מילין דצריכין לרבנן בבית המדרש דלא מיתוקמא כוותיה:

מ"ט דר"ש איש המצפה. דלעיל דס"ל מיטב ואח"כ מקטיר:

בבקר וגו' בהטיבו את הנרות יקטירנה. כתיב אלמא הטבת נרות ברישא והדר יקטירנה:

טעמון דרבנן. דפליגי עליה וס"ל קטרת ברישא משום דכתיב בנרות מחוץ לפרכת העדות וגו' מערב ועד בקר ילפינן מזה שלא יהא שם עבודה אחרת אח"כ אלא הטבת נרות בלבד דאין לך עבודה שכשירה מערב עד בקר אלא נרות אלמא דקטרת ברישא והדר נרות והשתא כמו בשל בין הערבים קטרת ואח"כ נרות ה"נ בשל שחר קטרת ואח"כ נרות והא דכתיב בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ה"ק קרא בעידן הטבה תהא מוקטר קטרת:

לא קבעו פייס. אחר בתמיד של בין הערבים אלא מי שזכה בשחרית בעבודה מן העבודות הוא יזכה בה בין הערבים חוץ מן הקטרת שמפיסין לה פייס אחר בין הערבים:

והא תני. בברייתא דכמו בפייס של שחרית וכו' והזוכה מחדש בפייס הזה זכה לעצמו ולא מי שזכה בשחרית:

תיפתר שהיתה שבת. כלומר תיפתר להאי ברייתא דבשבת מיירי ומשום שבשבת המשמרות מתחדשות ויש משמר אחד הבא בין הערבים ואחד של שחרית שהוא משמר היוצא הלכך היה צריך פייס אחר לתמיד של בין הערבים שמקריבין אותו משמר הבא ולא היו בשחר:

לא גזרועל שני גזירין בשחרית. חכמים שלמדו מן הכתוב דצריך להוסיף שני גיזרי עצים על המערכה בתמיד של בין הערבים לא ראו ללמוד שצריך ג"כ שני גיזרין בתמיד של שחרית:

מתניתא. ברייתא אמרה כן דבמתני' דלקמן בפרקין תנינן איל קרב באחד עשר הבשר בחמשה וכו'. ובברייתא תני איל קרב בין הערביים באחד עשר וקחשיב אחד בשני גיזרין ולא אמר בשחרית כלום. ונראה דט"ס הוא כאן דאיל בין הערבים מאי עבידתיה אלא אמתני' דלקמן בפרקין בתמיד קאי ועלה קאמר מתני' אמרה כן דקחשיב שם תמיד קרב בתשעה וכו' בין הערבים באחד עשר הוא עצמו בתשעה שנים בידם שני גיזרי עצים ובשחרית לא אמר כלום מגיזרין אלמא שלא היה כן אלא בתמיד של בין הערבים. ואיל הכתוב כאן בספרים צריך למחוק:

ר' שמי בעי וכו'. ומתמה ר' מנא וכי לא שמיע לר' שמי להא דאמר ר' יוחנן ואמר עלה ר' יוסי מתני' אמרה כן וכו':

וחזר. ר' מנא ואמר אין ודאי דשמיע ליה אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה מאי טעמא וכן ר' שמי בעי כן מ"ט דגזרו על בין הערבים ולא גזרו בשחרית:

שלשה עשר זוכין בו. קתני במתני' ותני עלה בברייתא פעמים בארבעה עשר כהנים פעמים בט"ו כו' כדמפרש ואזיל:

תביאנה. כתיב בחביתין בפ' צו על מחבת וגו' תביאנה תפיני מנחת פתים תקריב וגו' ודריש זמן הבאתה לפני המוספין ביום שיש בו מוסף וכשהוא אומר תקריב אף לאחר הנסכים של תמיד של שחר:

מאן דאמר קודם לנסכים. החביתין קודם לנסכי יין היא דקאמר ומאן דאמר לאחר נסכים לאחר נסכי סלת והיתה קריבה בין הסלת לבין היין:

סלת. מנחת סלת של תמיד של שחר קודמת לחביתין ואע"פ שבזה שניהן שוין שהן קריבין לאישים אפי' כן זה החביתין קרבן יחיד הן של כ"ג ומנחת הסלת קרבן צבור והן קודמין לקרבן יחיד. חביתין קודמין לבזיכין. של לבונה בשבת שאע"פ שזה וכו' מ"מ זה חביתין תדיר בכל יום ויום הן ובזיכין אינן נקטרין אלא בשבת:

חביתין קודמין. לנסכי יין שאינן אלא לספלים ולא לאישים:

בזיכין ויין מי קודם. לפי שהמוספין בשבת שנינו בהדיא בסדר המערכה שקודמין לבזיכין ומיבעיא ליה אם בזיכין קודמין לנסכי יין של מוספין או נסך יין קודם ומשום ששניהן קרבן צבור הן ומטעמא דתדיר היין ראוי להיות קודם אלא שהבזיכין לאישים והיין לספלים ומבעיא ליה איזה מהני טפי עדיף אישים עדיף או תדיר עדיף:

ולא מתניתא היא דהא תנינן בהדיא בברייתא לבונה קודם ליין. ומשני כאן בברייתא לקרבן יחיד שמביא מנחה ויש עמה לבונה ושמן ויין א"כ לבונה שהיא לאישים טפי עדיף וכאן דאיבעיא לן בקרבן צבור בשבת דאיכא טעמא דתדיר ביין כדאמרן והי מינייהו קדים ולא איפשטא:

כיני מתני' וכו'. כן צריך לפרש במתני' להא דבן עזאי דקאמר דרך הילוכו היה קרב הראש והרגל החזה והגרה וכו':

טעמא דבן עזאי. דכתיב והקטרת וגו' המזבחה והמזבחה יתירא הוא אלא למדרש כדי וכו'. ופריך הא לבן עזאי נמי הראש והרגל ברישא ואח"כ החזה וכו' ואת אמר הכין בתמיה שאם כדרך שהוא מהלך היה צריך לחזה והגרה וכו' קודם הרגל:

אמר ר' מנא. זהו כדרך שהוא מהלך דפשט ראשה עקר רגלה כשהבהמה רוצה לילך פושטת ראשה ועוקרת רגלה ולפיכך הראש והרגל שייכין ביחד:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה